1969 הייתה שנה קשה לחיפושיות. הם עברו את שיא ההצלחה שלהם שלוש שנים קודם לכן כשהחליטו להפסיק להופיע ולהתרכז בהקלטות אולפן אומנותיות. את האלבום שנחשב למאסטרפיס שלהם, מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפרס הם הוציאו ב-67', ושני האלבומים שיצאו לאחר מכן ('מסע הקסם המיסתורי' והפסקול של 'צוללת צהובה' שבעיקר מחזר חומרים ישנים) לא נחלו הצלחה רבה בזמן אמת. האלבום הבא – הלבן שנושא את השם הפשוט 'הביטלס' אמנם היה מלא בשירים מעולים, אבל למעשה הרגיש אפילו ללהקה עצמה כמו אלבום סולו של ארבעה אינדיבדואלים – ג'ון והלהקה, פול והלהקה, ג'ורג' והלהקה ובאופן חד פעמי אפילו רינגו והלהקה. היחסים הפנימיים עלו על שרטון – ג'ון לא טרח להופיע להקלטות של שירים שאינם שלו, פול שלח את ג'ורג' לעזאזל כשפנה אליו בבקשה לדחות את מועד יציאת אלבום הסולו הראשון שלו, רינגו התפטר לשבועיים וכשחזר גילה שההקלטות התחילו בפועל בלעדיו כאשר פול מתופף בשניים מהשירים ואף אחד לא הסכים לתת לו להקליט מחדש.
הרעיון הבא של פול לפתרון משבר היחסים על ידי הופעה חד פעמית של שירים חדשים שתוקלט לאלבום בלייב כמו בימים הטובים של תחילת הדרך התגלתה כהרה אסון – חברי הלהקה לא הצליחו לשהות אחד ליד השני מבלי לעורר מתחים ומדון. כל ההכנות והחזרות לאלבום התרחשו באולפנים החדשים של אפל (לא חברת המחשבים, היא תקום רק עוד עשור) – מקום שהתגלה כמנוכר לחלוטין, והעובדה שצוות צילום צמוד ליווה את כל תהליך החזרות וההקלטות ותיעד את כל הארס והרעל רק החמיר את הבעיה. בנוסף, הביטלס כתבו, הפיקו ושחררו במהלך תקופה של שנתיים מעבר ל100 שירים חדשים (!) וחלק מההקלטות של האלבום (במקור נקרא בשם האירוני בדיעבד Get Back) הסתמכו על שירים מראשית ימי הביטלס שנדחו מלהופיע באלבומים המוקדמים וג'אמים חצי אפויים על שירי כדורגל ליברפולים (המקבילה המקומית תהיה כנראה כוורת מבצעת את 'שישרף לכם הכפר' של אוהדי בית"ר). כשהסתיימו ההקלטות, הביטלס לקחו את הסלילים, העבירו אותם לטכנאי האולפן ונתנו לו הוראה בסגנון של "תעשה עם זה משהו" (מה שקרה עם זה אחר כך הוא סיפור מעניין בפני עצמו, אבל לפעם אחרת). הם לא רצו לגעת בזה יותר. או להסתכל אחד על השני בעיניים. או להיות החיפושיות בכלל.
פול , הפרפקציוניסט מבין הארבעה היה הראשון להתעשת. הוא הרגיש פחד מפני גזר הדין של ההיסטוריה. לאחר שבועיים הוא הופיע בביתו של לנון וסיפר לו שהוא דיבר עם ג'ורג' ורינגו בנפרד, ושיש הסכמה שאסור בשום מחיר שההקלטות האלו יהיו הדבר האחרון שיצא לאור ויישא עליו את השם המפורש "הביטלס". ג'ון הצליח להתנער מספיק מהפרנויות שליוו אותו בשלוש השנים האחרונות בכדי להסכים למאמץ אחרון לסגור את המותג בצורה מכובדת. הם פנו לג'ורג' מרטין שיפיק את האלבום 'כמו פעם' והוא הסכים, בתנאי שיקבל את זכות המילה האחרונה שנשללה ממנו מאז סרג'נט פפרז.
הקרב האחרון של הביטלס על הקלטת אלבום היה ככל הנראה המוצלח ביותר שלהם. לא ברור מאיפה הם אזרו את הכוחות הנפשיים, אבל אין אלבום נוסף שבו הם נשמעים טוב יותר כנגנים, כותבים או כהרכב. על אף עייפות החומר והיחסים הרעועים בין חברי ההרכב, הם העמידו קאדר מרשים של שירים (שאת חלקם לא סיימו לכתוב למעשה) ובשישה חודשים הוקלט והופק אלבום שמיסגר בתוכו לא רק את כל מה שהביטלס היו ועשו לאורך הדרך אלא במובן מסוים את רוח המוזיקה של שנות השישים. מהגרוב של Come Together, הפסיכדליה של I Want You (She's So Heavy), הרוקנרול של Oh! Darling, וכמובן, המחרוזת הפרוגרסיבית שעליה שר אהוד בנאי 'אני לא זז מכאן עד סוף הצד, זה קטע נהדר!'.
באופן אבסורדי, מבנה האלבום היה פשרה בין הגישה של לנון שהעדיף אסופת שירים בודדים כמו בתחילת הדרך, לג'ורג' מרטין ופול מקרטני שרצו אלבום עם תמה מסודרת. ג'ון קיבל את המבוקש בצד הראשון והרוקנרולי של האלבום, פול וג'ורג' מרטין הנדסו את צידו השני בדייקנות של מנתח פלסטי משברי השירים שמעולם לא הסתיימה כתיבתם.
Abbey Road הוא אלבום יפהפה, שמשקף את הגדולה של הביטלס ככותבים, מבצעים וווקליסטים. האריסון במיוחד תרם לאלבום שניים מהשירים הבלתי נשכחים ביותר שלו, Here Comes The Sun האקוסטי והקליט ו-Something שזכה להפוך לסינגל הביטלסי היחידי שנשא את שמו ככותב, הגיע למקום ראשון במצעדים והיה אחד השירים האהובים על פרנק סינטרה שנהג להציג אותו כשיר האהבה הגדול ביותר בכל הזמנים בהופעות. הוא מלא בהברקות כתיבה, הפקה וסאונד כמו Because שלנון כתב לאחר שהאזין ל-Moonlight Sonata מנוגן לאחור, הקולות התת ימיים ב-Octopuses Garden של רינגו, הג'יבריש הספרדי ב-Sun King, וככל הנראה שיר החבוי המתועד הראשון – Her Majesty שנשקל בתחילה להיות ממוקם במהלך המחרוזת אבל נדחה. טכנאי האולפן שקיבל הוראה מגבוה "שלא להעז למחוק שום דבר" הדביק את הקטע לאחר 20 שניות של דממה בסליל המאסטר של האלבום בכדי שלא ישכח איפה שם אותו, ובהאזנה ראשונית למאסטר פול הופתע לחלוטין מקיומו והחליט להשאיר אותו שם. אקורד הפתיחה שלו נותר קבור איפשהו בסוף של Mean Mr. Musterd בזמן שהסיום התלוש שלו מעורבב במיקס של Poletin Pam. האלבום גם מכיל את סולו תופים היחיד של רינגו בכל 11 האלבומים של הביטלס, וחילופי סולו בין מקרטני, האריסון ולנון שניה לפני שהאלבום נסגר במשפט "ולבסוף, האהבה שאתה מקבל שווה לאהבה שאתה מייצר", משפט שאין מתאים ממנו לסכם את 10 שנות היצירה של הביטלס.
הדעות בלהקה בנוגע לאלבום חלוקות – האריסון זוכר את ההקלטות לטובה. פול ומרטין מאד אהבו אותו. ג'ון חשב שהמחרוזת מיותרת לחלוטין, שהקטעים של פול הם מוזיקה לזקנות ושהיה עדיף לעשות צד אחד עם הקטעים שלו בלבד וצד שני עם הקטעים של פול. רינגו היה כמובן המתופף.
מה שברור הוא שמרגע סיום ההקלטות עד למועד שחרור האלבום לנון כבר הקים את ההרכב הבא שלו – Plastic Ono Band, הודיע ללהקה בדיסקרטיות על פרישתו, ושחרר את הסינגל הראשון שלו – Cold Turkey במקביל ליציאתו של האלבום ושל הסינגל Something. באפריל 1970 פול הודיע פומבית על עזיבה של הלהקה, האריסון ורינגו הודיעו על פירוקה הסופי, ובזה היה מסתיים העניין, אלא שחודש לאחר מכן יצא האלבום Get back (שנקרא כעת Let It Be) ממנו החברים ניסו להתעלם עד שלב זה וגרר אחריו תגובות משונות נוספות, אבל זה באמת כבר סיפור נפרד לפעם אחרת…
http://www.youtube.com/watch?v=ewhEsr-I8w8
COMMENTS
נפלא