צילום: פאבל בולו
טיפ מס' 1 לתכנית ראיונות – No Inside Jokes. אתה והאורח יושבים באולפן לשיחה אינטימית, מדברים על מוזיקה, על מקורות, על אהבות ועל החיים עצמם. לפעמים אתה בשידור, ולפעמים יש הפוגות בהן השיר מתנגן ואתם ממשיכים לדבר. אבל תמיד צריך לזכור, המאזינים לא היו בהפוגות הללו, ועל השיחה להמשיך בדיוק היכן שהתחילה. אם משהו הצחיק אתכם בהפוגה, אז כמו בכיתה ו'- או שתשתפו את הכיתה, או שתחכו להפסקה. הטיפ הזה נאמר לי בתחילת דרכי כמראיין ברדיו על ידי עורכת התוכן של התחנה ושמרתי עליו בקנאות עד יומי האחרון ברדיו. אבל אם יש לי צל של ספק שהיה אירוח בו אולי חרגתי ממנו – זה באירוחים של MAYOR. לא כי לא הייתי מקצועי (למרות שבטח יש החושבים כך), ולא כי הם סחפו אותי בשצף הדיבור הבלתי נלאה שלהם עד שאיבדתי שליטה על הריאיון, אלא כי פשוט היה כיף. מ-מ-ש כיף. וכיף הוא מהות הלהקה הזאת.
זה הזמן לגילוי נאות – אני מת על Mayor. היכרותי עם חברי הלהקה נסובה סביב המוזיקה שלהם. כמעריץ, כשדרן רדיו, שוב כמעריץ ועם הזמן גם כחבר. המוזיקה שלהם מרגשת אותי, מניעה אותי ומצחיקה אותי, לפעמים הכל באותו השיר. אבל זו חברות שחרב תלויה מעליה. לשני הצדדים ברור שאם המוזיקה תתדרדר, כנראה שגם החברות. כזאת החברות שלנו, חלשה מהרוח. לכן, כל שיר חדש שהם מוציאים מהאלבום השני שאמור לצאת בקרוב, מלחיץ אותי. האם יעמדו ברף? האם פה יגמרו האירוחים רוויי הצחוקים, תחושת האינטימיות המזויפת והניצול ההדדי? האם אוכל גם מחר ללכת בגאווה ברחוב ולהצהיר בלב שלם שאני מת על Mayor?
לפני כחודש יצא הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש של Mayor, שצפוי לצאת בקרוב. השיר הזה מייצג את כל מה ש Mayor-י בעיניי. כיפי, קצת הזוי, קצת קליט, קצת דחקה, קצת רציני. וקליפ מגניב. סופר מגניב.
והנה היום נפלה בחלקי הזכות, והאחריות, להשיק את הסינגל החדש שלהם לדרכו- Pictures Of War. ואני מודה שזה לא פשוט.
כששמעתי את Pictures of War לראשונה חשבתי לעצמי "למה"? הבחירות עוד חודשיים, למה להכנס עכשיו לפוליטיקה, ועוד בכזו רצינות? מצד אחד מאסתי לשמוע אמנים שרים על השלום, ונגד מלחמה, זה כל כך U2. מצד שני, מי אם לא המוזיקאים (שעצם הבחירה בעיסוק הזה משמעה ראיית עולם נאיבית), יזכיר לנו שהאפשרות הזו קיימת?
אבל משהו לא הסתדר לי ושלח אותי להתעמק קצת יותר. והמשהו הזה היה המוזיקה. המוזיקה נשארה Mayor כפי שהכרתי – קלילה וקליטה, קצת רוקיסטית קצת אלקטרונית, וסוחפת. אפילו משלהבת. יש לשיר הזה קצב אחיד שמלווה את הבתים ומגיע מהגיטרה (ולא מהתופים, נגיד) ובפזמון עולה ופורש כנפיים עם צלילים יותר ארוכים ופריטות פתוחות. קצת כמו קולדפליי (?!?) אבל בלי הדרמה.
למי שלא מכיר, האלבום הראשון של Mayor (גילי מאיר, אורן רזניק והוד שריד) הסתיים בשיר Till Everything is Gone. שיר שלדעתי היה אמור להיות המנון. קול של דור שנמאס לו להילחם, להתעמת ולחיות את החיים הקשים. דור שרוצה חיים טובים וקלים (זה לא רע!), ולחוות הצלחה כשהוא מספיק צעיר כדי ליהנות ממנה. דור "שרוצה סוף סוף לנצח אחת ולתמיד…ולא להיות בצד שכל הזמן מפסיד" (איה כורם,2023).
האזנתי ל Pictures of War שוב ולצד המסר הברור מהבית הראשון, הרגשתי שהשיר מתכתב עם Till Everything is gone. השנה כבר לא 2015 וזה לא אלבום ראשון. התבגרנו, קצת נכנענו לחיים, ובלי לשים לב, הבנו שבכל זאת נאלצנו להלחם ושהמלחמה לא קרובה להסתיים. לא עם השכנים מחוץ לגבולות ולא עם השכנים הקרובים – בבניין, ברחוב ובמקום העבודה.
“Is it Made for Gold is it Gone for Good – Pictures of War”. החיים המודרניים מאלצים אותנו להילחם שוב ושוב. על פיסת מדרכה, על הזדמנות להכנסה ועל כמה שניות של תהילה. אח גדול, הכוכב הבא, פייסבוק, יוטיוב ואינסטגרם, בתור לקופה בסופר, לרכבת או להופעת סולד אאוט כשאנחנו רוצים להיות בקרבת הבמה. כל יום, כל היום – מלחמה.
ולמרות שאנחנו בדיוק נלחמים על המשאב הבא, למרות הבדידות, המחנק והספק שמחלחל בבית השני, ספק שהחיים יכולים להיות אחרת – אנחנו צריכים להמשיך בדרך שלנו. לחייך ברחוב, לתת לגברת להכנס לפנינו בתור, להיות נחמדים ולהיאחז באמת האמנותית שלנו. ומי אם לא המוזיקאים יזכירו לנו את זה?
Mayor ממשיכים לפעול ככה. מספיק לראות אותם בהופעה כדי להבין שהם נהנים מכל רגע ושהם לא ימכרו את עצמם למען ההצלחה. ואני מאמין, ומקווה, שזה ייקח אותם למקומות מדהימים.
COMMENTS