Homeסיכומי שנה

הופעות השנה של קולומבוס – 2018

עיצוב ואיור: Elad Elharar Design & Illustration

בשנת 2018 חלק מיורדי הים הטילו עוגן ופצחו במסעות משנה ברחבי הארץ והעולם על-מנת לתפוס את האמנים האהובים עליהם. אנחנו שמחים להביא לכם את הופעות השנה של צוות הספינה, שגם אם לעיתים עוזב את ספינת האם, עדיין תמיד יחזור אליה לדווח כמה טוב היה, וכמה טוב לחזור הביתה.

סיכום 2018… ממשיכים.

Spiritualized with choir and orchestra ב-Primavera Sound 2018
אנחנו תמיד מחפשים אותן בערגה, את אותן הופעות שיגרמו לנו להרגיש שהכול נעלם, שחלל המוח מתמלא בתמונת ההווה בלבד ושההתמסרות למוזיקה תהיה טוטאלית. שהלסת תישמט, העיניים יתרחבו והחלפת מבטים קצרה עם הסובבים תגלה הבנה והסכמה מוחלטת על הפלא שמתרחש כאן.
יריית הפתיחה של פרימוורה 2018, באודיטוריום בפארק דל פורום, הייתה בדיוק הדבר הזה; האודיטוריום שהיה מלא עד אפס מקום והשאיר גם לא מעט מעריצים בחוץ, הפך את הנוכחים בו לשותפים להתרחשות חד-פעמית ובלתי צפויה בעוצמות שלה.
למרות שהתקרבו לשחרור אלבומם החדש, Spiritualized החליטו לנגן לקהל סט שלם של 'Greatest Hits' מכלל הרפרטואר שלהם. ביצוע אחר ביצוע, ביחד עם תזמורת ומקהלה שהפכו את הבמה למעבדת סאונד של עשרות נגנים וזמרים, הם מוטטו לי את הלב – ואת האודיטוריום כולו, אני מאמין.
ג'ייסון פירס חשף במלוא העוצמה את החזון המוזיקלי שלו. השירה המרגשת, מגובה בהמון פסיכדליה וחשמל, אך בו בעת גם בגוספל, והפקה מושקעת מאין כמותה, המתח בין האסתטיקה ללכלוך, בין האינטימי לפומפוזי – מאפיינים שתמיד נשמעו מהיצירה של Spiritualized – באו בעוצמות כפולות ומכופלות בהופעה.
3 רגעים שזכורים לי במיוחד:
-הגילוי המסעיר של עוצמות התזמורת והמקהלה, שנשמעו ונצפו תחת התאורה לראשונה בשיאו של הביצוע הראשון, ל- Shine A Light. האוזניים שלי חוו מתקפה של כל כך הרבה צלילים שהתאזנו בסאונד מושלם ופתחו לי את הלב ופערו לי את הפה.
."Ladies and Gentlemen.. We're Floating in Space" – אין לתאר מה עבר לי בראש כשהשורה הזאת נשמעה, כשהראש שלי היה כבר לחלוטין בתוך ההופעה.
-באמצע הביצוע ל- I Think I'm In Love, בעוד המקהלה שרה שורות בספרדית במקום את השורות המקוריות, שמתי לב לסחרור קל. אז כמובן שזה גם כי המוזיקה הצליחה למסטל אותי כהוגן, אבל לפתע הסתכלתי מסביב וראיתי שהאודיטוריום כולו מואר בתאורת 'ריחוף בחלל' מסתובבת, ולרגע באמת נדמה היה שהבמה, האנשים, והכיסאות – מרחפים בחלל.

מארק לאנגן באנד בבארבי
ההופעה של המארק לאנגן באנד בבארבי באוגוסט האחרון היא הופעה שחיכיתי לה זמן רב. זו היתה הפעם השלישית שראיתי את לאנגן מופיע שם: הראשונה קרתה בלי שום התראה מראש, כאשר הוא הגיע במפתיע כאורח בהופעה של הטווילייט סינגרס. זו הייתה הופעה מופתית שתישאר בטופ טן שלי, והיא בנתה ציפיות כל כך גבוהות כך שבפעם השנייה שראיתי שוב את לאנגן מופיע עם איסובל קמפבל, לא יכולתי שלא להתאכזב.
אך הפעם, כשהוא מגובה בלהקה שלו, ועם חומרים חדשים ומצוינים מ"גארגויל", ידעתי שזו הולכת להיות חוויה מתקנת, שיותר תזכיר לי את הפעם הראשונה. הפעם הציפיות שלי קיבלו מענה ראוי, וקיבלתי את ההופעה עם האנרגיות החורכות והשירים האהובים עליי. הוא אפילו עשה קאבר לטווייליט סינגרס, אם מדברים על סגירת מעגל.
בלטה לטובה זמרת הליווי של לאנגן ובת זוגו, שלי בריאן, שבחלק מהשירים הייתה צריכה למלא את נעליה הגדולות של פי ג'יי הארווי ("Hit the City") – משימה שעברה בהצלחה. לסיום לאנגן ביצע קאבר נהדר ל"אטמוספרה" של ג'וי דוויז'ן, שסגר היטב את הערב. אין ספק שלאנגן במיטבו במוד הרוקיסט, ולמרות שאני גם מאוד אוהבת את הצד האקוסטי שלו, אני מאוד שמחה שהגיע דווקא עם ההרכב הזה הפעם.

אהבה שמימית: אריק קלפטון בהייד פארק
אריק קלפטון הוא אחד מהמיתוסים של המוזיקה במאה ה-20, אולי מי שמזוהה יותר מכל על הבאתו של הבלוז מהשוליים אל המיינסטרים, גיטריסט איקוני עם סיפור חיים רצוף סערות ושברים: אם נוטשת, אובססיה לאשת חברו הטוב (החיפושית ג׳ורג׳ האריסון) התמכרויות קשות לסמים ואלכוהול, מות ילד. אי אפשר למנוע מרוחות העבר לעלות לבמה יחד עם קלפטון. בהייד פארק לצידי עומד אדם שטס במיוחד מבומביי וגם אני הייתי טסה עד בומביי כדי לחזות באגדת קלפטון. בזמן שאני ממתינה ל-Slow Hand אני לא יכולה שלא לתהות איך הוא נראה ונשמע כיום ואני מקווה שזיקנתו לא תבייש את נעוריו.
סטיבי ווינווד וסנטנה אחראים להכין את הקהל למופע המרכזי ובסוף הסט, סנטנה מבצע את My Guitar Gently Weeps כמחווה לקלפטון. בשמונה אפס אפס, כמובטח, עולה הסנדק הלבן של הבלוז לבמה. הוא מנופף לקהל לשלום, פותח את הערב ב-It's Coming Home (יום לפני נבחרת אנגליה העפילה לשלב רבע הגמר במונדיאל – הכוונה לגביע העולם שחוזר הביתה לאנגליה).
למרות כל התהומות שעברו עליו, קלפטון, יבדל לחיים ארוכים, נראה יפה, זקוף ואצילי. יראת כבוד ממלאת את הייד פארק. הסט ליסט מכיל את התחנות חשובות באוטוביוגרפיה המוזיקלית שלו; כשהוא מגיע ל-Tears in Heaven אין עין שנותרת יבשה בקהל, לא צריך להיות מעריץ מושבע של קלפטון או של הבלוז כדי להתרגש מרגע כזה. המוזיקה שנוגנה בהייד פארק באותו הלילה הייתה, אם לצטט את אחד משיריו המפורסמים: Wonderful Tonight. גם בגיל 73 קלפטון מצליח לחדור עמוק לתוך הלב. הוא עולה להדרן של שיר אחד יחד עם סנטנה ומסיים את המופע בדיוק בזמן לאכזבת הקהל שלא מפסיק למחוא כפיים ומתקשה להפרד.

אהבה ארצית: Queens of The Stone Age בפסטיבל מאד קול מדריד
כמה ימים אחרי קלפטון אני כבר במדריד לרגל פסטיבל מאד קול, עליו כתבתי בהרחבה כאן. כשנחתתי במדריד, לא חשבתי שתהיה הופעה שתצליח להתעלות על חווית הייד פארק, אולם היחס בין קלפטון למלכות עידן האבן שקול ליחס בין אהבה שמימית לאהבה ארצית. הראשונה לוקחת אותנו אל הספירות העליונות, אם כי קצרה מידי ונדירה כל כך. השניה, נדירה לא פחות, אבל החומרים שלה מגואלים בדם ובשר. Queens of the Stone Age היו ללא ספק ההופעה המצטיינת של פסטיבל מאד קול. אם משווים את מודל 2018 ללהקה שהופיעה בפסטיבל גלוסטנברי ב-2002 – אפשר לראות איך הזמן רק מחמיא למלכות עידן האבן. הם מכונה משומנת שמחוללת את הקסם הזה שקרוי רוקנרול, וג׳וש הומי רק הולך ומשתכלל בתור פרפורמר; הוא מנהל את הערב, יודע בהחלט לתת לקהל את מה שהוא צריך כדי לשמור אותו חם לכל אורך ההופעה: אנרכיה, מרדנות, סיגריה דולקת שהוא מעשן תוך כדי הופעה. מעבר לעובדה שהומי הוא אחד הגיטריסטים הטובים ביותר כיום, יש לו איכויות קוליות משובחות. הוא איש עם נוכחות שמותירה רושם חזק לא רק על הבמה, אלא גם שחולפים לידו מאחורי הקלעים. ההופעה במאד קול היתה בין ההופעות האחרונות לטור הארוך שקידם את Villains. מלכות עידן האבן צפויות לצאת להפסקה ארוכה עד האלבום והטור הבא.

Tyler, The Creator: מ-NorthSide בדנמרק ועד AfroPunk בברוקלין
את טיילר היוצר ראיתי בפעם הראשונה ביוני, 2018, בעיר Aarhus בדנמרק, שם התקיים פסטיבל NorthSide. מצאתי את עצמי באורהוס בשיטוטי אחר פאת'ר ג'ון מיסטי שלמרבה הפלא לא הופיע בסיכום השנתי שלנו ולו פעם אחת השנה (נו, הנה, עכשיו הוא מופיע. היי פאת'ר! 👋🏼 תודה על הופעה מושלמת!). באחד מערבי הפסטיבל, כשהשמש עוד תלויה לה בחוץ כי מחשיך רק ב-11 בלילה, עלה לבמה בחור עטוי ווסט צהוב זוהר משל היה יאיר לפיד המתכונן להפגנות דמה. הבחור הזה, שפתח במונולוג משעשע ביותר על כמות שחומי העור הדלה בפסטיבל הדני, פצח בצעקות על גבי הררי פלייבק ובכל זאת, כשיצאנו את שערי הפסטיבל באמצע ההופעה שלו, לא יכולתי שלא להמשיך ולזמזם: Twenty Twenty Twenty Twenty Vision….

את אותו הבחור, טיילר שמו, פגשתי שוב בפסטיבל אפרופאנק בברוקלין ניו-יורק כעבור בערך חודשיים. אמנם מעטים הפסטיבלים בהם נכחתי בחיי, לא ביקרתי במפלצות כגון רוק ורכטר או בפרימוורה, גם לא בכל פסטיבל מקומי שמתקיים (השנה אפילו דילגתי בקלילות מעל האינדינגב, השם ירחם!). לכן כל פסטיבל הוא חוויה מיוחדת ושונה – אבל אפרופאנק הוא באמת משהו אחר. מדובר בפסטיבל שהוא לא רק חגיגה של מוזיקה שחורה באחת מהשנים הטובות למוזיקה בז'אנר, אלא בפסטיבל תרבותי, צבעוני, חי ונושם את הקהילה בה הוא מתקיים. הפעם, טיילר ככב על במה קטנה בהרבה וזה עשה לו רק טוב – הוא שר את השירים, הקהל הגיב לכל מחווה ולכל בקשה שלו, ונדמה שהוא הרגיש הרבה יותר בבית כשכולם יודעים את המילים לכל השירים.

אם מההופעה הראשונה בדנמרק יצאתי כשנזרע הזרע הראשון של החיבה לטיילר היוצר, מניו-יורק יצאתי כבר מכורה אמיתית.

אליס אין צ'יינס בקיסריה. לילה שני.
חלומות מתגשמים לפעמים, גם אם לא ידעת שחלמת אותם. בתור מתבגר אפילו לא העזתי לחלום על הופעה של אליס אין צ'יינס בארץ, אחר כך ליין סטיילי מת והעסק נגמר. לא היה עוד על מה לחלום. גם כשהלהקה חזרה לעבוד לפני כעשור, עדיין קשה היה לחלום על הופעה בארץ, במיוחד לא על הופעה טובה, מלאה באנרגיות.
אבל זה קרה.
אליס אין צ"יינס הודיעו שיבואו לשתי הופעות בקיסריה והכרטיסים אזלו תוך שלושה ימים. הקהל היה נרגש, והגיב בהתאם. מהפתיחה עם Love, Hate, Love מאלבום הבכורה, שכמעט לא מבוצע היום בהופעות, דרך כל הלהיטים הישנים של הלהקה וגם כמה חדשים. קמנו על הרגליים בתחילת השיר השני ולא ישבנו עד סוף ההדרן והנאום הנרגש של המתופף שון קיזי בסופו. מאט דובל הסולן נכנס באומץ רב לנעליים של לין סטיילי: צעק את Them Bones, יילל ב-Man in the Box ובכה ב-The Rooster. נכנס כולו למוזיקה והכניס אותנו אליה.
בדרך להופעה אמרתי לאשתי שאנחנו מוציאים כמה מאות שקלים על נוסטלגיה. אליס אין צ'יינס בקיסריה הוכיחו שנוסטלגיה יכולה להישמע, ולהרגיש, נפלא.

קאמל באמפי שוני
די מקובל לזלזל במצעד הגמלאים שנזכרים להגיע להופיע בארץ הרבה אחרי שיא הקריירה שלהם. אני הרבה פעמים שותף לזלזול הזה. עם זאת, אני מניח שאני מהראשונים שרכשו כרטיס להופעה שלהם בשוני הקיץ.
קאמל היא מלהקות הפרוג האהובות עליי ביותר, ופרוג זה הז'אנר שגדלתי עליו ודרכו למדתי להכיר עוד ועוד מוזיקה. למסע כזה נוסטלגי ואהוב לימי הנערות שלי לא יכולתי לסרב, בעיקר קיוויתי לא להתאכזב.

אז כן, במבט ראשון הם בהחלט להקת גמלאים והקול של אנדי לאטימר (סולן, גיטריסט ומנהיג הלהקה) הוא לא מה שהיה פעם. המזל הוא שהשירה שלו אף פעם לא הייתה הדבר החשוב במוזיקה שלו, והנגינה שלו – שגם ככה לא התאפיינה בטכניקה מהירה במיוחד, אלא יותר הסטייל האיטי הגילמורי – נשארה כמעט כמו שהייתה.

בחצי הראשון של ההופעה קיבלנו ביצוע לאלבום הרביעי שלהם – Moonmadness – בשלמותו. בחצי השני הלהקה ביצעה מבחר שירים מכל הדיסקוגרפיה שלה, כצפוי השיאים היו בביצוע שני השירים הראשונים מ-Snow Goose, הביצוע של Ice ובהדרן עם Lady Fantasy המופתי. אני נהניתי גם מהשירים הפחות מוכרים שלהם, שלשמחתי הכרתי לא מעט מהם דווקא, משנות התשעים והשמונים, במיוחד שמחתי על הביצוע של שיר הנושא מ-Rajaz.

זכיתי לנכוח בהופעה הראשונה מבין השלוש שעברה בלי תקלות, אבל למרבה הצער סיבוב ההופעות של קאמל בישראל נגמר באקורד צורם מעט, כאשר בהופעה השלישית לאטימר לא חש בטוב ואף התקשה להוריד את הגיטרה מהכתף שלו. הסט-ליסט קוצר בהמשך והקהל לא זכה לשמוע את Snow Goose ואת Lady Fantasy. עצוב בשביל לאטימר וגם בשביל הקהל שלא קיבל דווקא את מה שהכי ציפה לו. עם זאת, אני בטוח שאף אחד מהמעריצים השרופים של קאמל כמוני, לא התאכזב להזדמנות החד-פעמית הזאת לראות את הגמלים על הבמה, עם אווזת השלג או בלעדיה. בשבילי זה היה ערב שכולו ליידי פנטזיה.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0