הזמן: מתישהו ב-1976.
המיקום: המוסד הניורופסיכאטרי UCLA לוס אנג׳לס.
בין מאות אלפי תיקי המטופלים שמופיעים בארכיון תוכלו למצוא תיק הנושא את השם ג׳יימס נוויל אוסטרברג ג׳וניור.
סיבת האשפוז: התמכרות לסמים. אישפוז עצמי.
איש לא מכיר את ג׳יימס נוויל אוסטרברג. הוא אחד מהמסוממים הרבים ששורצים בלוס אנג׳לס באותה תקופה. אתם אולי מכירים אותו כאיגי פופ, מנהיג להקת ה-Stooges, הסנדק של הפאנק.
אבל בתקופה הזו של חייו איש לא ממש היה מעוניין להראות עם אוסטרברג המסומם. בין הבודדים שטרחו לבקר אותו היה חצי מעריץ חצי חבר שבדיוק באותה התקופה גר בלוס אנג׳לס וסיים סיבוב הופעות, אתם אולי מכירים אותו כדייויד בואי, אבל באותה התקופה בואי היה מוכר כמסומם כבד בזכות עצמו, רדוף הזיות ואכול פארנויות על חייזרים שמאיימים לחטוף אותו, מכשפות שאורבות לזרע שלו ושלל תיאוריות ניאו נאציות.
בוקר אחד (או ערב, אין לי באמת דרך לדעת) בואי נכנס לחדרו של איגי ואומר לו ״אתה בא איתי לברלין״
כי הרי המקום הטוב ביותר להגמל בו מקוקאין הוא בירת ההרואין הבלתי מעורערת של אירופה באותה תקופה – ברלין. הגיוני לא?
שנה לאחר מכאן הצמד המוזר הזה יעלה על דרך חדשה לחלוטין.
הסנונית הראשונה במסע הזה תצייץ ב-18 במרץ 1977. עם שחרור אלבום הסטודיו הראשון שלו מאז יצא מבית החולים הפסיכאטרי – "האידיוט".
ברלין באותה התקופה חצויה בין מזרח למערב. זו עיר שנמצאת בהתאוששות מהטראומה של מלחמת העולם השנייה. ברחובות עדיין אפשר להרגיש את רוחה של המלחמה בדמות בתים הרוסים ונטושים, זוהמה, פשע ועוני, בייחוד בחלק המזרחי שנמצא תחת השפעת ברית המועצות. שני מסוממים מנסים להגמל יחד, להעביר את הזמן. ״יש שבעה ימים בשבוע״ נזכר פופ בתקופה, ״יומיים מוקדשים לסמים, יומיים להתאוששות, ושלושה לפעילויות אחרות: ביקור בגלריות, ציור, קריאה". חלק מהזמן השניים שותים את עצמם לדעת במועדון קברטי טרנסג׳נדרי בברלין. גברים לבושים כמו נשים, נשים לבושות כמו גברים. בעיר ששותה ומסממת את עצמה לדעת ומנסה למחוק את טראומת המלחמה ולשחזר את ימי ההוללות של תקופת ויימאר. אבל תוך כדי השניים גם מקליטים כמה אלבומים. האידיוט מופק בצרפת בסטודיו Château d'Hérouville. בסטודיו תלויות יצירות של ואן גוך ובחדרים כנראה שוכנות כמה רוחות רפאים. בואי נמנע לישון בחדר השינה המרכזי, בריאן אינו זוכה להשכמה אישית מידי בוקר על ידי מאן דהוא שנגע בכתפיו. אולי זוהי השפעת הסמים? אולי הסטודיו היה באמת רדוף? אין לדעת. האידיוט הוקלט בטירה הצרפתית ומוקסס באולפני Hansa המיתולוגים. תוך כדי שבואי עובד על הטרילוגיה שלו הוא מפיק את האידיוט עבור איגי. מפיק זו הגדרה צרה מידי. בואי בוחר את הנגנים, מנגן על פסנתר, סינתיסייזר, סקסופון, מכונת תופים ומידי פעם תורם קולות רקע. ישנן עדויות כי בואי הזמין גם את רוברט פריפ מהקרימזונים ובריאן אינו לקחת חלק ביצירה של האלבום (וכל אחד מסיבותיו נאלץ לסרב להצעה).
http://www.youtube.com/watch?v=tqwwlRuuMis
בואי גם תופס את קדמת הבמה ומלווה את איגי על פסנתר בסיבוב ההופעות שנועד לתמוך באלבום. ואם זה לא מספיק, טביעת האצבע של בואי לא מסתכמת רק במוזיקליות אלא גם בויזואליות של האלבום. תציצו לדקה בעטיפת האלבום של Heroes שבואי משחרר כמעט במקביל לאידיוט. דומה, לא? שתי העטיפות מושפעות מהאקספרסיוניזם הגרמני שנוכח מאוד בויזאוליה האיגית-בואית של התקופה. אבל איפה איגי?
אחרי הכל זה האלבום שלו. ובכן, איגי בעיקר בקונטרול רום של הסטודיו. משרבט מילים לשירים. למרות שהוא מעדיף לאלתר תוך כדי סשן. יש שאומרים שאיגי התקשה לעמוד בקצב העבודה המהיר של בואי.
האלבום הזה מכיל יצירה אייקונית אחת – "Chine Girl", שיר אותו רוב המאזינים לא מקשרים עם איגי פופ, אלא דווקא עם החידוש בעיבוד המתקתק והפופי של בואי. השמועות מספרות שהשיר נכתב בעקבות רומן שניהל איגי עם קולאן נגויאן, אז בת זוגו של השחקן הצרפתי ז׳אק היגלין שביקר בשאטו בצרפת. נגויאן, ממוצא סיני, לא ידעה אנגלית, פופ לא ידע צרפתית והשניים תקשרו בעיקר באמצעות הגוף. הביצוע המקורי של פופ מרמז שלא מדובר רק בשיר אנטי קולוניאליסטי. זהו שיר על אדם שמאבד את עצמו ולא יודע אם הוא יוכל למצוא את עצמו שוב, בין משעולי ההתמכרויות, האגרסיות. "China Girl" הוא שיר על מאבק פנימי בהרס עצמי. בגרסא המוכרת והפופולרית של בואי (שבואי חידש כדי לתמוך כלכלית באיגי) העיבוד המתקתק והפופי מסיט את המשמעות של השיר למאבק חיצוני כחלק מתהליכי הפופולריזציה שלו עבור הקהל הרחב ולטובת המכירות.
פופ בוחר לפתוח את האלבום דווקא בהתעמתות עם פנטזיות אדיפליות. בSister Midnight פופ שר:
Calling Sister Midnight
You know I had a dream last night
Mother was in my bed
And I made love to her
Father he gunned for me
Hunted me with his six gun
Calling Sister Midnight
פופ הוא האידיוט שכרוך אחרי הפנטזיות ההרסניות שלו מבלי יכולת להתנתק מהן.
Calling Sister Midnight
I'm an Idiot for you
האלבום הזה הוא שיטוט בתוך מעמקי האפלה האנושית כפי שהיא משתקפת בברלין. ב-"Nightclubbing" בואי ואיגי המסוממים משוטטים ״כמו רוחות״ במועדונים של העיר. העיבוד האלקטרוני הכבד של השיר יחד עם הגיטרות המנסרות מבהיר למאזין שמדובר כאן ב-Nightclubbing לבליינים קשוחים באמת. ההדוניזם הקשה הזה ממשיך עם "Funtime" בו קולות הרקע המסומפלים של בואי נותנים את האווירה הקודרת ל-Funtime המדובר ״שכולם רוצים״.
Last night I was down in the lab
Fun
Talkin' to Dracula and his crew
All aboard for funtime
Fun
I don't need no heavy trips
Fun
I just do what I want to do
אם חשבתם שהבילוי שלכם בבלוק הוא בילוי קשוח, כדאי שתקשיבו לאלבום הזה. אם לא פגשתם את דרקולה והצוות שלו בזמן הטריפ שלכם – אז אתם כנראה לא ממש בכיוון.
38 שנים מאוחר יותר
12 בינואר – 9 במרץ 2015
קליפורניה
אולפן ההקלטות Joshua Tree – איגי חוזר לאולפן להקליט אלבום חדש. הפרויקט מוגדר כפרויקט סודי.
18 במרץ 2016
בואי כבר איננו בין החיים. הוא נפטר ב-10 בינואר, כמה חודשים לפני שפופ משחרר את אלבום הסטודיו האחרון שלו בו הוא מחליט להעלות באוב את ימי ברלין. לנעליו הגדולות של בואי נדרש להכנס ג׳ושוע הומי המנהיג של להקת Queens of the Stone Age בתור מפיק ושותף להלחנה ולכתיבה.
איגי בוחר לשחרר את אלבום הסטודיו האחרון שלו באותו תאריך שבו 39 שנה לפני כן הוא שחרר את האידיוט. יש לזה משמעות סימבולית. Post Pop Depression הוא סיאנס שפופ עושה לאותה תקופה מיתולוגית שהוא בילה עם חברו הטוב, ״האור של חיי״ כפי שהוא ספד לו לאחר מותו. שירים כמו American Valhalla או German Days מטפלים בצורה ישירה בזכרון של אותה תקופה.
Berlin and Christ
Champagne on Ice
German Days
המסומם שהגיע לברלין חסר כל שרד את אחת התקופות האפלות בחייו. מהאולפן הנוח והמרווח בקליפורניה והפקה שהוא מממן באופן עצמאי, הזיכרון של האפלה הזו מגיעה עם טעם של שמפניה ואפילו עם קצת אלוהות לשיפור הטעם ומצב הרוח.
האידיוט הוא אלבום מבריק לא רק בגלל ההפקה המוזיקלית שלו שמשלבת בצורה חכמה בין קראוטרוק גרמני, פאנק ואלקטרוניקה, או היכולת שלו לתפוס את רוח התקופה, אלא בעיקר בגלל שהוא שופך אור על הסיפור האפל שקיים בכל אחד מאתנו.
COMMENTS