Homeספיישלים

"להתראות במבול הבא" – על פרשת נֹח במוזיקה הישראלית

מכל הנושאים שבעולם, משום מה דווקא סיפור המבול המקראי הפך לאהוב במיוחד על יוצרים ישראלים לאורך השנים. ירון ברוידא עלה על התיבה ויצא לגלות אם קלו כבר המים

עיצוב: ירון ברוידא

החל משנותיה הראשונות של מדינת ישראל ועד ימינו אנו, העיסוק בפרשת נח ובסיפור המבול מעסיק משוררים, מלחינים ופזמונאים עבריים. פרשנויות אישיות רבות לפרשה נכתבו והולחנו לאורך השנים – לעיתים אף מספר פעמים ע"י אותו אדם. העובדה שכל כך הרבה שירים עוסקים במבול מעניינת במיוחד, שכן הפרשה המקראית עצמה מתומצתת לכדי מספר פסוקים מצומצם להפליא, ומאופיינת בטקסט די יבשושי ולאקוני באופיו. ובכל זאת, אולי דווקא חסכנותו המופגנת של המקור המקראי, היא זו שמהווה ליוצרים ויוצרות כר פורה להטענתו באינספור פרשנויות שונות, תוך הרחבתו לעיסוקים בסוגיות גלובליות עכשוויות מחד, ובהרהורים הנפשיים האישיים ביותר מאידך. אז לכבוד פרשת השבוע שעוסקת בסיפורו של נֹח, דמיינו שהסיפון של קולומבוס הופך לתיבה ענקית, והצטרפו אליי למסע מוזיקלי-מקראי בעקבות סיפור המבול במוזיקה הישראלית.

אם ננסה למתוח קו דמיוני לאורך ההתפתחויות התמטיות בפזמוני המבול העבריים, נוכל להבחין במגמה מסוימת של שינוי לאורך השנים (עם חריגות פה ושם, זה לא מדע מדויק): מרבית השירים המוקדמים – מקום המדינה ועד שנות השבעים לערך – הרבו להתמקד בנח עצמו, בחיי היומיום על התיבה, ובסיפור הפרשה המקראית כפי שהיא מובאת במקור (לעיתים תוך קריצה הומוריסטית, שהרי אין דרך מעודנת יותר לגשת אל סיפור מחיקתה של רוב האנושות מעל פני האדמה). בהמשך הדרך – משנות השבעים עד שנות התשעים – ניתן לזהות פנייה אל עבר פרשנויות יותר רחבות של הטקסט המקראי, תוך ניסיונות לדלות מתוכו משמעויות אקטואליות הנוגעות לחיים בישראל, וגם לסוגיות גלובליות. מתחילת שנות האלפיים לערך, מתפתחות שתי מגמות מרכזיות ולא ממש מפתיעות: האחת היא מעין "הפניית עורף" לנח כגיבור הבלתי מעורער של הסיפור, ותחת זאת מעבר לעיסוק באותם אלה שנותרו מאחור – חסרי המזל שלא זכו לקבל כרטיס VIP לתיבה. בד בבד, מתפתחת מגמה מקבילה של התכנסות לעבר העיסוק ב"עצמי", נטישת הסיפור הכללי והתמקדות בחוויה האישית של היוצר/ת. עכשיו, כשאנו ממוקמים מעט בתוך גרף ההתפתחות המדומיין הזה, בואו נצלול לתוך הפרשה, ובעיקר אל השירים עצמם.

נראה כי האמביוולנטיות המוסרית המגולמת בסיפור – הן של אלוהים (בכל זאת, השמיד יחסית בקלות את יושבי כדור הארץ) והן של נח עצמו (בחור עם נטייה קלה לאלכוהוליזם ודושיוּת כללית), היא שהציתה את דמיונם של כותבים ומשוררים. עוד בימי חז"ל, גם הפרשנים הגדולים של התנ"ך לא הגיעו לכדי הסכמה בנוגע למידת "צדיקותו" של נח, בעיקר בשל העמימות הפרשנית שיוצרת המילה "בְּדֹרֹתָיו" בבראשית ו', פסוק ט': "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו". יש שדרשו אותו לשבח, כלומר: בדור של צדיקים הוא היה נחשב צדיק אף יותר; ויש שדרשו אותו לגנאי, שכן בדורו אמנם נחשב לצדיק, אך אילו חי בדורו של אברהם לא היה נחשב למשהו כזה מיוחד, בטח לא לעילוי (או במילים אחרות: בסלסלת תפוחים רקובים, גם תפוח שהוא רק "בסדר" נחשב למעדן).

אחד השירים המוקדמים המבוסס על אותו פסוק נקרא, באופן מפתיע: "נח היה איש צדיק ותמים" (1960), והוא בוצע ע"י רבקה מיכאלי, למילותיו של דן אלמגור (הביצוע העברי מבוסס על שיר גוספל אמריקאי שיצא שנה לפני כן, בביצועו של טנסי ארני פורד). השיר הומוריסטי מתחילתו ועד סופו, ואף עוקצני במידה מסוימת, בעיקר כלפי האל שמוצג כבעל אופי אימפולסיבי וקטנוני – בניגוד לדימוי האל הטוב, המיטיב והמושלם שאנחנו מכירים מהרבה פרשנויות מקראיות. אבל נח עצמו דווקא כן מוצג כאיש צדיק ותמים, ולכן גם "נשאר יבש", בניגוד ליתר האנושות. אפילו המילה "בדורותיו" השנויה במחלוקת מושמטת מהשורה הראשונה של השיר, כאילו כדי למנוע אי הבנות ופולמוסים נוסח חז"ל.

מעניין שאותה מילה "טעונה" דווקא כן מופיעה בשיר מוקדם יותר של דן אלמגור: בתיבתו של נח (1958), בביצועה של שושנה דמארי: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו / אוּלָם אוֹמְרִים שֶׁלִּפְעָמִים לְהִשְׁתַּכֵּר אָהַב". בפרשנות מתפלפלת, אפשר לומר כי ברגע שנוספה המילה "בדורותיו", גם נפתח צוהר לביקורת על אופיו הבעייתי של נח ועל נטייתו לטיפה המרה. "צדיק"? הכול יחסי.

ככל הנראה, השיר העברי המזוהה ביותר עם פרשת המבול הוא "נח" (1974), שנכתב ע"י יורם טהר-לב והולחן ע"י מתי כספי. גם השיר האופטימי הזה עוסק בחיים על התיבה עצמה, ובדומה לשיר "בתיבתו של נח", מתמקד ספציפית בחיות על התיבה. טהר-לב, במהלך מחוכם וכמעט בלתי מורגש, הצליח להכניס לפזמון מעין "טוויסט" שבא לידי ביטוי בשתי מילים שמתחרזות זו עם זו: ממותה ושיבוטה.

מצד אחד, הממותה – חיה קדומה שעל פי השיר זכתה להצלה על התיבה – אך כפי שההיסטוריה מלמדת, זה לא ממש עזר לה, שכן היא נכחדה מן העולם (כנראה בידי בני האדם). טהר-לב אולי רומז שהתיבה היא אינה ערובה להצלת המין, וזו מסקנה שמטילה בספק גם את הושעתם של שאר המינים – כולל האדם. ומצד שני, יש לנו את השיבוטה – שהיא סוג של דג, ולכן מלכתחילה אינה זקוקה להצלה על התיבה (כאילו, היא כבר חיה במים, דההה). אמנם, מבחינה מדעית גם דגים לא ישרדו בעולם מוצף, שכן הם תלויים בסחף מינרלים מן היבשה – אך מסופקני אם יורם טהר-לב היה מודע לכך (בטח ובטח מי שכתב את התנ"ך). בכל אופן, אפשר לזהות כאן מעין הלצה עוקצנית על חוסר התכליתיות שבתיבה, לפחות לחלק מן "הניצולים". טהר-לב גם מתכתב כאן, במודע או שלא במודע, עם פרשני מקרא אשר נתנו את הדעת על הסתירה לכאורה שמתקיימת בעצם מחיקת האנושות וכל בעלי החיים ע"י מבול ומים, בעוד הדגים כביכול לא ניזוקים מכך. מדוע, אם כן, הדגים נבדלים משאר בעלי החיים? למה להם לא מגיע להיכחד? על כך נכתבו הררי פרשנויות, כשחלקן (למשל, זו של מהר"ל מפראג) גורסות כי הדגים ניצלו בשל מרחקם הרב מחברת בני האדם, שכן היו עמוק במים – הנחשבים לאלמנט מטהר – ולא "נדבקו" בחטאי האנושות. פרשנויות אחרות (למשל, פרשנותו של רש"י) מסבירות כי האדמה עצמה היא הגורם המחטיא, כפי שמלמד פסוק יא' בבראשית ו': "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". כך או כך, נראה שבאמצעות שתי מילים בלבד, שהוכנסו לשיר כמעין בדיחה מחורזת וחסרת משמעות, הצליח המשורר להחדיר אמירה יותר רחבה, שאולי אף תוהה על מידת "נחיצותו" וחשיבותו של המבול.

באותה שנה, הלחין מתי כספי שיר עליז נוסף בנושא, למילותיה של נורית זרחי – "הפרידה מתיבת נח", שכמו קודמו מתמקד בסיפורן של החיות, אך הפעם מייצר מעין "זום-אין" למומנט ספציפי: רגע עזיבת התיבה. השיר כולו מבוסס על פסוק אחד: "כָּל-הַחַיָּה כָּל-הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה" (בראשית ח' פסוק יט'), והוא נוטף מאווירה של התחדשות ותקווה לפתיחת דף חדש על פני האדמה:

"זוגות זוגות יורדים מן התיבה / זוגות זוגות 
ומנידים שוורים לנח בראשם נוגות / היה נעים 
שפנים את קצה אפם מנענעים תודה / פרוות האריות רועדת כמפל חיטה 
העכברים והסנאים קדים קידה / פורחים תוכים פלמינגו סנוניות".

מה שלא מוזכר בשיר הוא האירוע שקורה בדיוק פסוק אחד אחר כך: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ" (בראשית ח' פסוק כ'). כן, אולי לא נעים להודות, אבל נח הקריב חלק מהחיות שהציל רגע לפני כן. במקום לבאס, השיר שומר על הקו האופטימי ששמרו עליו קודמיו, והופך את פרשת המבול לסיפור חביב לכל המשפחה. אך בקריאה יותר בוחנת, ניתן למצוא בשורה האחרונה מעין סדק קטן באידיליה, בדמות נח עצמו: "שלום, קופיף אחרון נופף לו בידו / וכך נותר לו נח לבדו". שורה זו, שחוזרת על עצמה מספר פעמים – בקולה הענוג של חוה אלברשטיין – מציפה במעט את הטרגיוּת הגלומה בדמותו של נח: אדם בודד, שנכפה עליו להציל את העולם בעל כורחו, אך בסופו של דבר "שיתף פעולה" עם חיסול האנושות כולה, וגורלו להישאר לבדו, ללא בעלי החיים שליוו אותו בדרך, עם משפחה שחלק ממנה מפנה לו עורף, ועם בדידות ורגשות אשמה איומים שמציפים אותו (לא פלא שהוא הלך לשתות את עצמו לדעת).

ככל שהזמן חולף, כך העיסוק הפזמונאי בפרשת נח נודד מן הסיפור המפורש עצמו, ועובר לשימוש בדימויים מתוך הפרשה לצרכים אקטואליים. לאורך שנות השבעים והשמונים, נראה כי השימוש הרווח ביותר הוא בדימוי היונה האוחזת בעלה הזית, כסמל לשלום. מדובר בישראל אחרת מזו של ימינו: ישראל שמלקקת את פצעי המלחמות הגדולות (ממלחמת ששת הימים על האופוריה שהביאה עימה, דרך מלחמת יום הכיפורים העקובה מדם, ועד מלחמת שלום הגליל ששיקעה את ישראל יותר ויותר בבוץ הלבנוני), אך בו-זמנית שומרת על תקווה וכמיהה לשלום אמיתי עם שכנותיה – תקווה שקיבלה משנה תוקף עם ביאת סאדאת לישראל ב-1977 וחתימת הסכם השלום עם מצרים. שירים רבים השתמשו בדימוי היונה כדי לקדם את מוטיב השלום והתקווה; למשל "היא תבוא" של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב, שנכתב כבר בשנת 1971 ע"י יענקלה רוטבליט – קצת לפני המלחמה הגדולה, והרבה לפני הסכם השלום ההיסטורי – וכאילו מבשר על העתיד לבוא:

"אם כיסה ענן גבוה / את השמש הטובה / אז אחלום על נח בתיבה
על יונה קטנה עיקשת / החותרת אל החוף / עם עלה הזית הרטוב"

כמה שנים אחר כך, ב-1978, הוציא יהונתן גפן את השיר (היום היו קוראים לזה "ספוקן וורד") "היונה הלבנה כבר זקנה", שמכיל לצד התקווה לעתיד טוב יותר, גם חילחול מסוים של העייפות והייאוש:

"הַיּוֹנָה הַלְּבָנָה כְּבָר זְקֵנָה / יוֹתֵר מִדַּי מִלְחָמוֹת עוֹמְדוֹת אֶצְלָהּ בַּתּוֹר 
הַיּוֹנָה הַלְּבָנָה כְּבָר זְקֵנָה / עֲנַף הַזַּיִת מִתְיַבֵּשׁ לָהּ בַּמַּקּוֹר.
הַיּוֹנָה הַלְּבָנָה כְּבָר זְקֵנָה / וּמִיּוֹם לְיוֹם הִיא פָּחוֹת לְבָנָה וְיוֹתֵר חִוֶּרֶת 
הַיּוֹנָה הַלְּבָנָה כְּבָר זְקֵנָה / תַּגִּידוּ לָהּ שֶׁקָּלּוּ הַמַּיִם וְשֶׁהִיא מְשֻׁחְרֶרֶת"

באותה שנה יצא האלבום "גבר הולך לאיבוד" של שלמה ארצי. אחד השירים הפחות מוכרים בו נקרא "רק עלה", שהלחין ארצי למילותיו של נתן יונתן, וכבר בשלב זה ניתן לזהות את המוטיב שיבלוט בשנים מאוחרות יותר: השילוב בין המיתולוגי לאישי. כאן היונה מדומה לאישה אהובה, שהכותב משלח לדרכה, אבל גם מתפלל לשובה (הכי פאסיב-אגרסיב שלך, נתן יונתן). כי בינינו, "למי יש כוח להישאר לבד בהרי האררט?" (כן, כן, אלו באמת מילות השיר).

מוטיב היונה נלקח גם לשירי הלהקות הצבאיות, כגון "יונה עם עלה של זית" שנכתב ע"י תלמה אליגון רוז ב-1987 ובוצע ע"י להקת פיקוד דרום. השיר מכיל בתוכו ממד מסוים של ייאוש, על כך שאותה יונה "לעולם אינה נשארת", היא מהווה סימן לתקווה שתמיד נידונה לכישלון, אך למרות זאת אסור להפסיק לקוות. השיר נפתח בתיאור ציורו של פיקאסו – “World Without Weapons”, שבו מופיעה יונה עם עלה זית בפיה, כשמעליה שמש צהובה וגדולה, ומתחתיה כאוס ועיי חורבות: "יש לי תמונה בבית / של יונה עם עלה של זית / מעליה גלגל החמה / לרגליה פגעי מלחמה". מעניין במיוחד הקטע בעל הגוון הביקורתי במרומז: "הַיּוֹנָה שֶׁל הַשָּׁלוֹם / עַל חָרְבוֹתֶיהָ שֶׁל אֻמָּה אַחֶרֶת / תְּמוּנָה מֻשְׁלֶמֶת / חֲלוֹמוֹת בְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת". אליגון רוז רומזת לנו שחלום השלום המיוחל תמיד יבוא על חשבונה של אומה אחרת – במקרה שלנו ברור באיזו אומה מדובר. שורה זו מקבלת אף משנה תוקף, מאחר שהסולנית ששרה אותה היא חיה סמיר – בת למשפחה מוסלמית, שגדלה כילדה יהודייה, והייתה הערבייה הראשונה בלהקה צבאית.

אותו חלום מושלם על יונה המבשרת את בוא השלום עם עלה הזית בפיה, נגוז באמצע שנות התשעים, כשהשיר המסמל את שקיעתו הוא כמובן "ילדי חורף שנת שבעים ושלוש", שבאופן כמעט נבואי, נכתב ע"י שמואל הספרי כשנה בלבד לפני הירצחו של יצחק רבין בעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל. השיר, שבוצע ע"י להקת חיל חינוך, נחשב בעת יציאתו ע"י רבים כתבוסתני וכפוגע במוראל, ונאסר בתחילה להשמעה בגלי צה"ל וקול ישראל (מירי רגב לא המציאה שום דבר). אך חילחולו אל תודעת הציבור הרחב היה כה עוצמתי, שכבר לא היה ניתן להתעלם ממנו, ודי מהר הוא הפך לאחד השירים האהובים בתולדות המדינה – יעידו על כך המקום הראשון במצעד שירי הלהקות הצבאיות, המקום השני במצעד "שיר ה-60" של רשות השידור ועוד. ניכר כי הדור של שנות התשעים כבר לא שר על היונה בתקווה ובעליצות סטייל "קו קו קו היא תבוא", אלא חש כעס ותוכחה כלפי אותו דור נאיבי שחלם על כך בשנות השבעים, ומתריס כלפיו בייאוש עצום: "הבטחתם יונה / עלה של זית / הבטחתם שלום בבית / הבטחתם אביב ופריחות / הבטחתם לקיים הבטחות / הבטחתם יונה".

מאז, נדמה כי יונת השלום נעלמה כמעט לחלוטין מן הזמר העברי, וכך גם השימוש בפרשת המבול כמשל אופטימי ומלא תקווה – מלבד איזה מיני "קאמבק" כמה שנים מאוחר יותר, בשיר "ימים של שקט" של להקת "לולה" (מילים: ירדן בר כוכבא, לחן: אבי גרייניק), שהכיל בתוכו כמעט את כל המאפיינים ששלטו בפזמוני המבול האופטימיים שקדמו לו, כולל כמה ציטוטים כמעט מדויקים משירים אחרים – למשל השורה "זוגות זוגות / נצא זוגות זוגות", שמרפררת לשורה מתוך "הפרידה מתיבת נח": "זוגות זוגות / יורדים מן התיבה זוגות זוגות". למעשה, "ימים של שקט" יכול להיחשב כמעין נוסחה שמדגימה כיצד שיר שעוסק בפרשת המבול "אמור" להיות. הוא מאמץ את המאפיינים של קודמיו, מרפרר אליהם ואף מצטט אותם, מבלי לייצר פארודיזציה או אירוניה ביחס אליהם, וכך יוצר "מתכון" אינסטנט לפזמון מבול: קמצוץ ציטוטים מן המקרא ("אם קלו כבר המים" – מבוסס על בראשית ח' פסוק ח'), קורט התייחסות לאסון שקרה ("אחרי הרעש הגדול והנורא", "אחרי שכבר איבדנו את הכול"), תיבול של קישורים מרומזים לימינו אנו, ולתקופה העצובה פוסט רצח רבין ("תשב איתי עכשיו על המרפסת / תבכה איתי ביחד על אתמול"), וכמובן, מנה גדולה של תקווה לשלום ("נביט אל השמיים / נחכה ביחד ליונה"). גם הלחן היפה, המתקתק והנאיבי, מזכיר את האופי המאז'ורי והנעים של השיר "היא תבוא" של מיקי גבריאלוב.

ואם בלחן עסקינן, זה הזמן להתעכב לרגע על נושא זה, שגם הוא עבר תמורות לאורך השנים, במקביל לפן הטקסטואלי. בעוד בתחילת הדרך שירי המבול אופיינו בלחנים קופצניים, קלילים, מהירים, ו"שמחים" באופיים (למעשה, כל השירים שעסקו ישירות בנח האיש הם כאלה), הרי שככל שהטקסטים הפכו ליותר סימבוליים ואקטואליים, הלחנים החלו להתמתן ולהתכנס, ולהיות יותר רגועים ומאז'וריים מחד ("היא תבוא", "היונה הלבנה כבר זקנה" וגם היציאה המאוחרת "ימים של שקט"), או חדורי ממלכתיות מינורית ודרמה שקטה מאידך (כמו בשירים "ילדי חורף שנת שבעים ושלוש" או "יונה עם עלה של זית"). בהמשך, נוכל לזהות כי הממלכתיות תהפוך לחתירה מוזיקלית תחתיה, ופזמוני המבול יציגו לחנים יותר אישיים, סוערים, המשרים אווירה אפוקליפטית בהתאם לנושאי הטקסטים שלהם.

אך לפני כן, נבצע עצירת ביניים קטנה בשיר שמהווה מעין נקודת מפנה ביחס אל המבול: "להתראות במבול הבא" של אריאל זילבר יצא בשנת 1990, והוא ככל הנראה השיר הראשון שמייצר קישור ישיר בין פרשת המבול לבין האסון האקולוגי שעלול לבוא עלינו בדורות הקרובים. מדובר בשיר כמעט פדגוגי במהותו, שמעביר מסר חינוכי אקטואלי ואזהרה מן העתיד לבוא. השיר מתרה בנו שאם לא נפסיק לרסס ולזהם את הסביבה, בהכרח "המבול יבוא שנית", וכך "העולם יתחיל שוב בשלישית / כמעט מבראשית". בנוסף לטקסט החריג והתקדימי (בטח ביחס למודעות הציבורית להתחממות הגלובלית שהייתה בחיתוליה באותה תקופה), גם הלחן והמקצב הם ייחודים, ויש הטוענים ששיר זה הוא אחד משירי הראפ העבריים הראשונים שנוצרו בארץ, וכמעט בטוח הראשון שהפך לידוע במוזיקה המיינסטרימית.

נדלג לשנת 2004, עם שיר שעל אף שמו המפורש "מבול", הוא כלל לא עוסק במבול. אז למה הוא בכל זאת נמצא ברשימה זו? כדי להמחיש איך מילה אחת נושאת על גבה שק של משמעויות נלוות, גם אם אין אליהן התייחסות קונקרטית. כשרונה קינן נתבקשה ע"י המפיק שלה, יזהר אשדות, לתרגם את שירה "Earthquake" לטובת אלבום הבכורה שלה בעברית, היא לא ידעה עד כמה היא תסתבך. אחרי אינספור ניסיונות כושלים והיעזרות בכותבי שירים נוספים, לבסוף היה בידה שיר ראוי בעברית צחה. רק המילה Earthquake נותרה ללא תרגום מספק. בפודקאסט המצוין "שיר אחד", מספרת רונה קינן שמי שתרמה את המילה "מבול" היא אלונה קמחי. וזאת בהחלט המילה שמייצרת את כל ההבדל, בין שיר שמספר על משבר זוגי בין שתי אהובות, לשיר שמגלם בתוכו אסון בממדים מיתולוגיים. כל מי שנכווה באהבה מתישהו בחייו, יודע שהכאוס שמשתלט על הנפש הוא לא פרופורציונלי בשום צורה למציאות. הוא נחווה באותו רגע כאסון הקשה ביותר שניתן לחוות – הקטסטרופה האולטימטיבית. ואיזו מילה יותר מתאימה לתאר זאת מאשר "מבול"?

גם הלחן מבטא את הסערה הפנימית שחווה הכותבת, כאשר לקראת סופו של השיר, המינורי והמאופק ברובו (כרוב שיריה של קינן), נכנסים כלי מיתר אגרסיביים בליווי דיסטורשן חורק של גיטרה, המשרים אווירת תוהו ובוהו וחושך על פני תהום הנפש. העיבוד המוזיקלי כמו מחזק את התהייה: האם באמת נוכל לשרוד את המבול הפעם?

בדומה ל"מבול", גם "צונאמי" של עלמה זהר משנת 2013, פונה באופן אישי ובגוף שני לאישה, וגם הוא תוהה מה יקרה בשוך הסערה. אך בניגוד לשיר של רונה קינן, היחס כאן לסיפור המבול המקראי הוא ישיר ומובהק, כולל אלמנטים נרטיביים המגיעים ישירות מן התנ"ך ("אני ואת נבנה תיבה", "אני ואת על אררט", "ארבעים לילה וארבעים יום"). אפשר לומר שהשיר הזה הוא מעין סינתזה של שלל המאפיינים שסקרתי עד עכשיו: גם ריפרור ישיר לפרשת המבול וציטוטים מן המקרא; גם שימוש באלמנטים מתוך הפרשה על מנת להאיר סוגיות אקטואליות – לא בכדי השיר נקרא "צונאמי" ולא "מבול" – כולל איזכור גורמים נוספים לאסון עתידי, כגון "כור גרעיני" ו"גשם רדיואקטיבי"; וגם ביטוי החוויה האישית של הכותבת, תוך שימוש בסיפור המיתולוגי כדי לספר סיפור אינטימי – שאף מודגש ע"י המלודיה, כשהמילים "אני ואת" מושרות באופן יותר בולט ובסולם גבוה. העיבוד המוזיקלי, בהתאם לרחשי הזמן, שואב ממחוזות המוזיקה האלקטרונית, ובצירוף התופים הדומיננטיים נוצרת אווירה אגרסיבית ודחוסה של דחיפות.

מה שייחודי בטקסט של עלמה זוהר, הוא שיש כאן מעין קבלה של הגורל – אותו צונאמי / מבול שעומד להתרחש אלינו – ואפילו כמעט רצון מסוים שהוא יגיע וישטוף אותנו. אולי זה נובע מייאוש, אולי מאדישות, אולי מרצון להתחיל הכול מחדש; כל פרשנות שתבחרו תתאים מאוד לדור שגדל בחילופי המילניום. במובן זה, הטקסט גם מרמז לשיר "Tsunami" של להקת Manic Street Preachers משנת 1998.

יענקל'ה רוטבליט, שכבר פגשנו מוקדם יותר ברשימה זו, עשה מהלך די מקורי בשירו "עוד פעם לבד" משנת 2011. הוא מעביר את נֹח לימינו אנו, ומתאר את הסיפור העדכני והמטאפורי מנקודת מבטו של אדם הנשאר מאחור, ושכנראה נבגד ע"י אהובתו המקבלת כניסת VIP לתיבה, בעוד הוא נאלץ לברוח: "לְכִי לָךְ אֶל נֹחַ הוּא בָּנָה תֵּיבָה / אוּלַי הוּא יִתֵּן לָךְ מִקְלָט / אַל תִּדְאֲגִי לִי אֲנִי לֹא אֶטְבַּע / עוֹד פַּעַם לְבָד". בגרסת שנות האלפיים, הדובר מנסה להימלט מהמבול עם רכב, והרי האררט הופכים ל"קפה אררט". אבל הסוף הוא אותו סוף בלתי נמנע, שממתין לכל האנושות מלבד נֹח וחבר מרעיו:

"זוֹחֲלִים הַמַּיִם בְּהִלּוּךְ אִטִּי / הַמָּנוֹעַ לְרֶגַע כָּבָה
נֹחַ, צָדַקְתּ, זֶה מַבּול אֲמִּתִי / מְאֻחָר כְּבָר לַחֲזֹר בִּתְשוּבָה
מֵעֵבֶר לְגֶשֶׁר עַד הַצַּד הַשֵּנִי / זֶה עִנְיָין שֶל עוֹד מֶטֶר אֶחָד
הַגַּלְגָּל מִסְתּוֹבֵב סְבִיב עַצְמוֹ וַאֲנִי / עוֹד פַּעַם לְבָד"

רוטבליט מצליח לזקק כאן את הרגע שבו התקווה הופכת להבנה, שמומרת לייאוש: "הגלגל מסתובב סביב עצמו" – זה הרגע שבו אנחנו מבינים ששקענו עמוק מדי, ללא יכולת להיחלץ.

"עוד פעם לבד" זכה יותר מאוחר לגרסה בלחן שונה בידי איה כורם, והשנה הוא יצא שוב בלחן המקורי, בביצועו של גדי רונן, שותפו של רוטבליט להרכב החצר האחורית (ביצוע שאף היה אחד משירי השנה של קולומבוס לשנת תשע"ז).

להקה נוספת שכיכבה בסיכום השנה העברית שלנו היא איפה הילד. באלבומם האחרון מופיע שיר מבול שנקרא "רגע לפני", וכמשתמע מהשם, גם הוא מזהיר אותנו מפני העתיד (ובעיקר מפנינו). אז מה יחריב אותנו קודם? ההתחממות הגלובלית? מלחמת עולם שלישית? סתם ניכור אנושי? בכל אחד מהמקרים, רק בידינו הכוח לעצור רגע לפני ולמנוע את המבול.

"צריך לפעמים לראות גם בחושך / מבול בא לעולם
רגע לפני / כל המילים מתהפכות לשקרים
ברחוב אני רואה אנשים רועדים / מועדים ונופלים / אבודים וסחופים"

מי שעוקב אחרי איפה הילד, יוכל אולי לזהות כאן ריפרור לשיר מהאלבום הראשון שלהם: "אחד אלוהים". בשיר ההוא, המאזין מושלך לתוך "מלחמה ביולוגית וכימית / משהו טוטאלי / אנשים הלכו ברחובות / מופצצים וצמאים למים".

כמו שאתם רואים, גם ב-2017 הרלוונטיות לא פגה מן הפרשה העתיקה (עתיקה אפילו יותר מהתנ"ך, כפי ש"עלילות גילגמש" ועוד סיפורים מקבילים מרחבי העולם מלמדים). העולם ממשיך להסתובב, ואנחנו תמיד נמצאים רגע לפני המבול – כך לפחות לפי המוזיקה הישראלית לדורותיה. השאלה היא רק מתי תגיע הפעם האחרונה באמת, זו שאחריה לא יישאר כלום. עד שנגלה, לפחות יש לנו מוזיקה טובה לשמוע בדרך ליום הדין. להתראות במבול הבא!

COMMENTS

WORDPRESS: 2
  • comment-avatar
    שרון ינאי 6 שנים ago

    כתבה נהדרת, אך איך שכחתם להתייחס ל"אחרינו המבול" של נורית גלרון???

    • comment-avatar

      תודה שרון!
      השיר הזה בהחלט היה לי בראש כשכתבתי את הרשימה הזו, הוא אכן מתבקש לכאורה – אבל האינטרטקסטואליות שלו כבר יותר מדי רחוקה מהמבול המקראי לדעתי. הביטוי "אחריי המבול" מיוחס ללואי ה-15 (או לאהובתו מאדאם פומפידו), והוא נאמר באופן יותר כללי, בקטע של "לא אכפת לי מה יהיה אחריי". חיפשתי בכוח התייחסויות לפרשה בשיר עצמו, אבל אין שם שום דבר כזה (חוץ מאולי אפשרות לקשר את זה לחטאי דור המבול, אבל זה נראה לי קצת מאולץ). אגב, היו עוד שירים שהשמטתי והם אפילו יותר מתבקשים, כמו "שיר אחרי הגשם" של יהודה פוליקר, או "זה לא נוח" של שלום חנוך. בכל אופן, "אחרינו המבול" זה שיר מעולה, והאמת ששווה פוסט בפני עצמו, כי הוא גם שיר מאוד חשוב. אז בואי נניח אותו פה שיהיה בכל מקרה 🙂
      http://www.youtube.com/watch?v=iD2yt2xAWV8

DISQUS: 0