'אני, טוניה' מספר את סיפורה של המחליקה על הקרח טוניה הרדינג. סיפורהּ של הרדינג היה יכול להיות הסיפור של האתוס האמריקאי: הגיבור שכנגד כל הסיכויים צומח ממשפחה לא מתפקדת שחיה בעוני בסְפַר ובאמצעות כשרון התמדה ועבודה קשה – מגיע להצלחה. Yes We Can, הלא כן? אבל כשמדובר בסיפור של טוניה הרדינג משהו השתבש. כרוניקה של הסתבכויות אבסורדיות – טרגיות הביאו להשעייתה של הרדינג לצמיתות ממשטח ההחלקה והחזירו אותה חזרה לחיים של קושי ומאבק.
הסיפור של הרדינג הוא אולי לא סיפור שאמריקה אוהבת לספר לעצמה; אבל יש בו את כל מה שצריך כדי לפרנס תסריט. הבעיה עם סיפורים טובים היא לספר אותם מבלי ליפול לקלישאות מלודרמטיות; האם סיפורה של הרדינג הוא סיפור סינדרלה שלא מצליחה לחמוק מציפורניה של האם המתעללת? האם מדובר בסיפור על קרתנות ושמרנות אמריקאית בשנות השמונים? סיפורה של חברה שמענישה את אלו שלא נולדו לתוך משפחה נורמטיבית בורגנית מבוססת? הבמאי קרייג גילספי, התסריטאי סטיבן רוג׳רס והמפיקה מרגו רובי שגם מגלמת את דמותה של טוניה בסרט בוחרים לספר סיפורה של טוניה דרך נקודות המבט של הדמויות המרכזיות: טוניה, בעלה של טוניה ג׳ף גילולי (Gillooly), אמהּ של טוניה לבונה הרדינג (אליסון ג׳ני במשחק מופתי) ושון, חברו הטוב של גילולי, שמייצג את ה-Red Neck האולטימטיבי – אחד המסמרים המרכזיים בארון הקבורה של הקריירה של טוניה. הסיפור מסופר במבט לאחור של ארבעת הדמויות האלו – ארבעה קולות שלמרות נקודות המבט השונות (ולעתים סותרות לחלוטין) יוצרים נראטיב שלם, הרמוני, אמין ומקורי.
את ארבעת הקולות האלו מלווה פסקול שנשען בעיקר על מוזיקת רוק על נגזרותיה השונות (פאנק, רוק ופולק) למעט כמה יוצאי דופן חשובים. הפסקול, בדיוק כמו התסריט, יוצר פוליפוניה – ריבוי קולות. לעתים הוא מספר את הסיפור מנקודת המבט של הדמויות כפי שהן חוו אותו באותו רגע, לפעמים הוא מתנשא מעל ראשן של הדמויות ורומז לנו שיש כאן סיפור אחר לגמרי. הדוגמה הבולטת לרגע שבו הפסקול זועק אירוניה היא בשיר Dream a Little Dream of Me בביצוע המקורי של דוריס דיי. השיר מלווה כמה סצינות בסרט: סצינת החתונה של הרדינג, רגע השיא באחת מהתחרויות שהרדינג משתתפת בהן, ולקראת סוף הסרט – לאחר שנאסר על הרדינג להתחרות שוב בהחלקה על הקרח והיא עוברת להיות מתאגרפת מקצועית. זהו השיר היחיד מבין השירים המופיעים בפסקול שמתוארך לשנות החמישים של המאה העשרים; על אף המתקתקות שלו הוא מהווה את האקורד הצורם, האירוני, בסיפורה של טוניה הרדינג.
בסצינת החתונה, על רקע השיר, נשמע קולה של הרדינג הבוגרת שמספרת: ״החתונה נראתה כדבר ההגיוני לעשות באותו זמן, כך הייתי יכולה להיות זכאית לביטוח. לחתונה הזו התלוו הטבות רבות, לג׳ף הייתה מכונית. בכל יום התאמנתי שש שעות והתחריתי. הייתי צריכה לעבוד בכמה עבודות במקביל, והייתי טובה בהן! אבל עכשיו הייתי יכולה פשוט להחליק״. הכשרון של הרדינג אינו מספיק לה כדי לממש את החלום שלה והיא נאלצת להתחתן עם הגבר היחיד שהיא סבורה שיכול להעניק לה את האפשרות להתאמן ללא דאגות כלכליות – החבר הראשון שלה – נטול החסכונות או הייחוס הכלכלי, שמכה אותה לפרקים.
בניגוד להרדינג המתויגת על ידי הציבור כ-White Trash, דוריס דיי נחשבה לסמל האמריקניות בשנות ה-50. השיר הזה נבחר דווקא בביצוע המקורי של דיי ולא בביצוע המפורסם של מאמא קאס. מאמא קאס היא אחת מהדמויות האיקוניות של ה-Summer of Love ב-67׳, היא, בניגוד לדיי, מייצגת רגע שבו האתוס האמריקאי ניסה לפרוץ את הגבולות שלו עצמו, בעוד שדוריס די מייצגת את האישה האמריקאית המושלמת.
סוזן ג׳יקובס שערכה את פסקול הסרט 'אני, טוניה' מספרת שהבחירה הראשונית לא הייתה בשירה של דוריס דיי אלא דווקא בשיר Somewhere Over the Rainbow. אולם לאחר מתקפת הטרור בקונצרט של אריאנה גרנדה מוקדם יותר השנה, השיר בביצועה הפך להיות מזוהה עם האירוע ועם קונצרטים שאורגנו כסולידריות עם הנפגעים. ולכן, מספרת ג׳יקובס, הם בחרו שלא לכלול את השיר בפס-הקול.
עוד דוגמא לריבוי הקולות שמאפיין את הסרט הוא השיר של קליף ריצ׳רדס, Devil Woman. השיר מלווה את הסצינה בה אמהּ של טוניה לוקחת אותה בפעם הראשונה אל זירת ההחלקה. האם מעשנת על משטח ההחלקה וכשהמאמנת מעירה לה שעישון אסור על המשטח היא עונה לה ״אני אעשן בשקט״. לבונה הרדינג היא האנטיתזה המושלמת למאמנת ההחלקה על הקרח: ה-White Trash מול ה-Wasp. קשה שלא לתהות מיהי האישה השטנית הזו שריצ'רדס שר עליה; האם זו לבונה שאמנם מסכימה לממן לבתהּ את שיעורי ההחלקה על הקרח אבל רודה בה, משפילה ומכה אותה? אולי זוהי טוניה הבוגרת שאינה בוחלת באמצעים כדי להחזיר לעצמה את התואר המחליקה הטובה בעולם? או שמא זו בכלל המאמנת של טוניה שמייצגת את דמות המחליקה האידיאלית: בלונדינית, יפה, ממשפחה טובה.
שיר נוסף החורג מהגוון הרוקיסטי של הפסקול הוא Romeo and Juliet של ה- Dire Straits. השיר חריג גם באופן שבו הוא מתייחס לסצינה אותה הוא מלווה: השיר מתנגן על רקע הנשיקה הראשונה של הרדינג וגלולי. בעוד ברוב המקרים המוזיקה ב'אני, טוניה' מנסה לרמוז לצופה על אירוניה ופרדוקסליות, הבלדה על רומיאו ויוליה לא מתנשאת מעל ראשם של הגיבורים בניסיון לרמוז על התפתחויות עתידיות, לא מבקרת אותם על קיטש או עודף סנטימנטליות; היא רגע בודד של חסד בסיפור חיים קשוח של דמות בארץ קשוחה ששמה ארצות הברית. הסצינה הזו נחתמת בקולה של טוניה הרדינג הבוגרת שעדיין מתרפקת על סיפור האהבה הראשונה שלה עם ג׳ף: ״הוא היה באמת מתוק בהתחלה״, היא נזכרת. סוזן ג׳יקובס, עורכת הפסקול, מספרת שזה היה השיר שהיה הכי חשוב לבמאי הסרט להכניס לפסקול למרות שלא מדובר בסצינה מרכזית.
http://www.youtube.com/watch?v=U-mPlb–MWc
הסרט מסתיים עם Passenger בביצוע של Siouxsie and the Banshees. הרדינג מורחקת ממגרש ההחלקה לצמיתות ונאלצת להתאגרף למחייתה. הביצוע המקורי לשיר הוא כמובן של איגי פופ שגלה (מרצון) לברלין בשנות השבעים יחד עם דייוויד בואי. כמו איגי פופ, גם טוניה היא גולה, אולם בתוך מדינתה שלה; היא מודרת מהדבר היחיד שידעה ורצתה לעשות: החלקה מקצועית על הקרח. גרסת הכיסוי המחוספסת של ה-Banshees משנות השמונים מעצימה את סצינות האיגרוף האחרונות – אקורד הסיום לסיפור של טוניה. הרדינג חוזרת לנקודת ההתחלה – והצלילים שמלווים את השיבה שלה הם פוסט פאנק בריטי שמושפע מקראוט רוק גרמני. צלילים מהיבשת הישנה – זו שאמריקה כל כך התאמצה בשנותיה הראשונות לבדל את עצמה ממנה.
בנוסף לפס הקול, טוניה הרדינג זכתה גם לשיר של סופיאן סטיבנס, ששאב השראה מהסיפור שלה. סטיבנס שלח את השיר ליוצרי הסרט שדחו אותו. הסיבה הראשונה והמתבקשת היא שהשיר שונה מאוד מהאופי המוזיקלי של הפסקול וכנראה שסירובה של הרדינג להאזין לשיר גם תרמה לכך שלא נכלל בסרט.
בחירתם של במאי הסרט והמפיקה לחזור לסיפורה של הרדינג דווקא היום היא מעניינת וראויה לרשימה בפני עצמה. מה שהופך את הסרט 'אני, טוניה' לטוב כל כך הוא האופן שבו הסיפור מסופר גם דרך הפסקול: נקודות מבט שונות והשפעות תרבותיות שונות שמצליחות יחד לספר סיפור בצורה מקורית ומעניינת. בסיפור של הרדינג אין באמת נבלים וגיבורים – רק נסיבות ידועות מראש שכובלות את הגיבורה למסלול חיים שהוכתב לה מראש. סיפורה של הרדינג הוא חץ שנורה הישר אל המצח של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
COMMENTS