נגד הכל /// שי אברהמי חוזר לאלבום השני של פרל ג'אם – .Vs

אין דבר יותר נוראי להרכב מאשר אלבום מעולה. הדבר שהכי קשה לעשות בעולם זה ככל הנראה לגשת לזה שאחריו. מה שחייב להיות הרבה יותר קשה כשהאלבום הזה הוא אלבום הבכורה שלך והוא מכיל שירים כמו "Black" שמספיק לשמוע אותו בפעם הראשונה בכדי לדעת שהוא אחד משירי האהבה/אכזבה הגדולים של כל הזמנים. הציפיה היא שתוציא אלבום נוסף, דומה ברוחו לקודם, שישחזר את ההצלחה.
פרל ג'אם פנו במקום זאת אחרי Ten לכיוון שונה.

אדי ודר לא התכוון להפוך לאושיה תרבותית. הוא היה גולש מסאן דייגו, שעבד כמתדלק וכתב שירים בין רכב לרכב. ג'ק איירונס שהכיר אותו במהלך התקופה בה עבד כפועל במה שלח לו קלטת דמו של חבר עם סקיצות לשלושה שירים, ודר כתב טקסט והקליט סקיצות שירה, ושבועיים לאחר מכן הוא כבר היה במהלכו של מעבר לסיאטל, כחבר חבר מייסד באחת מלהקות הגראנג' שהכתיבו את הסאונד של התקופה. זה לא שהוא לא נהנה מהאפשרות לעשות את המוזיקה שהוא אוהב עם אנשים שהוא העריך, אבל כל שאר הדברים שהתרחשו מסביב הפריעו לו.
הוא רק רצה לכתוב שירים ולשיר אותם, אבל התעשייה דחפה לכיוון של כוכב – יותר קל למכור כוכבים, ואין ספק שלודר היו האיכויות הנדרשות – המראה הנכון, כריזמה וכושר ביטוי, מודעות חברתית ודעות מוצקות בנוגע לכל דבר אפשרי. לחוסר מזלם (ולמרבה המזל שלנו), אחת הדעות שודר פיתח די מהר בנוגע לכל העסק הזה הייתה שהוא ממש לא מעוניין להיות חלק ממנו. בינתיים הגיע הזמן להקליט אלבום נוסף, הלהקה שהייתה בשיא הפופולאריות קיבלה גישה לאולפן החדיש והנוח של חברת ההקלטות בקליפורניה שדייב (אברוזיס, המתופף השלישי בלהקה בתוך שנתיים) תיאר כגן עדן, אבל כל הנוחות הציקה לודר. כשהרגיש שהוא לא מצליח לכתוב הוא הפסיק לישון במלון ועבר להתגורר בטנדר שלו, כי "איך אפשר לכתוב ולהקליט רוק בכל הנוחות המ****ת הזאת?"

.VS הרבה יותר כועס וכבד מקודמו. מתוך החלטה לאפשר לכולם להשתתף בתהליך היצירה של השירים (האלבום הראשון הולחן כמעט כולו על ידי סטון גוסרד וג'ף אמנט בואריאציות שונות) הלהקה בחרה בגישה של כתיבה מתוך ג'אם סשנים, מה שהוליד בעיקר ריפים דחוסים של גיטרות תוקפניות ומהירות ובס-תופים שנעו בין תזזיתיים לשבטיים. מבנה השירים היה פחות אחיד וברור במרבית הרצועות, ולמרות שהטקסטים המשיכו להתמקד באותם הנושאים בהם עסקו בעבר, הפעם ודר התכוון שלא לכתוב ולשיר מזווית של מספר יודע כל, אלא לתקוף באופן ישיר ובכל הכוח.

החוט שמחבר את השירים הוא חוסר נוחות חברתית ואישית. בחלק מהקטעים הביקורת היא חברתית כמו ב-"Daughter" שמתאר ילדה עם בעיות למידה, במעין הקדמה ל "?Why Go" מאלבום הבכורה, או ".W.M.A" – ראשי התיבות של "גבר לבן אמריקאי" עם טקסט שמתאר איך תינוק שנולד זוכה בזכות היותו בצבע והמין הנכונים, או "Glorified G", סאטירה בדמות שיר הלל לחוסר הפיקוח על נשק עם הצידוק האולטימטיבי "זה בסדר, כי אני מחבב את אלוהים", אבל החלק הבאמת תוקפני מתחיל כשודר שר על הדברים שהפריעו לו בחייו האישיים.

ב"Blood", ודר משיב אש לכל הכיוונים אליהם ניסו למשוך אותו: "מסחררים אותי, דוקרים אותי, מוצצים את הדם שלי וממלאים בו את הדפים שלהם" הוא צווח, "מציירים את אד גדול, והופכים אותו לאויב שלי!" וכן, יש עוד טקסט בשיר, אבל ברובו הוא קללות. "Leash" הוא קריאה לצעירים להשתחרר מהמערכת ולא לתת לה להכתיב את חייהם, כולל הניסיונות להגיד להם את מי להעריץ.

בתוך כל הזעם והכאוס, יש שני רגעים עוצמתיים של קתרזיס. "Rearviewmirror", השיר שהתקבע כהמנון בקרב אוהדי הלהקה ונוגן מאז צאתו במרבית ההופעות של הלהקה, ו"Indiferrence", השיר השקט שסוגר את האלבום, עם טקסט מצמרר שיכול היה להיות תפילה בודהיסטית.

באופן לא מפתיע, אחרי האלבום הזה עיתונאים כבר לא כל כך רצו לתת לפרל ג'אם במה להגיד מה דעתם על כל מיני דברים. ודר תויג בתור "המוזר הזה שהתחרפן מהלחץ" במה שבדיעבד התברר כהפוך ב-180 מעלות מהמציאות לאחר שאף אחד משאר הסולנים המובילים במפץ הגראנג' (קורט קוביין, ליין סטיילי, סקוט ווילנד וכריס קורנל) לא הצליח להגיע לגיל מבוגר ולמוות טבעי. בסופו של דבר, פרל ג'אם שהתנגדו לכל מה שהתהילה הביאה איתה הם היחידים שצלחו את מבחן השנים.

ניל יאנג – הגיבור שלהם – יכול להמשיך ולשיר שעדיף לבעור מאשר לדעוך, אבל כמו בכל מחזה מרהיב, מסתבר שהסיפור הטוב ביותר הוא הצלחה כנגד כל ההסתברויות והתכתיבים המוקדמים.

תגובות

וורדפרס: 2
  • comment-avatar
    עמרי חודש 1

    ליין סטיילי, לא סטנלי

  • DISQUS: