חמוץ מתוק, קצת חריף /// אלפרד כהן על האלבום החדש של רובין – Honey

מוקדם לסכם את העשור השני של המאה ה-21 ועם זאת, בעוד פחות משנתיים הוא מסתיים. שנים שכיכבו במיטב סיפורי המדע הבדיוני כבר הפכו להווה שלנו. בעיני, אחד השירים שצריכים לככב ברשימת שירי העשור הוא Dancing on My Own של רובין, שיצא ממש בתחילת העשור, בשנת 2010. לכאורה, השיר הזה הוא לייט בלומר טיפוסי. בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, אנחנו כבר רוקדים לבד. במסיבות ההאוס והטראנס, הריקוד הופך לבילוי אינדיבידואלי בתוך מקומות הומי צלילים ורעשים. הגוף מתמסר לצלילים והלב מתאים עצמו לקצב. אנחנו רוקדים בדמעות שמחה או בדמעות עצב ועושים את זה לרוב – לבד. רובין שרה על כך בשנת 2010, בשיר שהפך להמנון פופ.

טריפ של געגוע
מאז אותה שנה, רובין לא הוציאה אלבום באופן רשמי, עד לשבוע האחרון – Honey שמו. האלבום הזה ממשיך את אותו קו מוזיקלי: סינת'-פופ נוגה, מאני-דפרסי, איטי, אפל עגמומי. העיבוד וההפקה השכילו ליצור סאונד עשיר ומלא ברבדים. ניכר כי רובין החליטה להשקיע בהם הפעם יותר מאשר באלבום ההוא, שהיה ערום וחושפני יותר.
במשך כל השנים הללו – מהאלבום ההוא ועד עכשיו, ערגתי לרובין. עקבתי אחר כל שיתופי הפעולה שלה, חיכיתי למוזיקה חדשה, השתוקקתי לאמנית המתוקה-מרירה הזאת. כשיצא לפני כמה חודשים הסינגל הראשון – Honey, התאכזבתי מאד. תסכל אותי שאני לא מצליח להתחבר לאחת מהמוזיקאיות הבודדות שיודעות להעביר תחושות זהות לשלי. אך השיר הזה נשמע אחרת בתוך האלבום, כחלק מאסופת שירים מגרה ומפתה, חושנית – כמו שרובין עצמה הגדירה אותה. התחושות הללו מתבטאות אפילו בעטיפה של האלבום, עם רובין שהצטלמה שכובה על בטנה במיטה, מבטה ממוקד ישירות במצלמה, והצבע האדום מובלט בעיצוב. היא מצליחה לנוע בין הייסורים והסבל לבין תחושות סקסיות מצועפות ומכורבלות. אחרי הכל, כך לדעתי מרגיש האדם הממוצע – שילוב של התייסרות ושמחה, מעין "אצלי בסך הכל בסדר".

אני לא חושב שמדובר באלבום אוטוביוגרפי. זה לא כאבה הפרטי של רובין, והאלבום חוקר את תחושות העצבות והמועקה ממקום בוגר ומפוכח יותר. למשל בשיר הראשון – Missing U, רובין מתארת את היעדרם של אנשים מחייה כחוויה פסיכדלית וטריפית. בעיני, השלב הזה הוא כבר כמה דרגות קדימה בהתפתחות הכאב של הגעגועים. בשיר הבא – Human Being, שהוא אולי הטוב ביותר באלבום, מחזק את חווית הגעגוע, אל כל מושאי האהבה שלה באשר הם.

מסיבת ריקודים
זהו אלבום הומוגני מאד. ניכר כי הושקעה מחשבה בשיבוץ השירים ובטווייתם אחד לשני כיחידה אחת. הם מגלגלים את הסיפור וכל שיר הוא מעין הקדמה לשיר שיבוא אחריו. לדעתי, רובין ניסתה באלבום הזה ליצור מעין סטליסט של דיג'יי ברחבת הריקודים וזאת בניגוד לאלבום הקודם שלה, שהיה חיבור בין שלושה EP’S. החיבורים הללו בין קטעי המוזיקה השונים מחזקים אותם.
רובין דואגת להתעדכן ולעבוד עם האנשים הכי מוכשרים בסביבה, דוגמת Zhala ו-Kidness, מפיק ומוזיקאי אלקטרוניקה. היא מצליחה לשמור על סאונד מיוחד ומינימליסטי, המושפע מאד מהדאנס של שנות ה-90. "ריקודים שינו את הדרך בה אני מקשיבה למוזיקה" היא סיפרה באחד הראיונות שנתנה בעקבות צאת האלבום. אפשר לשמוע זאת במיוחד בשיר Between The Lines ובאלו שבאים אחריו, המעבירים אותנו למעין מסיבה.
בדרך כלל, הפעולה הפיזית של הריקוד משחררת את הנפש, מרפה אותה ומוציאה אותה לחופשי. המוזיקה ברקע מכתיבה את מהלכי הגוף, בעוד המוח והמחשבות נחים. אצל רובין לעומת זאת, זה הפוך. הריקוד מפרה אותה, מעשיר אותה, מרחיב וממלא, מביא לתובנות. בעיני, האלבום הזה של רובין הוא מהבודדים בתקופה האחרונה שכדאי להקשיב לו מתחילתו ועד סופו.

האלבום המלא להאזנה

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: