HomeMonday Morning Blues

מדרום ארצות הברית לצפון הנגב: הסיפור של פסטיבל הבלוז בשדרות

אמנם פספסתם את ההזדמנות להגיד שהייתם בפסטיבל הבלוז הראשון של שדרות, אבל אם תקראו את הכתבה הזו עד הסוף, לפחות תספיקו לפסטיבל השני

צילום: רונן גולדמן

צילום: רונן גולדמן


הכתבה הזו צריכה להפתח בגילוי נאות – עד לפני שבעה חודשים לערך, עבדתי בחברת ההפקות שהביאה לעולם את פסטיבל הבלוז של תל אביב. בפסטיבל של שדרות שהתקיים בסוף השבוע שעבר, נכחתי כקהל לראשונה מזה שלוש שנים. בתום ריחוף של שלושה ימים הרגשתי שהגיע הזמן להבין איך כנגד כל סיכויי המציאות הישראלית הסבוכה זה היה אירוע מלא באנשים, שמחה ומוזיקה.
היו לא מעט שהרימו גבה על קיום פסטיבל בלוז בשדרות. מצד אחד – מה הקשר בין מוזיקה אמריקאית במהותה ובין לב של מוזיקה ישראלית שורשית – המקום שהצמיח את שפתיים, טיפקס, כנסיית השכל ועוד היד נטויה. האם לא מדובר פשוט בהשתלה מלאכותית של פסטיבל חיצוני על מקום קיים? מן הצד השני, מי שחיפשו את הקשר מצאו אותו לעתים דווקא בסטריאוטיפים – דרום, קשיי קיום, אבטלה, יאללה בלוז.
כל החששות הללו התבדו בפסטיבל, שהצליח להיות אירוע שונה לחלוטין בנוף התרבותי הישראלי, עומד בזכות עצמו ומצדיק את קיומו – דווקא בשדרות, דווקא עם המוזיקה הזו. הסיבה לכך בעיני, נעוצה הן במאפיינים היסטוריים דומים של שדרות ושל ערש הבלוז – קלרקסדייל מיסיסיפי; והן באופי של הפסטיבל, שהצליח להוות גרסה מקומית מוצלחת מאוד של אחיו הגדול בארצות הברית.

קצת היסטוריה
בימי הזוהר של הבלוז, העיירה קלרקסדייל במיסיסיפי הייתה מרכז כלכלי חשוב. כל התנועה הכלכלית של החקלאות באזור – שינוע סחורות ברכבת, מסחר ועוד, התנקזה אליה. קלרקסדייל הייתה מרכז אורבני עם אווירה שכונתית, ופעלו בה ג'וק ג'וינטס שם הופיעו בלוזיסטים מהסביבה, ברביקיו, מסיבות בית, וכל הטוב שהיה לדרום להציע. עם המיכון של העבודה החקלאית המוני אנשים איבדו את מקום עבודתם, והחלה ההגירה הגדולה של הקהילה השחורה צפונה, בחיפוש אחר עבודה ועתיד טוב יותר. הבלוז, כזכור, נדד איתם לשיקגו. המרכז הכלכלי נדד לעיר הבירה – ג'קסון מיסיסיפי, והצורך בעיירה הקטנה פחת משמעותית.
כיום, קלרקסדייל היא עיירה עם הווה בצמיחה ועבר מפואר שמעטים זוכרים, מסילת רכבת בלי רכבת וקומץ של משוגעים-לדבר שמחזירים עטרה ליושנה בבלוז. אבל כצליינית בלוז, כשהגעתי למקום, זו הייתה חוויה של עליה לרגל. שימור תרבות הבלוז שמתרחש שם בשנים האחרונות הוא לא פחות מפלא. תרבות הבלוז המקומית הייחודית שצמחה שם בעשורים הקודמים, מקבלת טיפול אוהב מידיים של אנשים שמבינים שכמעט כל הסתעפות עכשווית של מוזיקה אמריקאית, קשורה איכשהו לבלוז. קלרקסדייל היא כנראה המקום היחיד בעולם שבו אפשר לראות הופעת בלוז במשך שלוש שעות רצוף, לאכול צלעות נוטפות רוטב בחוץ ברחוב, ואז לחזור פנימה ולשמוע את הסיפורים המפוקפקים של בעל המקום, לצלילי שעתיים נוספות של אותה ההופעה. תענוג.

הסיפור של שדרות דומה ולא דומה לסיפור של קלרקסדייל. היא הוקמה במקביל לישובים נוספים, שבתחילה נקראו "עיירות חדשות" ולאחר מכן דבק בהן הכינוי המפוקפק "עיירות פיתוח", במטרה להוות מרכז אורבני לישובים החקלאיים הרבים מסביב – המושבים והקיבוצים. רק שהפרט הקטן שחמק מהאבות המייסדים הוא ששטחה של ישראל, איך נגיד זאת בעדינות, קצת יותר קטן משטחה של ארצות-הברית של אמריקה. אחרי שהוקמו העיירות ויושבו בהן ראשוני העולים בשנות החמישים, לאט לאט הבינו שהחזון לא מתממש – לישובים החקלאיים לא היה באמת צורך בעיירות הקטנטנות שקמו לצדם. הם הצליחו לספק את צורכיהם בעצמם וכשלא הצליחו, נסעו לעיר "גדולה באמת". וכך עיירות הפיתוח הפכו שם נרדף למדיניות תכנון לקויה, לאפליה ולשבר גדול בחברה הישראלית. שלא נדבר על הטילים.
הדימוי התקשורתי של העיר הופך לרוב את שדרות ל"אחר" – המסמל מצוקה וקושי. מי שלא חי באזור, מתקשה לראות שבסופו של דבר מדובר בבית של אנשים, שחיים בו את חייהם, ושכמו בכל מקום גם לו יש את התרבות המקומית והמאפיינים הייחודיים לו.

צילום: רונן גולדמן

צילום: רונן גולדמן

הפסטיבל יורד דרומה
פסטיבלי מוזיקה גדולים בישראל בגדול מתחלקים לשניים – פסטיבלים גדולים בטבע, דוגמת פסטיבל התמר או אינדינגב, ופסטיבלים של "הביוקר" במקומות סגורים – כמו פסטיבלי ג'אז למיניהם. החלום של ימית הגר, המפיקה של פסטיבל הבלוז, היה לייצר את הגרסה המקומית ל"ג'וק ג'וינט פסטיבל" – פסטיבל הדגל של קלרקסדייל שמתקיים שם פעם בשנה כבר למעלה מעשור. זה פסטיבל שונה בנוף הישראלי: הוא מתקיים בעיר, במחירים עממיים, עם קהילת בסיס איתנה של חובבי הז'אנר שהולכים אחריו באש ובמים, ועם קו מוזיקלי-תרבותי ברור (בניגוד למשל לאירועים כמו לילה לבן או אינדיסיטי – הרבה הופעות אבל נטולות קשר מוזיקלי אחיד). בשלוש השנים האחרונות (שאלו השנים שעבדתי בו) התקיים הפסטיבל בתל אביב, עם הרבה אהבה ומסירות אבל בלי תקציב בכלל. הרשויות לא נרתמו והתחושה אחרי חמישה פסטיבלים הייתה שאי-אפשר להחזיק לבד יותר. היו לא מעט פגישות בשנים האלה עם עיריות ומועצות אחרות, בתקווה שמישהו יראה את הפוטנציאל, אבל כל גל אופטימיות הסתיים בסופו של דבר בעוד אכזבה. עד שהגיעה שדרות.

המיקום שנמצא לפסטיבל הבלוז בתוך שדרות, הוא בדיוק מה שהיה צריך בשביל פסטיבל כזה. בעוד בפסטיבל בתל אביב היינו צריכים להתרוצץ בין קצוות שונים של מועדונים בעיר, לרבות ההנאה הגדולה הטמונה בחיפוש חניה בתל אביב, הרי שפה כל ההופעות היו באותו אזור – קרוב, אינטימי ובחינם. קופצת למספרה לשמוע הופעה של דויד פרץ (כן, הופעה במספרה, אם לא הייתם אתם לא יודעים מה אתם מפסידים), יוצאת שניה החוצה לקנות המבורגר, פוגשת חבר שהגיע כל הדרך מהגליל בשביל לספוג קצת בלוז, מתיישבת על הדשא מתחת לסככה לשמוע את הבליינד אורקסטרה. מגיעה חברה עם עוד בירה, אלף איש רוקדים במופע המרכזי. והקהל, איזה כיף הקהל. הפרצופים המוכרים של קהילת הבלוז מכל הארץ, שלא חשבו פעמיים לפני שעלו על רכבת לפסטיבל בשדרות; נשים מבוגרות תושבות העיר שרוקדות כמו ילדות בנות שש-עשרה, הורים עם ילדים קטנים, סטודנטים מזדמנים.

צילום: רונן גולדמן

צילום: רונן גולדמן

אנרגיות מיסיסיפי
ביג איי, הבלוזיסט ממיסיסיפי שהיה המופע המרכזי, נתן שואו דלתא קלאסי שכמו נתפר בדיוק למידות הישראליות. בסיוע יהוא ירון ואביב ברק – חטיבת הקצב המקומית הנהדרת, הוא דהר על קלאסיקות בלוז ושירים שלו ושמר על ההופעה דינמית ושמחה: הוא ירד עם הגיטרה אל הקהל ועבר פינה פינה ברחבה הגדולה כששובל אנשים רוקדים אחריו; הוא העלה ילד לשיר איתו ואחר כך גם נער שניגן סולו קזו (בנו של הבלוזיסט ירון-בן עמי, אי אפשר להיות מופתעים); והוא משך את ההופעה עד הרגע האחרון בהחלט, שניה לפני שהמשטרה רצתה להוריד את השאלטר.

מלבד המופע המרכזי היה תמהיל מגוון וטוב של הופעות ישראליות: בלוזיסטים מכל הארץ, מוזיקאים משדרות ומהדרום בכלל, והופעות ברוח הדגל השני של הפסטיבל, שהתהדר גם בתואר פסטיבל המוזיקה הנגיש הראשון בישראל. כל אלו הביאו לכך שהפסטיבל לא הרגיש כמו מותג חיצוני שיובא לשדרות, אלא כיצירה שלמה, שבה שילבו ידיים כוחות יצירתיים מקומיים וכוחות יצירתיים מעולם הבלוז. כל ההתרחשות הייתה בגובה העיניים ונטולת יומרות, ומי שהגיע – הרגיש בבית. בעיני, התחושה שנוצרה הייתה של מרחב מוזיקלי משוחרר, פתוח ומכיל, בו יש מקום לכל מי שמייחל לרגע של שמחה ונחת בתוך הכאוס של היומיום. אני לא חושבת שהוא יכול היה להתקיים באופן כל כך מוצלח במקום אחר. לשנה הבאה בשדרות הבנויה.

ביג איי

ביג איי

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0