את השם של דולורס או'ריורדן רבים לא הכירו עד ההודעה על פטירתה. אבל את הקול שלה כל אחד ששמע אפילו שיר אחד של הקרנבריז זכר. זה היה קול שעיצב את הסאונד של הרוק-פופ של שנות ה-90 ותחילת ה-2000. כמעט כל שיר של הלהקה מתחבר לי לזיכרון או סיפור כמו לשלטי החוצות שעמדו מול הבית שלי בפריז והזכירו את סיבוב ההופעות של Wake Up and Smell the Coffee ב-2001/2 ואיך הלכתי לשמוע את השיר והוא נתקע לי בראש, או איך תרגמתי לחברה טובה את Ode to my family כי ידעתי שהשיר הזה פשוט מדבר עליה.
או'ריורדן הייתה מהקולות שיש להם זמרת, קול שתמיד היה נשמע כאילו יש לו אישיות משלו. כמי שנולדה וגדלה בלימריק שבאירלנד, עיר פועלים מתועשת עם היסטוריה מאוד קשה של עוני, היא גם גדלה בכנסייה הנוצרית הקתולית – כמו רוב האירים. ועם הקול שלה, שהתאים יותר לילדת מקהלה של כנסייה, היא הלכה להיות זמרת של להקת רוק. זה היה בגיל 18 כשהיא אמרה לאמא שלה “Mom I’m joining a band” כשזו מיד ענתה לה באיריות טיפוסית "I’ll band your ass". אבל היא הלכה להיות זמרת של אחת מלהקות הרוק הכי מצליחות של התקופה ואחת מהלהקות האיריות הכי מצליחות אי פעם.
הביוגרפיה של או'ריורדן הייתה מאוד משפיעה בקריירה המוזיקלית שלה ועל היצירה שלה. למשל השיר Zombie נכתב על המהומות האלימות שהיו באירלנד ברוב המחצית השנייה של המאה ה-20 וספציפית לזכרם של שני ילדים שנהרגו בהתפוצצות של מטען חבלה שהטמין ארגון ה-IRA באנגליה ב-1993.
גם פרשות של כמרים פדופילים בכנסייה באירלנד שצפו ונחשפו במהלך השנים לא השאירו אותה אדישה ככה שבאלבום האיקוני מ-1999 Bury The Hatchet שהוציא את הלהיט Animal Instinct מופיע גם השיר Fee Fi Fo – רפרנס לשורה הראשונה של הפואמה האנגלית "ג'ק ואפון הפלא" שהיא גם שירתו של הענק.
ב-2004 הלהקה יצאה לפגרה ואו'ריורדן (והוגן, שכתב איתה חלק מהשירים) יצאו כל אחד לקריירת סולו. או'ריורדן התנסתה עם הקול שלה בעוד כל מיני דברים, ביניהם ביצועים מחודשים בסגנונות שונים לשירים של הלהקה כמו Linger שהופיע בפסקול של הסרט הטרגי-קומי "קליק" עם בן אפלק.
למרות שהייתה קנאית מאוד לפרטיות שלה וחייה הפרטיים היו מחוץ לזרקורים, הם תמיד מאוד השתקפו בשירים שלה כמו השיר Ode to my family ששיקף את האופי המשפחתי שלה, את ההערצה שלה לאמא שלה ואת כמה היא אהבה בעצמה להיות אמא. הנישואים והגירושים שלה לא היו סנסציה, הילדות שלה לא היו אטרקציה והמשפחה שלה הייתה מאוד פרטית. גם את המאבק שלה עם הפרעה דו-קוטבית חשפה רק אחרי שנתיים של התמודדות עם האיבחון. הפרטיות שלה כאדם היא גם הסיבה שההודעה על סיבת המוות שלה הייתה כה מעורפלת.
אבל האישיות שלה, החיים שלה, היצירה שלה ימשיכו להשתקף באופן מושלם בקול שלה, ששומעים בו, עם השנים את המעברים, ההתגברויות, הקשיים והרגעים הטובים.
COMMENTS