ב-2018, לחלילן מהמלין יש מק – על ההופעה של אלדד ציטרין בנמל יפו

להופעה של אלדד ציטרין במסגרת "ג'אם 88" בנמל יפו היה אפקט מעורר השתאות של החלילן מהמלין: דקות לתחילת הג'אם, עוד עמדנו שם בסביבות ה-10 שנים מלבד אנשי הצוות. בערך עשר דקות לתוך ההופעה, וכבר עברנו את המאתיים. ולא רק שכולם נשארו עד הסוף, כל הזמן נוספו עוד ועוד אנשים, עוד ועוד מצלמות. מודה שבתחילה הופתעתי: הנמל, על תייריו הרבים, ניחוח אצותיו והמטוסים הרנדומליים שעוברים מעליו, לא נראה בדיוק כמו לוקיישן אידיאלי להופעה המדויקת ועתירת המכשור של ציטרין. אבל מסתבר שזה בדיוק מה שהיה צריך.

"אזהרת גימיק" הן המילים שבדרך כלל מהבהבות לי מעל אמנים מרובי מכשירים, כלים ולופים. כשהגעתי לנמל, היו שם כמה וכמה מקלדות, שני סקסופונים, מחשב, תופים ופרקשן אקוסטיים ואלקטרוניים, אקורדיון, מנדולינה, מבחר מיקרופונים וכנראה עוד כמה מכשירים שלא זיהיתי. אז מה אני אגיד לכם? מזל שזו הייתה הופעה בחינם ליד הבית כדי שאוכל להודות בטעותי. אין גימיקים אצל אלדד ציטרין. מה שכן יש זה מוזיקליות גדולה ומלאכת מחשבת של הרכבת שירים.

ציטרין הוא בעל מלאכה – הוא יוצק את היסודות לשיר, מוסיף שכבה ועוד שכבה, מעטר, מסובב ומספק בסופו של דבר מוצר ברמת גימור של אולפן, רק בלייב. הצפייה בהופעה מעבירה תחושה של המצאות בתוך סטודיו של אוּמן, רק שבמקום לשייף עץ או לסתת אבנים, הוא משייף ומסתת שירים. וזה מרתק. השיר יכול להפתח במקצב בסיסי על תוף, בכמה צלילים על אחת המקלדות או בכמה תווים שציטרין שר, ואז הם מסומפלים ונוצקות עליהם שכבות נוספות. מצד אחד – אין ספק שכדי להגיע לרמה כזו של ביצוע בלייב, ציטרין כנראה מעביד את עצמו בפרך בחזרות. מצד שני – החיוניות של הלייב עדיין נשמרת והוא מצליח לתקשר עם הקהל תוך כדי ההופעה. הוא אפילו גרם לנו לשיר בחינניות איתו בסוף של הגרסה המהפנטת שלו ושל ליאורה יצחק לשיר Halo של ביונסה (היא, אגב, עדיין לא הגיבה על הקאבר). בכלל, התחושה הייתה שהקהל המגוון והמפרגן של הנמל עשה לו טוב, ושהוא באמת ובתמים שמח על נוכחותנו שם.

ההיבט השני שמוציא לחלוטין את ההופעה מתחום הגימיק בעיני, היא שפשוט מדובר במוזיקאי מצוין. הבנייה של ההרמוניות והמקצבים, המרקמים השונים של הסאונדים – הכל פשוט עבד. השירים שלו הם כמובן עם גוון אלקטרוני חזק, נשארים יחסית בטווח הרגוע מבחינת הביטים, עם טקסטים קצרים ופשוטים יחסית בעברית ובאנגלית לסירוגין. הפקה שהבסיס שלה אוורירי ומינימליסטי, והכלים האקוסטיים הם שבדרך כלל יוסיפו את הגיוון והטון השונה. ופה נכנס אפקט החלילן מהמלין, גרסת 2018: אני משוכנעת שרבים מהאנשים שהיו באותו הערב בנמל, בין אם מדובר בתיירות בפנסיה או בילדה הקטנה שרקדה מול הבמה, שומעים מוזיקה אחרת בבית. לו היו שומעות אותו בהזדמנות אחרת, כנראה שהסבתא הייתה מבקשת להנמיך והילדה אולי הייתה רוצה לעבור לערוץ הופ. אבל היה משהו מהמם באפקט שהנגינה שלו יצרה בלייב, ומי שהגיע לאזור פשוט התמגנט לבמה ולא עזב. ככה זה: כשרואים את הקסם של האולפן מתרחש לנגד העיניים, הכישוף פשוט עובד.
האיפי החדש בבנדקמפ – Three old words