גשם של דמואים /// על האלבום החדש של פרינס שיצא לאחר מותו

לא בטוח שפרינס מרוצה ממה שקורה עם החומרים הגנוזים שלו לאחר מותו. עומר אסייס העז להאזין וחזר עם אהבה חדשה לזמר ישן

פרינס כבר יותר משנה לא איתנו, ובאופן קצת אבסורדי יש לנו מבול של חומרים חדשים מהאיש הסגול. למה אבסורדי? כי המוזיקה של פרינס, אמן שבמשך כל הקריירה לא הסתיר את הטינה שלו לשירותי הסטרימינג, יוטיוב ובכלל לאינטרנט, עכשיו נסחרת בכל המדיומים עוד לפני שהגופה התקררה. ההתנגדות של פרינס נבעה מכמה סיבות: התשלום הזעום למוזיקאים, הרצון לכבד את פורמט האלבום ובאופן כללי הוא לא היה איש של טכנולוגיה. בתכנית אירוח אצל ארסניו הוא אף ציין שאין לו טלפון סלולרי.

אז למרות שאם פרינס היה רואה את המוזיקה שלו זמינה כל-כך באינטרנט הוא היה תהפך בקברו, אנחנו עדיין נדבר על האלבום שלו שיצא השבוע, בעצם הקלטה של חזרה של פרינס עם עצמו והפסנתר אי שם באביב 1983. קצת לפני יציאת האלבום Purple Rain וקצת אחרי אלבומו 1999. שמו של האלבום – "Piano & A Microphone", די מסגיר את אופיו, אבל עדיין לא מכין את המאזין לאינטימיות הכרוכה במפגש המוזיקלי הזה.

האלבום נפתח עם "17 Days", שיר שהיה בצד ב' (?!) של "When Dove Cry" ופה בעיבוד המינימליסטי קורה איתו משהו מעניין. את הגרסה המקורית לא חיבבתי כל כך, מהפעמים הבודדות שפרינס הרחיק לכת מבחינתי עם העיבוד וסאונד האייטיז. אבל פה, כשהוא מוקלט במרתף ועם ציוד מינימליסטי, פרינס מוציא ביצוע קצבי ומהפנט, מפגין יכולות ווקאליות יפהפיות ושובה את המאזין במשך כמעט שש וחצי דקות שמראות איזה כותב שירים ומבצע הוא היה, גם בלי גדוד סינתיסייזרים לצדו.
כל הרצועות הוקלטו כמחרוזת אחת באותו סשן. יש שם להיטים כמו "Purple Rain" שלא מפתיע מדי בביצועו, אולי משום שזכה להמון קאברים, ובצדק. יש שם קאבר לג'וני מיטשל בדמות "A Case of You", ופרינס מדגים איך עלייה וירידה בווליום השירה והדינאמיקה עם הפסנתר, לוקחות שיר שעוד במקור היה מצוין מבחינה ווקאלית, והופכות אותו למיוחד ומעניין יותר. יש שם גם את "Wednesday" הרגיש והעדין ברובו – בלדת פסנתר קלאסית שמקבלת לקראת הסוף קצת מהגרוב הבלוזי שחוזר לאורך כל האלבום.

שני השירים האחרונים באלבום הם למעשה צד ב' של הויניל שיצא עכשיו, ושניהם מעולם לא שוחררו בגרסת סטודיו. ב-"Cold Coffee and Cocaine" פרינס שולף את "ג'יימי סטאר", שם במה בו השתמש מספר פעמים, ומציג קול מחוספס דמוי ג'יימס בראון. השיר הזה מדגים בבהירות את אחת התכונות הכי חזקות של פרינס ככותב – החיבור העמוק לקצב. זהו חיבור שגם כשהוא לא מגובה בבאסים או בלהקה שלמה, עדיין יושב טוב על הקלידים, יודע מתי לתת בראש ומתי להתחבא מאחורי טפיחות קלות על הפסנתר.

אם אתם מעריצים מושבעים של הסגול, כנראה שאתם אחת משתי האפשרויות: לא שומעים את האלבום החדש מסיבות עקרוניות, או שומעים וכנראה אוהבים. אבל גם אם אתם רק מכירים את פרינס, האלבום הזה שכולו סשן של דמואים שהוקלט כמעט כבדרך אגב, מדגים איזה יוצר גדול הוא היה: אולי גיטריסט-על, אולי כוכב פופ ואולי בכלל מאהב מוזיקלי רגיש.
מעניין אילו עוד צדדים של אחד האמנים הכי מגוונים בהיסטוריה של המוזיקה אנחנו עתידים לגלות. אם הוא יסלח לנו.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0