ג'אז שובר שגרה /// חמישיית שי חזן בהופעה בצוללת הצהובה

צילום: ניתאי לוי

ברגע בו נכנסתי להופעה של חמישיית שי חזן בצוללת הצהובה הבנתי שערב שגרתי זה לא הולך להיות: על הבמה עמד שי חזן וניגן בדיג'רידו, כלי לא שכיח במחוזותינו. הצליל איכשהו השתלב במנגינת הג'אז בצורה מושלמת. הגעתי באיחור אופנתי כך שפספסתי שניים-שלושה שירים בהתחלה, אבל אולי דווקא להיכנס להופעה כשהיא כבר תופסת תאוצה מאפשר לראות אם הקהל בעניין או לא, כי אחרי שניים-שלושה שירים אם המוזיקה לא תופסת את הקהל אנשים מתחילים לגלול בפלאפון, להזמין עוד משקה, אבל כאן ראיתי קשב כמעט מוחלט. למרות שג'אז הוא לא הז'אנר הכי קל להאזנה, וחזן עצמו בא עם רקע של פרי ג'אז קשוח (ניגן עם אלברט בגר) שפה ושם מבליח לפרקים ביצירה שלו, משהו במוזיקה שלו לדעתי דווקא כן מתאים גם למי שלא שוחה הרבה בחומר בדומה ליצירות של ג'אזיסטים ישראלים אהובים עליי כמו "שלוש". עוד דבר שהפתיע אותי באותו קטע היה שלקראת הסוף פתאום נכנס למיקס של פסנתר, דיג'רידו, תופים, סקסופון וחצוצרה קטע מסומפל מתוך החדשות נדמה לי, בו פעיל לגירוש פליטים פתאום צועק עליי "צריך להחזיר אותם ליבשת השחורה" (בקטע המצולם מופיע בערך בדקה שש ועשרה). מה זה פה? באתי לערב אסקפיסטי ונעים של מוזיקה ופתאום המציאות נדחפת לי לפנים. הבחירה הזו להכניס אמירה פוליטית היא לא מובנת מאליה, ומעידה על הסיכונים שחזן מוכן להיכנס אליהם. לקטע עצמו קוראים "היברוס", חטא הגאווה שבטרגדיה יוונית קלאסית מוביל למפלתו של הגיבור, ונדמה לי שיש בכך רמז לפוליטיקאים שאוהבים לדבר מתוך עליונות על אוכלוסיות שהם לא תופסים כחלק מהקולקטיב היהודי-ציוני.

כמו שאומרים, "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה", כך ההכרות המוקדמת שלי עם חלק מחברי ההרכב תרמה רבות להחלטה שלי להגיע. את טל אברהם החצוצרנית ראיתי בכל כך הרבה הרכבים שאני אוהבת שכבר קצת קשה לעקוב: ב"אקוט" (שפעם ראיינתי וגם כתבתי ביקורת על אלבומם "שירי קטמונים"), הליווי של נטע אלקיים, עם שירה ז' כרמל (גם אותה ראיינתי), ועוד היד נטויה. יש כל כך מעט נשפניות בולטות בארץ שזה פשוט תענוג לעקוב אחריה. בתופים מנגן חיים פסקוף, שהכרתי מההרכב "קטמון צ'רי" המקומי לירושלים, כמו חזן עצמו שגם צמח בתזמורת המעבדה של הצוללת. ובכלל, כיוון שהוא מנגן לרוב על הקונטרבס והבס, חזן לרוב נמצא מאחורי הבמה ומשאיר את קדמתה לשני הנשפנים טל אברהם ואייל נצר בסקסופון, מה שהקשה עליי לפעמים לראות אותו. העובדה שמנהיג ההרכב לא תמיד נמצא באור הזרקורים ושלכל אחד היתה הזדמנות להרשים בקטעי סולו יוצרת תחושה של הרכב שפועל בצורה מאוד אורגנית ומלוכדת, לא של bandleader ונגנים שמובלים בידו אלא של יצירה משותפת.

הסטליסט וידא שלא נישאר בקומפורט זון ואחרי שיר איטי יחסית בא שיר קצבי, ולהפך. השיר הבא – "Rim Shot" היה קליל יותר, שהתחיל עם הובלה של הסקס, עבר משם לפסנתר בנגינתו של מילטון מיכאלי המוכשר (שנגינתו קצת הזכירה לי את איתן איוורסון מהבאד פלאס) והסתיים בקטע סולו של חזן על הקונטרבס. לעומת זאת העסק נהיה מלנכולי יותר כשחזן הקדיש את השיר שלאחריו לחבר שנרצח, קטע בשם "A New Year". שוב פעם פה נכנס אלמנט מוזיקלי בלתי צפוי כשפסקוף ניגן בפעמונים, הוא התחיל לי מהורהר ואיטי בצורה שהזכירה לי את הקטעים היותר ג'אזיים ביצירה של רוברט וואייט (במיוחד אלה בהם מתארח הישראלי לשעבר גלעד עצמון), ובסוף התפתח לג'מג'ום חופשי יותר.
אחרי זה המוזיקה שוב לקחה כיוון אחר כשחזן עבר לנגן במה שאפשר לקרוא לו "באס מרוקני", שהוא כלי ה-guimbri, בקטע שנקרא על שמו השל הכלי המוביל. טל אברהם עברה לנגן בתוף מרים בשביל הווייב המזרחי שגרם לקהל לזוז בקצב הבלוז הטוארגי. הם סגרו את המופע עם קטע בשם "?Who Owns Music", קטע פרוע ודיסוננטי שבמהלכו פסקוף הביא קטע סולו בתופים שגרם לכולם למחוא כפיים בספונטניות, וכמובן שאחרי זה הקהל דרש הדרן, וקיבל קטע קאבר יחידי בהופעה בשם "You Ain't Gonna". בסיום כל נגני ההרכב קדו למחיאות המרוצות של הקהל.

ההרכב הולך להשיק את האלבום החדש בתל אביב ב-14.11 במה שחזן סיפר לי שהיא מעין הופעת בית, כך שזה הולך להיות אינטימי ומיוחד, עם אורחים שווים כמו אייל תלמודי וספי ציזלינג, וב-21.11 בעשן הזמן הבארשבעי.
את האלבום, Domestic Peace, אפשר לשמוע בבנדקמפ של ההרכב.
לדעתי זו הזדמנות טובה לראות הרכב צעיר שמכניס בעדינות השפעות משלל סגנונות מוזיקליים לכדי מוזיקת ג'אז מקורית סוחפת, ואני כמובן ממליצה להגיע להופעות.