עדן דרסו היא בת 20, נולדה וגרה עד היום בשכונת קריית משה ברחובות, יש לה חמישה אחים ואחות אחת, היא משרתת כסמב"צית בעיר הבה"דים ונותרו לה 100 ימים עד השחרור (אבל מי סופר). אה כן – והיא הדבר הגדול הבא בהיפ הופ בישראל. אני יודע, זו הצהרה קצת מפוצצת, בטח בשנה שבה ההיפ הופ הישראלי השתלט על כל פלטפורמה ובמה אפשרית, אבל אני עומד מאחוריה בלב שלם. נכון, בתולדות ההיפ הופ העברי נרשמו כמה וכמה ראפריות מכובדות (החשודות המיידיות הן נועה פארן, שורטי, אמ.סי שירי ואקו), אך תמיד שלטה התפיסה שהעולם הזה הוא גברי באופן בלעדי לחלוטין. כעת, כשעדן דרסו נכנסת לזירה, יש לי תחושה שזה עומד להשתנות. הפלואו הלא מסונן שלה הוא בדיוק זריקת הריענון הנשית שההיפ הופ הישראלי חיכה לו, וגם בגילה הצעיר, וללא הרבה ניסיון בשטח, היא משדרת כריזמה וביטחון של ראפרית למודת קרבות. בקרוב מאוד היא עומדת להוציא אלבום ראשון בהפקתו של דיג'יי מש (תחת הלייבל "שיגולה" של כהן את מושון), והשבוע היא תופיע תחת כיפת השמיים על במת ה"פארקולנוע" בגן העצמאות ירושלים. לכבוד המאורע החגיגי, תפסתי אותה לראיון – רגע לפני שהיא מתפוצצת על כולכם.
איך התחלת לעשות מוזיקה? מתי גילית ש"יש לך את זה"?
"הזיכרון המוזיקלי הכי מובהק שלי הוא שכתבתי שיר בכיתה ב׳, וקראו לשיר (…Drum Roll) ״כותבת שירים"! והוא פשוט היה על הסיבה שאני כותבת, והיה הכי פאנקי, ילדותי ולא קשור לראפ בשום צורה. התחלתי להרגיש ש״יש לי את זה״ רק שאנשים התחילו להכיר בי. הלוואי וזה לא היה ככה, ושבלי קשר תמיד הייתה לי התחושה שיש לי את זה, אבל היא הגיעה רק כשאנשים רצו לבוא איתי במגע, או כשאנשים רצו שאייעץ להם. אבל בעיקר דרך התגובות בפייסבוק על הסרטונים שהעליתי, הרגשתי שאני לא הוזה ושכנראה אני עושה את זה נכון".
ואיך הגיעה ההחלטה להעלות חומרים שלך לרשת? תמיד נראה לי שיש בזה משהו מאוד מפחיד, הרגע שלפני הלחיצה על השיתוף, מעין "הכרזה" שאין ממנה דרך חזרה
"התחלתי להעלות סרטונים בגיל ממש צעיר, בעיקר קאברים שלי לשירים באנגלית, כשהייתי בטוחה שאני אהיה הג׳סטין ביברית הבאה (לפני שהתחלתי לכתוב בעצמי). זה היה די מבחן כדי לראות אם עוד מישהו אוהב את זה. כשלחצתי על הקליק להעלות את זה לא פחדתי כלל, אבל כשראיתי שאנשים מהשכונה רואים את זה התחלתי לפחד, כי לא חשבתי שהמרדף שלי להיות ג׳סטין ביברית הבאה ייתקל בחיי היום-יום שלי, פחדתי שיצחקו עליי כי זה לא טוב. אבל רוב התגובות היו תומכות, ויש קטע כזה ברשת החברתית שזו בועה, אז גם מי שהגיב ואהב לא אמר לי כלום פנים מול פנים. כשזה היה קאברים פחות פחדתי כי שופטים רק את הקול שלי, אבל כשזה התחיל להיות שירים מקוריים זה כבר הפך למפחיד יותר, כי שופטים את כל המהות שלי ואת מה שאני בוחרת לספר. הייתי נורא ביישנית אבל הרצון שלי לשתף את זה היה חזק ממני".
כמה סיפור החיים שלך השפיע על המוזיקה שלך, ולהפך?
"כל דבר שאני עושה החל מהמקום שנולדתי וגרתי בו כל חיי. אם את רואה גרפיטי של טופאק על הבניין את תסתקרני לדעת מי זה, ואם את גדלה עם חמישה אחים ברור שתושפעי ממה שהם שומעים, ואם תגדלי עם אמא שמתגברת על כל הקשיים החברתיים של להתאקלם ולבטא את עצמה בחברה שזרה לה, תמיד תרצי להתבטא בצורה הכי טובה שאת יכולה – אני בטוחה שאם הייתי בת יחידה למשפחה לבנה שגרה בהוד השרון, בחיים לא הייתי מתחילה עם המוזיקה.
המוזיקה גם משפיעה המון על החיים שלי, בילדות הייתי תמיד סגורה וביישנית יותר כי הרגשתי שיש לי קלף שאני לא חושפת – המוזיקה שאני עושה. ועכשיו המוזיקה משפיעה דווקא בכיוון ההפוך – יש לי יותר מה לדבר עליו מאחר שהיא לוקחת יותר מהשגרה היומיומית שלי. זה כבר לא הסוד הקטן שלי וממש לא קלף שאני מסתירה".
איך נוצר החיבור הראשוני שלך עם דיג'יי מש?
"גם החיבור עם מש נוצר דרך הרשת החברתית, פייסבוק ליתר דיוק – שם התחלתי להעלות את הסרטונים של הראפ שלי. היה סרטון מסוים שעשיתי לביט שמצאתי ביוטיוב עם סימפול של לורן היל, והלבשתי עליו שיר אהבה לבחור שחור (כשהבנתי שאני רוצה להיות ראפרית). כנראה שמישהו תייג את מש בסרטון, ואז קיבלתי הודעה ממנו. לקח לי זמן לקלוט ולהבין, כי לא שמעתי היפ הופ ישראלי אז לא ידעתי מי הוא… ואז עמד לצאת האלבום שלו "מחט על תקליט", וקיבלתי הודעה ממושון שרצה שאשתף פעולה באחד השירים, וככה רצנו על "יהיה מה שיהיה".
אני בטוחה שאם הייתי בת יחידה למשפחה לבנה שגרה בהוד השרון, בחיים לא הייתי מתחילה עם המוזיקה
והשאר היסטוריה. אז איך נראית העבודה בפועל עם דיג'יי מש? כמה מתוכה נעשית בנפרד וכמה במשותף? הוא מביא אלייך ביטים ואת מרכיבה עליהם מילים, או שאת כותבת מילים והוא יוצר להן ביט?
"מש שולח לי ביטים, אני הולכת לבסיס וכותבת מילים, וחוזרת אליו עם שיר. או שאני ומש יושבים יחד, שומעים את הביט, ואני מתחילה לכתוב באולפן באותו רגע (זה המקרה בשלושה שירים באלבום ״חיפוש עצמי״). אבל אף פעם לא הקלטתי בלעדיו או שלחתי לו סקיצה, או אפילו השמעתי לו מה כתבתי עד שהגענו לאולפן".
מה את חושבת על מצב ההיפ הופ כיום בארץ?
"האמת, אין לי כל כך למה להשוות את מצב ההיפ הופ של היום כי אף פעם לא עקבתי אחרי המצב עד שנכנסתי ל"מצב" ההיפ הופ בעצמי. אבל הרגע שבו התחלתי להאמין בהיפ הופ ישראלי היה כששמעתי את נצ׳י נצ'. עכשיו אני שומעת הרבה כהן את מושון, סוויסה, טונה, פלד, טדי, שחר וצוקוש, אורטגה – יש הרבה מגוון. אם פעם התירוץ היה שאין היפ הופ ישראלי, אז היום אי אפשר להשתמש בו יותר. אני גם נחשפת בפייסבוק לכל מיני סרטונים של חבר׳ה בגילי, וזה מדהים איך היום אין אפילו צורה שבה ראפר נראה – יש מצב שזה שיושב לידי באוטובוס כותב למגירה ואני לא יודעת את זה כי אני לא רואה עליו, כבר אין לוק של כובע ראפרים ומכנס רופף. בגדול, ההיפ הופ בישראל הולך למקום טוב, ואני שמחה שזה קורה עכשיו כשאני גם יכולה לחגוג את זה".
את שומעת גם דברים מחוץ להיפ הופ? יש ז'אנרים אחרים שאת מושפעת מהם?
"אני אוהבת לשמוע בכללי הרבה להקות, תמיד חלמתי להיות סולנית של להקת פאנק (אבל לא כבדה מדי). הייתה לי תקופה שהייתי נורא מושפעת מפרל ג׳אם, אואזיס, קצת גרין דיי, קצת אול טיים לואו – והרבה רד הוט צ׳ילי פפרז. וזאת אחת הסיבות שהתחלתי ללמד את עצמי כמה אקורדים בגיטרה קלאסית. הייתי די גרועה, אבל העיקר הכוונה – והכוונה הייתה To Rock On".
אם אנחנו כבר בהשפעות וניים דרופינג – עם איזה אמן או אמנית הכי היית רוצה לשתף פעולה?
"הייתי רוצה לשיר עם לירן דנינו, הקול שלו כל כך מיוחד ונוגע בעיניי. קשה לי לחשוב עם מי הייתי רוצה לשתף פעולה בעולם הראפ, כי אני תמיד אוהבת אותם בדיוק איך שהם, אז קצת חוששת להרוס את זה… חוץ מזה אני גם די גרופית שלפעמים לא מצליחה לדבר מולם, אבל השמות שעולים לי לראש הם שקל, טונה ונצ׳י נצ'. ואני עדיין צריכה לשמוע קצת יותר, בטח אם תשאל אותי עוד חודש תהיה לי רשימה יותר גדולה".
יש אנשים שטוענים שהיפ הופ "אמיתי" צריך להישאר בשוליים, ומרגע שהוא חודר למיינסטרים הוא מאבד את ההילה האותנטית שלו. איך את רואה את היחס בין המיינסטרים לאנדרגראונד?
"אני לא מסכימה עם זה בכלל. "שוליים שמשוליים"… אתה אוהב את האמן ואתה רוצה שהוא ימשיך לעשות את מה שהוא עושה, אז הוא צריך לאכול. כמובן לא לשנות את הדרך שלו, ולהתפתח בצורה נכונה, אבל אם החומר שלו עדיין טוב אין מה להתלונן. אני אוהבת את השיט החדש של נצ׳י, ושרופה על השיט החדש של טונה – למרות שהם נכנסו למיינסטרים. אף פעם לא הבנתי את המאזינים שרוצים שהאמן שהם אוהבים יישאר הסוד הקטן שלהם. תנו לו מקום להתפתח, ואם זה אומר להתפוצץ אז שיתפוצץ! אם הוא משך לך את האוזן אז יש לכך סיבה טובה, ואין שום סיבה שהוא לא ימשוך עוד אוזניים".
הרבה אמנים מנסים למשוך עוד אוזניים גם מעבר לגבולות ישראל. מה אתך? היית רוצה לנסות את מזלך מעבר לים, או לכתוב באנגלית כדי להרחיב את קהל המאזינים לחו"ל?
"הראפ הראשון שכתבתי בחטיבה היה באנגלית. התחלתי לכתוב ראפ בעברית רק ב-2014, פשוט כי הבנתי שאין כמו השפה שאני הכי שולטת בה כדי לבטא את עצמי בצורה הנכונה ביותר. בחודשים האחרונים אני מתנסה קצת באנגלית, אבל קולטת כמה הרמה שלי יורדת מבחינת החריזה, יכולת הביטוי ומשחקי המילים. לכתוב באנגלית זה מאוד מסקרן כי זה מקרב אותי להשראות המקוריות שלי, זה נותן לי תחושה יותר קרובה לראפרים שעוררו בי השראה לעשות את מה שאני עושה (כמו שאמרתי, זה היה ההיפ הופ היחיד ששמעתי עד השנים האחרונות), אבל אני בהחלט רוצה לייצר חומר בעברית – משהו ישראלי שיישאר כאן. השאיפה שלי היא לבנות מעצמה בעברית, ולהתחיל גל של ראפריות עבריות בישראל, ובגלל זה כל כך חשוב לי להישאר בשפה שלי".
ואם בשפה העברית עסקינן – הסינגל הראשון שהוצאת מהאלבום שלך הוא השיר "אוטובוסים", שמתחיל כבר במשפט הראשון עם טעות מובהקת בעברית ("שש אוטובוסים" במקום "שישה אוטובוסים") – האם יש כאן מעין אמירה, שהפלואו קודם לכל? האם את משחקת עם העברית בכוונה תחילה? אולי זה סוג של מרד בשפה התקנית, האליטיסטית, ה"מהוגנת"? או שאני פשוט מנתח יותר מדי?
"שמע, אם תשאל אותי כמה אוטובוסים עומדים מולי, אני כנראה אענה לך שלוש ולא שלושה, כי ככה אני מדברת, ואני לא מתכוונת לשנות את זה בשביל תקניות. כי אתה הבנת שהתכוונתי לשלושה, זה לא שהאוטובוס גידל ציצי בהפתעה.
לא הייתה לזה אמירה מכוונת, אבל כשהתחילו להעיר לי ולהגיד לי לשנות את כל הפעמים שאני טועה (היו עוד כמה נפילות בעברית בהקלטות לאלבום) ואני סירבתי בתקיפות, הבנתי שאני כן עומדת מאחורי זה – אז כנראה שכן יש לזה משמעות בשבילי. אולי זה לעמוד מאחורי הטעויות שלי? או שזו סתם עצלות? לא יודעת, יש מצב גם שאתה מנתח יותר מדי. בכל אופן, אני לא מורדת באליעזר בן יהודה, ורוחשת כבוד לאבשלום קור".
כל שיר שלך לוקח אותי למקום אחר: "אוטובוסים" מביא וייב של היפ הופ אולד סקול יחסית מינימליסטי, "קולדר" מכניס ביטים יותר מלוכלכים וחדשים סטייל קארדי בי, "חיפוש עצמי" מזכיר לי בלדות אר נ' בי בסגנון אליסיה קארה, "יהיה מה שיהיה" הולך למחוזות הגרוביים של כהן את מושון, ו"שבילים חדשים" מזכיר את הפ'אנקיות של הדג נחש – גם בעיבוד המוזיקלי וגם במסרים החברתיים. ומעל הכול מרחפת רוחה של לורן היל, שכבר ציינת שהיא השפיעה עלייך. איך את תופסת את המקום של הגיוון המוזיקלי בעשייה שלך? ואיפה את עומדת בין היותך זמרת להיותך ראפרית?
"חשוב לי מאוד להיות מגוונת. יש בתוכי את הג׳סטין ביברית שמחכה להתגלות, אז אם עולה לי "הוּק" מוזיקלי, רוב הפעמים אני לא אדמיין מישהו אחר שר את זה במקומי. וגם אם ראפר יפנה אליי וירצה שאשיר פזמון, אני אתעקש גם על וורס, כי היי – אני יכולה ורוצה לעשות את שניהם. אני גם מאמינה שיש בתוכי את עדן דרסו (בלי ניקוד) – שזאת הראפרית של "אוטובוסים" ו"יהיה מה שיהיה" ו"שבילים חדשים", שיש לה מה להגיד והיא רוצה שתבינו, אז אל תטעו בניקוד בשם משפחה שלה כי אז אתם אוטומטית לא מבינים. ויש את עדן די – שזה הטייפ של השיר "קולדר", שהיא משתעשעת ומשחקת עם מילים בשביל הכיף, אז זה כבר לא חשוב איך תבטא את השם משפחה, פשוט תגיד די. ויש את הג׳סטין ביברית שהיא "זמרת", אבל עכשיו היא שרה טקסטים שלה, אז זה יותר וייב של סול או אפילו אר אנ' בי, שאותה אפשר להרגיש בשיר "חיפוש עצמי". בסופו של דבר אני פשוט לא רוצה להשתיק קול של אף אחת בתוכי, אז תמיד ארצה שיהיה בשיט שלי את כל האושיות שיספקו את מה שאני רוצה להעביר, בצורה שאני רוצה להעביר".
השינוי הכי גדול שאני רוצה לראות כאן זה עירוב נשים שחורות בתעשיית הבידור. אני תמיד מתבדחת ואומרת: "אני אשחק, אני אשיר, אני אדגמן". אבל בסופו של דבר מה שאני באמת רוצה הוא שילדה קטנה תראה פרצוף זהה לשלה על המסך
את חושבת שיש לך "תפקיד" חברתי כיוצרת שהיא גם אישה, גם שחורה, גם חיילת בצה"ל – בתוך המרקם הישראלי? או שכל התוויות האלה סתם מסיחות את הדעת מהדבר החשוב היחיד שהוא המוזיקה עצמה?
"אני פחות מרגישה את הלייבלים האלה עם האנשים שאני עובדת איתם. אם כבר, מאז שאני עושה מוזיקה אני מתערבבת בכל המיץ ושוכחים מה אני באמת, כי בסופו של דבר זו מוזיקה. בחור גזען יכול לשמוע את הקול שלי ולאהוב אותו, או למשל שוביניסט שלא חושב שבחורה צריכה לעשות ראפ יכול להתחבר דווקא לראפ שלי יותר מלראפ של הגברים שעושים את זה בישראל. אבל בהחלט זאת אחת המשימות שלי: להעצים את כל מה שאני, דווקא כי אני נורא לא אהבתי את הדברים האלה בעצמי בהתבגרותי – אם זה תסביכים עם צבע העור שלי, עם להיות ראפרית אישה, עם הגובה שלי, הכול… מהחיצוניות ועד החרדות הכי שקטות ופנימיות שלי. כל מי ששומע אותי וחושב שמשהו לא בסדר איתו – אני מעצימה את זה בעצמי כדי שיתחיל להרגיש שזה בסדר, ושהכול טוב איתו.
השינוי הכי גדול שאני רוצה לראות כאן זה עירוב נשים שחורות בתעשיית הבידור. אני תמיד מתבדחת ואומרת: "אני אשחק, אני אשיר, אני אדגמן". אבל בסופו של דבר מה שאני באמת רוצה הוא שילדה קטנה תראה פרצוף זהה לשלה על המסך.
מה הבמה הכי מרגשת שהופעת עליה עד היום? ואיך התחושה להופיע עם החומרים שלך מול קהל חי?
"הבמה הכי מרגשת שהופעתי עליה הייתה באמפי אשדוד. היה מין פסטיבל קטן שהופיעו בו כל מיני ראפרים, ביניהם לוקץ׳, כהן את מושון, קפה שחור חזק, סולג׳יי ועוד. נצ׳י נצ׳ גם הופיע והוא זיהה אותי בקהל, והפטרון משך אותי לבמה, ועשיתי בית אחד מ״שבילים חדשים״ הרבה לפני שהשיר יצא. זאת הייתה תקופה שהייתי חרדה לקראת כל הופעה, אז העובדה שזה זרם לי בטבעית למרות שזה בא בהפתעה, ופשוט נהניתי מהרגע – זה היה מדהים. וכמובן, נורא ריגש אותי לחלוק עם נצ'י את הבמה, גם אם זה היה רק לשתי דקות. אני חושבת שזאת הפעם היחידה שירדתי מהבמה והזלתי כמה דמעות".
והשבוע את הולכת להופיע על במת שיגולה במתחם "פארקולנוע" בגן העצמאות בירושלים. את מתרגשת לקראת המאורע?
"אני ממש מתרגשת לקראת הפארקולנוע, כי אני פשוט מאוהבת בירושלים, זאת העיר שהכי כיף לי לטייל בה. וזה גם בדיוק יום אחרי שאני מחממת את זיגי מארלי – אז בעצם זאת הפעם הראשונה שאעשה הופעה יום אחר יום. זה מאוד מרגש, כי אני אחווה לרגע אחד קמצוץ מהחיים שאני חולמת עליהם: להופיע תמיד".
***
עדן דרסו תופיע ביום רביעי הקרוב (1.8) על במת שיגולה במתחם ה"פארקולנוע" בגן העצמאות בירושלים, יחד עם דיג'יי מש וכהן את מושון. לפרטים וכרטיסים.
COMMENTS