Homeהיום לפני

אלאדין מסתובב חופשי /// עינת גן שלו מציינת 45 שנים לצאתו של Aladdin Sane

כולכם מכירים את אלאדין סיין, גם אם מעולם לא שמעתם את האלבום המופתי הזה. סביר להניח שאם אתם חיים מספיק זמן, נתקלתם בדמותו מעל טישירט, פוסטר או כרזה כזו או אחרת. מדובר באחת הפרסונות המוכרות ביותר של דייוויד בואי, אם לא המוכרת שבהן. עיניו עצומות, הברק המפורסם נשבר באחת מהן, ודמעה חייזרית נחה על עצם הבריח השמאלית שלו. אלאדין סיין נולד בדרכים. בזמן שבואי מופיע בארצות הברית עם העכבישים ממאדים כזיגי סטארדסט. מדובר בפרסונות דומות למדי, בואי שומר את השער האדמוני זרחני ועדיין עוטה איפור. מאחורי הברק עומד אמן האיפור פייר לה רוש שהושפע מאוד ממסורת האיפור הערבית שנשענת על איפור עיניים כבד. האיש מאחורי המצלמה שתיעד את הברק של אלאדין הוא בריאן דאפי שצילם גם את העטיפות של Lodger ו-Scary Monsters.

על אף הדימיון ביניהם, אלאדין סיין אינו זיגי. מבקרי מוזיקה מכריזים עליו כאלטר אגו של זיגי. ״זיגי הולך לאמריקה״ הגדיר אותו בואי. או ליתר דיוק: זיגי הולך ומסתבך באמריקה. האלבום הזה הוא לא רק הסיפור של אמריקה כפי שהיא משתקפת דרך עיניו של החייזר מבריקסטון, מסופר באמצעות מארג עשיר של סגנונות מוזיקלים: קברט, אוונגרד ורוקנרול שיוצרים יצירה שהיא גדולה מסכום חלקיה. אלאדין סיין, קצת קצת כמו הברק האייקוני שנשבר בעיניו של בואי, הוא סיפורה של דמות שסועה שנותנת ביטוי לשברים, צללים אפלים וקמאים: שגעון, התמכרות, ניכור ובדידות. שחקן שבור שנקרע בין הרצון לתהילה לבין כמיהה לאהבה.

Watch that man oh honey, watch that man
ב-72' זיגי נוחת באמריקה עם תקוות רבות וחלומות רבים כפי שהוא שר ב-Time, אבל החלומות האלו עתידים להפוך לאחת התקופות המסויטות בחייו של בואי. בשנתיים הוא יספיק לשחרר עוד ארבעה אלבומים, לצאת לסיבוב הופעות ולצלם שני סרטים. ההספקים מעוררי הקנאה של בואי בשנים האלו נובעים בחלקם מההתמכרות שבואי מטפח לקוקאין. בואי מאבד אחיזה במציאות, שוקע ביצירה, ניזון מחלב ופלפלים בלבד (יש שאומרים שזו התזונה האידיאלית על מנת לאפשר ספיגה מקסימלית של הסם בגוף), הופך לצל של עצמו, מפתח אישות פרנואידית, מעמיק בתיאוריות פאשיסטיות וקבליסטיות, ועתיד לסיים את התקופה הזו כפושט רגל.

אבל אנחנו רק בהתחלה. השנה היא 1972. העכבישים במאדים כובשים בסערה את ארצות הברית. בואי ממלא עד אפס מקום את ה-Carnegie Hall. זהו הישג מרשים בהתחשב בעובדה שרק לפני שבעה חודשים בואי הופיע במועדונים קטנים בלונדון. אבל בעוד שרוב ההופעות בטור נמכרות יחסית יפה, בואי עתיד לסיים אותו בהפסד כלכלי. ההופעות לא הצליחו לכסות עשירית מההוצאות של הטור. זאת הודות בעיקר לניהול הראוותני של טוני דה פריס, מנהלו האישי של בואי ומי שעומד בראש הלייבל שלו Maiman (תחת חברת RCA). אבל כסף הוא הדבר שבואי הכי פחות חושב עליו באותה התקופה. הוא עסוק בהתבוננות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ובאנשיה. וזה מה שהוא רואה:

Watch That Man
חלק גדול מהאלבום מוקדש, כפי שמגדיר זאת הרולינג סטון, לדקדנטיות ולמיניות שלוחת הרסן של התרבות האמריקאית. בשיר "Watch That Man" האורח מלונדון מתאר את המסיבות שהוא מסתובב בהן.

There was an old fashioned band of married men
Looking up to me for encouragement it was so-so
The ladies looked bad but the music was sad

Watch that man oh honey, watch that man
He talks like a jerk but he could eat you with a fork and spoon

אקורד הפתיחה של האלבום הוא רוקנרול טהור. השיר נכתב בספטמבר 1972 בניו יורק במהלך הטור של זיגי. מיק רונסון, השריד האחרון שנותר לאחר פירוק העכבישים ממאדים, אחראי על הסאונד המחושמל של בואי בתקופה. הרולינג סטון הגדיר אותו כ״שיר הכי רוקנרול של בואי״.

ב-"Drive-in Saturday" חוזר בואי לדרייב אין של שנות החמישים. "Let me put my arms around your head. Gee, it's hot le'ts go to bed". בואי לא מבזבז זמן על משחק מקדים וניגש ישר לעניין. בדיוק כמו הבחורים בדרייב אין. השנה היא כנראה 2030 ומשהו ובואי מתאר עולם פוסט אפוקליפטי שבו אנשים נעזרים בסרטי פורנו כדי לעשות סקס. ואולי לא מדובר בעתיד אלא בעבר? באותה תקופה התעוררה באמריקה נוסטלגיה לתמימות המדומיינת ששררה בשנות החמישים כתגובה לגלאם רוק עם המיניות המוחצנת שלו. חלק מן התמימות של אמריקה הישנה והטובה כללה את הבילוי השבועי של נערים ונערות בדרייב אין, בדרך לכנסיה ביום שבת, שם הוקרנו סרטי פורנו שנועדו לספק לנערים ונערות מקור השראה על איך עושים סקס באמריקה השמרנית והפוריטנית של שנות החמישים: הנערה מנסה להיות טוויגי, הבחור שמנסה להעמיד פנים שהוא ג׳אגר או כוכב כלשהו ששמו הוא תמיד באדי:

And try to get it on like once before
When people stared in Jagger's eyes and scored
Like the video films we saw

ואם קוראים בזהירות את המילים ולא נשארים מרותקים למסך מההופעה המהפנטת שבואי נותן בתוכנית של ראסל הארטי בשנת 1973, אפשר לזהות את הטון הפוסט אפוקליפטי הקודר שבו בואי בוחר לתאר הסצינה הזו. המוזרים בכיפת הברזל ששמם לא מוזכר ומתבוננים בטוויגי וג׳אגר, האסטרונאוט הבודד, והגברים המזדקנים.

אלאדין סיין הולך ומשתגע

“Battle cries and champagne just in time for sunrise”

מי שמשמש כמנהל של בואי באותה תקופה הוא טוני דה פריס. טוני דה פריס סבור שאם בואי רוצה להחשב ככוכב הוא צריך להתנהג ככוכב. פמליה של חברים וקולגות מלווה את בואי והם קיבלו הנחיות מדויקות: לבזבז כסף וכמה שיותר: ארוחות יוקרה, שמפניות, סיגרים. זאת בעוד שבפועל לאף אחד מהם לא היה כסף לקחת מונית. אבל גם לזה יש פתרון. פשוט מתניידים בלימוזניה על חשבון המלון. ש-RCA ישלמו את החשבון. (מצוטט גם מתוך הספר Alias David Bowie מאת Peter & Leni Gilman). הראוותנות הזו מתוארת כמייצרת מתח פנימי בין אימה לקסם.

(Passionate bright young things, takes him away to war (don't fake it
(Motor sensational, Paris or maybe hell (I'm waiting

מי שאחראי על הצליל המיוחד בשיר הוא הפסנתרן מיק גרסון שטוני דה פריס צירף להרכב העכבישים לקראת הטור בארצות הברית. גרסון באותה תקופה לימד מוזיקה וניגן בפאבים קטנים בניו יורק. כשהוא עבד עם בואי יחד על אלאדין סיין בואי בקש ממנו לאלתר סולו עבור השיר על רצף האקורדים A G A. גרסון ניגן משהו לטיני. בואי לא היה מרוצה. גרסון ניסה משהו ג׳אזי, בואי לא אהב את הכיוון ואז בואי ביקש ״אולי תנגן לי משהו מהאוונגרד הזה של שנות השישים בניו יורק שאתה כל הזמן מספר לי עליו״. טייק אחד הספיק הפעם. זה היה הצליל של אלאדין סיין.

אבל השיר הזה הוא לא רק ביטוי לדקדנטיות של חיי הרוקנרול. השיר הזה מבטא את אחד החששות הקמאים ביותר שרודפים את בואי – הסכיזופרניה. שם השיר והאלבום הם למעשה משחק מילים של A lad in Sane. הבחור המשוגע הוא טרי אחיו למחצה האהוב של בואי שלקה בסכיזופרניה כמו בני משפחה רבים מהצד של אמו. החשש שגם בו מקנן אותו גן רדום שאחראי על סיכזופרניה במשפחה בא לידי ביטוי בחלקים גדולים מאוד ביצירה של בואי (בפרט המוקדמת) וגם בפרסונה הבימתית שלו. באלאדין סיין אפשר לראות זאת עם הברק שנשבר בתוך העיניים של בואי המרמז אולי על השסע שבואי חשש שקיים בו. אפשר גם לראות באימוץ הפרסונות האינסופי של בואי ביטוי לאותו מחול שדים שהוא מנהל עם השסעת. בסרט הדוקומנטרי שנעשה עליו באותה תקופה בואי אומר שבשלב מסוים הוא לא יודע האם הדמויות שהוא ממציא שולטות בו, או שמא הוא שולט בהן. אולי הוא והן חולקות קיום משותף כשוות? בואי דוחף את עצמו לתהום הזו. הוא משחק בסכיזופרניה ונחוש להכניע אותה. להמציא פרסונות ולהרוג אותן לפני שיקומו על יוצרן.

אבל אלאדין סיין הוא לא רק על שגעון, הוא עוסק גם בשד נוסף שזוחל לחייו של בואי ומתחיל להטיל צלו. ההתמכרות של בואי לקוקאין. אחד השמות שהוצעו לאלבום הוא Love Aladdin Vein על פי ניקולס פג, האנציקלופדיסט של יצירות בואי, בואי החליט לוותר על השם מחשש שיקשרו את שם האלבום באופן ישיר להתמכרות שלו לקוקאין. אחד מה-outakes הפחות ידועים של האלבום נושא את השם הגנוז (מוכר גם כ-Zion / A lad in Vain). מדובר בקטע אינסטרומנטלי. גרסון על הפסנתר מאלתר את מה שיהפוך להיות הפתיחה של Aladdin Sane.

עד כמה בואי היה מכור? עד כדי כך ששנה לאחר מכן במהלך סרט דוקומנטרי שנעשה עליו אפשר לראות שורות של קוקאין מסודרות יפה יפה על השולחן עליו הוא מדגים את טכניקת ה-cut ups.
הראיון שמדגים את ההתמכרות של בואי בצורה הטובה ביותר הוא הראיון הזה:

כפי שכל מכור יוכל לומר לכם, אחת הדמויות המרכזיות, אם לא המרכזית ביותר בעולמם של מכורים הוא הדילר. והוא מופיע בשיר "Panic in Detroit". השיר מושפע מההתנגשויות בין המשטרה לפעילים סוציליסטים אנרכיסטים במישיגן ב-1968 במהלך הוועידה הלאומית הדמוקרטית. כפי שבואי למד עליהם מפי חברו איגי פופ. אבל יש שמזהים את הבחור יפה התואר ״שמזכיר מאוד את צ׳ה גווארה״ כדברי השיר, עם בחור שלמד יחד עם בואי בתיכון והפך במרוצת הזמן לסוחר סמים באמריקה הלטינית. אמריקה שבואי דמיין דרך השירים של פופ, ריד וג׳אגר הנערצים עליו קורמת עור וגידים. הפאניקה בדטרויוט היא לא פחות מסוג של קונצרט רוק, כזה שמעריצים נאספים בסופו לבקש חתימות. (Panic in Detroid / I asked for an autograph)
מיק רונסון בשיר הזה שוב משחרר את רסן הגיטרה שלו ומנגן היישר לפנתאון של מגזין הרולינג סטון שבחר ברונסון כאחד מ-100 הגיטריסטים הטובים ביותר בעקבות הביצוע שלו לשיר.

נקודת משבר בדיוק באמצע: Cracked Actor
השיר הזה הוא החמישי מבין עשרת השירים שבאלבום, ואפשר לראות בו התבוננות פנימית. לאחר שביקר במסיבות הראוותניות והאורגיסטיות, בדרייב אין, וביתו שבגבעה (הושאל מ-Glen Hughes מ-Deep Purple) הפך לתחנה קבועה עבור ברוני הסמים של לוס אנג׳לס, מגיע רגע של התבוננות. בואי במופת של אירוניה ולגלוג עצמי שר על ״הכוכב הכי נקי מסמים שאמריקה אי פעם ראתה״. זו אמריקה שבה אנשים מוכרים אשליות ואת עצמם תמורת כסף (You sold me illusions for a sack full of checks You've made a bad connection ’cause I just want your sex) את השיר הזה בואי עתיד לבצע בסיבוב ההופעות של Diamond Dogs כהמלט שייקספרי אוחז בגולגלות שפוסלה על פי מידות הראש שלו עצמו. ובסוף השיר הוא מנשק אותה בתאווה כזו שאני בטוחה שכמה צופות בקהל הצטערו שהן אינן גולגולת.

בחלק השני של האלבום בואי אכן נשבר במובן מסוים. הניכור האמריקאי נותן בו את אותותיו. בעוד שבחלק הראשון היה רק סקס, בחלק השני של האלבום בואי מדבר גם על אהבה. הוא מכיל אמנם את השיר "Let's Spend The Night Together", אבל שלושה שירים אחרים חושפים את הכאב שהניכור והבדידות נותנים בו. הראשון הוא השיר "The Prettiest Star" – שיר שבואי כתב עבור אשתו הראשונה אנג׳לה עבור אירוסיהם. השיר במקור יצא ב-1970 כ-B-side של Space Oddity. קשה לי לומר למה בואי בוחר לחזור אל השיר הזה ולכלול אותו באלבום. אולי מדובר בשיקולים כלכליים גרידא. מה שבטוח זהו לא שיר האהבה הגדול של האלבום. שיר האהבה האמיתי של האלבום הוא השיר שחותם אותו והוא באורח מפתיע (או שלא), לא מוקדש לאנג׳י אלא דווקא לפאם פאטאל אחרת, אליה נגיע בהמשך.

רוחה של העבר מרחפת
קשה להבין למה איש צעיר כל כך בשיא הצלחתו מחליט להקדיש שיר שלם לזמן שחולף. היינו מצפים לכך דווקא מאמן שימי תהילתו מאחוריו. אפשר בטעות להבין את השיר "Time" כקינה על אבדן הנעורים אבל אם לוקחים בחשבון שבואי בן 25 באותה תקופה, הנעורים והלהט קורנים מהמראה החייזרי אנדרוגיני שלו, ההזדקנות ממש לא בראש מעיניו. "Time" הוא התשובה של בואי לאמריקה – שחלק גדול מהאתוס התרבותי שלה מושתת על התנגדות לאירופה ״הרקובה והישנה״. הדרך היחידה של בואי להתמודד עם הדקדנטיות האמריקאית היא לחזור חזרה לאירופה ולא סתם לאירופה אלא לאבות המייסדים: ז׳אק ברל וברטלוד ברכט (שהשפיעו על יצירתו רבות). בואי, כמו מטיח את הביצוע הזה בפניה של אמריקה, הלא פחות דקדנטית מאירופה. אמריקה שמסממת את עצמה באלכוהול וכדורי שנה (Time – In Quaaludes and red wine). בואי רוצה שהמאזין שלו יחווה את השיר כפרפורמנס שמיעתי: You are not a victim / You are not evicting time. אחרי שתי השורות הנפלאות האלו בואי שותק. אפשר לשמוע אותו מתנשף באופן מופגן בהקלטה (וגם בביצועים החיים) לפני שרונסון יכנס עם סולו הגיטרה המצמרר שלו. והשפה של בואי? דרמטית לא פחות. נעה בין משלבים גבוהים לשפת הכי זולה שיש

Time – He flexes like a whore
Falls s(w)anking to the floor
His trick is you and me, Boy

ואת הטוב שלו בואי שומר לסוף – הצלפים שנרמזו בשיר "Panic in Detroid" חוזרים שוב אבל עכשיו הקנה שלהם מופנה לפה של כל אחד במחווה של התאבדות. מתוך יאוש.

The sniper in the brain
Regurgitating drain
Incestuous and vain
And many other last names.

זוהי לא הקריצה האירופאית היחידה באלבום. השיר "Jean Genie" נכתב בהשראת דמותו של המחזאי והסופר ז׳אן ז׳נה (ויש כאלו שסוברים שאיגי פופ היה ההשראה לשיר). בואי כתב את השיר עבור מי שהייתה בת הזוג שלו אז – סירינדה פוקס שגם מוזכרת בשיר הפתיחה של האלבום (בואי ואנג׳י תחזקו יחסים פתוחים). ״כתבתי את השיר כדי לשעשע אותה בזמן שהינו יחד בדירה שלה". פוקס גם מופיעה יחד עם בואי בקליפ לשיר שביים מיק רוק, הצלם שתיעד את עלייתו של זיגי סטארדאסט ונוסע עם בואי כצלם צמוד וחלק מהפמליה.
אז מיהו הבחור הזה שבואי שר עליו?

A small Jean Genie snuck off to the city
Strung out on lasers and slash-back blazers
Ate all your razors while pulling the waiters
Talking ’bout Monroe and walking on Snow White

בחור קשוח למדי לא? אבל אולי הדבר שהכי חשוב שבואי רוצה שתדעו עליו הוא שהוא ממש רוצה שיאהבו אותו. בואי שר בלחישה שכמעט נבלעת בגיטרה של רונסון

Loves to be loved, loves to be loved

http://www.youtube.com/watch?v=CGQo6zpVzt8

האקורד האחרון – אהבה
השיר שחותם את האלבום הוא שיר שבואי מעולם לא ביצע בהופעה. בכל הקטלוג שלו אין עוד שיר שבואי שר גבוה כל כך. השיר נכתב עבור קלאודיה לאנרד הידועה בכינויה Brown Sugar, מי ששבתה לא רק את ליבו של בואי אלא גם גם של מיק ג׳אגר וגברים נוספים. לקלאודיה לאנרד בואי שמר את האוקטבה הכי גבוהה שלו שגרסון מלווה בעיבוד טורד שלווה. ?How Can Life become her point of view. יצר החיים ומשאלת המוות מתערבבים. חלק מעוצמתו של השיר נובעת מהדינמיקה בין המילים רוויות התשוקה הכמעט מתייסרות שבואי שר בקול הכי גבוה שלו על לאנרד לבין הפסנתר של גרסון שכאילו מנסה להקניט את בואי בנגינה שלו. יש מתח בין האוקטבה השמיימית שבואי נוסק אליה עם הקול שלו לבין הבאסים של גרסון. את האהבה שלו בואי מבטא לא ברוקנרול אלא בעיבוד אירופאי – צרפתי ספרדי. שמודגש על ידי גטרה ספרדית שרונסון מנגן בשיר. זהו שיר אהבה גדול, אולי אחד מהגדולים שכתב בואי. השיר מזקק רגע של האחזות כמעט נואשת באהבה על רקע שקיעה מאוד גדולה לתוך תהום.
"She will be your living end" בואי זועק בסיום השיר. הסיכזופרניה, הבדידות, ההתמכרות, השדים שכמעט הולכים ומשתלטים על בואי באותה תקופה.
ואולי השורה הזו שמורה לאמריקה? הארץ הנחשקת עם מקצבי הבלוז ו-RnB שבואי כל כך אהב ורצה להטמע בהם כליל. וכמעט הייתה His living end?

תודות: אמיר אשר ("הדיקן") שאצר את סדרת הרצאות בואי בשנת האבל למותו והתייחס בהרחבה לאלבום בהרצאותיו. ותודה לארז אמניפור שסייע לי בהבנת הדינמיקה המוזיקלית בשיר "Lady Grinning Soul".

COMMENTS

WORDPRESS: 1
  • comment-avatar
    חובצי 6 שנים ago

    וואו.
    זה תמיד היה האלבום של בואי שהכי אהבתי, אבל גרמת לי לראות אותו באור אחר לגמרי.
    רץ להקשיב לו שוב עכשיו

DISQUS: 0