Homeספיישלים

שאריות של החיים: עומר אסייס עם עוד כמה אלבומים אפריקאים מ-2017 שלא כדאי לכם לפספס

עוד שנה עברה ולשם שינוי הצלחתי לעמוד בהצלחה גדולה יותר בהתחייבות שלי לעצמי לעקוב יותר אחרי מוזיקה שיוצאת מאפריקה.
כקונטרה להתחייבות שלי, הפוסט הזה מגיע באיחור אופנתי אחרי סיומה של השנה הלועזית. אבל בואו ולא נסתכל עליו כ‘הנבחרים של 2017‘, אלא יותר כמו ’מוזיקה טובה שבא לי לספר לכם עליה ויצאה בשנה שעברה‘.
אז כדי שגם אתם תהנו מחלק מהעושר המוזיקלי של היבשת, הנה כמה אלבומים שעשו לי את זה במיוחד.

Sampa The Great – Birds and the BEE9
אני לא יודע מה הבחורה ילידת זמביה הזו יותר; משוררת, ראפרית או אמנית מילים. אבל זה לא מה שהיא עושה אלא איך שהיא עושה. בנונשלנטיות מרשימה ועם ביקורת שנעה בין ארסית לבין מדודה במילים שלה, סמפה הצליחה להוציא אלבום שנוטף מקוליות. יכול להיות שזו תוצאה של המגורים שלה בשנים האחרונות באוסטרליה שהדביקה אותה בשטף הזה, אבל זה אלבום שיכול לעבור טוב באוזן גם אצל מי שלא רגיל להיפ הופ נשכני ועושה אותה לאחד הקולות הכי מעניינים מהיבשת.

Joey Le Soldat – Barka
אם יש ז‘אנר שהולך ומתפתח בקצב בלתי סביר בשנה – שנתיים האחרונות באפריקה זה ההיפ הופ. זה לא שהוא פתאום הופיע, אלא יותר שפתאום צצים ראפרים חדשים כמו פטריות אחרי הגשם. לקח לי הרבה האזנות של אמנים חדשים עד שמשהו תפס לי באמת את האוזן, למען האמת יותר העיף לי אותה. ”ג‘ואי החייל“ הוא ג‘ואל סאוואדוגו, ראפר יליד בורקינה פאסו ואכן בן של איש צבא אך לא חייל בעצמו, לפחות לא באופן רשמי. את המלחמה הלא רשמית שלו מנהל ג‘ואי עם המילים שלו והשירים שלו אף היו פסקול משמעותי למהפכה שקרתה לפני כשלוש שנים בבורקינה פאסו בה הנשיא קומפסאורה סיים את הקריירה בת 27 השנים שלו. “Barka” הוא אלבומו השני של ג‘ואי. גם אם השפה בו היא מכשול למאזין הממוצע, הפלואו הכל כך חלק שלו, הביטים המעולים והתחושה כאילו הכל יוצא ממנו בכזו קלות עושים את האלבום הזה לפנינה אמיתית. כזו שבולטת הרבה מעל כל השאר.
אולי אחד הדברים הכי שובים בג‘ואי, מה שעושה אותו לכריזמטי בצורה יוצאת דופן, זו היכולת שלו להעביר מתח ודחיפות בשירה שלו. גם אם ברקע מנגן ביט לא מהיר במיוחד וסימפול רגוע, ג‘ואי יודע עם הקול שלו להעביר את תחושת המחאה גם למי שלא שולט בשפת המוסי.

Jupiter And Okwess

Jupiter And Okwess
נדמה שכמעט כל הרכב מרגש השנה הוא תוצר של קונגו, אבל האלבום של ההרכב של יופיטר בוקונג‘י הוא החומר ממנו עשויים אלבומי רוק גדולים באמת. המון דיסטורשן, אנרגיות גבוהות כמעט לכל אורך האלבום ותופים שנותנים לשאר הלהקה בעיטה בישבן אפילו כשיש קטע קצרצר קצת פחות מעניין, הם כמה מהסיבות שהאלבום הזה ברשימה הזו. מי שישמע קטע כמו Ofakumolo יתקל בחשק עז לקום מהכסא באשר הוא ולהניף את הידיים באוויר ואת את האגן לצדדים. מצד שני קטע כמו Pondjo Pondjo נשמע הרבה יותר שורשי עם נגיעות עדינות של סאונד הגיטרה הפאנצ‘י שאופייני לאלבום.
אלבומים כאלה, חסרי פאסון ועם נחישות כזו להלהיב את המאזין במיומנות מרשימה הם דברים שאני תמיד מצטער שאני לא שומע יותר במהלך השנה. באלבום הנוכחי הלהקה מדגימה מיומנות מרשימה גם בצד השקט יותר, אבל אין ספק שהם עובדים טוב במיוחד על אנרגיות גבוהות.

Les Amazones d’Afrique – République Amazone
קשה למצוא מילים שיתארו היטב כמה משמעותיות תרבותית כל הזמרות שמרכיבות את הקולקטיב הזה, כאשר כל אחת מהן היא דמות חשובה בדרכה שלה. חברות בהרכב אנג‘ליק קידו, מרים דומביה וקנדייה קוייטה, ומתארחות באלבום עוד רבות וטובות. אז למה קם לו כזה הרכב? כי הצרות של נשים באפריקה הן נושא טעון מאוד גם ב-2017, דברים כמו מילת נשים, ואפילו נגינה על כלים. “I Play The Kora” הוא שיר מחווה לנשים אמיצות שמעזות לנגן בכלי שבמשך מאות שנים היה שמור לגברים בלבד. האלבום נע בין בלוז מדברי לפופ שבטי, שומר על קצב גבוה כמעט לכל אורכו ומשלב כלים מסורתיים כמו קורה ופסנתר אצבע עם הפקה מודרנית שמשלבת נגיעות אלקטרוניקה. מבין כל האלבומי שצוינו פה, זה אולי האלבום השלם, המגוון והחשוב ביותר ואחד שללא ספק ילך איתי גם לא מעט לאורך 2018.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0