בינג' ליסנינג: ולא אחרת - אלקנה כהן על המוזיקה של תכנית הטלוויזיה "זהו זה"

הרבה מזכרונות המוזיקה המוקדמים ביותר שלי, ושל רבים אחרים, קשורים לתכנית טלוויזיה: משינה מנגנים את "ריקוד המכונה" בלב המדבר, אתניקס קונים תותים על רקע מצויר, פוליקר מסלסל על הבוזוקי או דייויד ברוזה עם שלמה יידוב חולם בספרדית, ולכולם מתלווה ריבוע בפינה הימנית העליונה – "זהו זה". אפילו המפגש הראשון שלי עם גיטרת הבס היה המעבר באמצע שיר הפתיחה של התכנית.

בדברי ימי הטלוויזיה הישראלית, לא היתה תכנית שקידמה מוזיקה, נתנה במה למוזיקאים והביאה מוזיקה ישראלית (וגם לא ישראלית) לכל בית בישראל כמו "זהו זה". בעידן הלוויין והאינטרנט המהיר, ספק רב אם אי פעם בעתיד תהיה תכנית כזאת. מרגע התחלת שידורי זהו זה בשנת 1978, ועד ירידתה מלוח השידורים עשרים שנים אחר כך, המוזיקה הישראלית היתה אחד השחקנים הבולטים ביותר בתכנית.

ואני ראיתי ברוש – ההתחלה (1978-1984)
יוצרי התכנית החליטו כבר בשלבים הראשונים לשלב בה מוזיקה חיה, וללהקת הבית נבחרה להקת "ברוש" – קבוצת נגנים שליוותה את אריאל זילבר באלבום הבכורה שלו. "ברוש" ניגנה פרוג-רוק אינסטרומנטלי שליווה חידות בתכנית, ליוותה זמרים שהתארחו באולפן, ליוותה את כתוביות הסיום וניגנה גם בשיר הנושא יחד עם חברי להקת "חלב ודבש".

נעימת הסיום של התכנית, בביצוע אינסטרומנטלי של "ברוש"

"חלב ודבש" (שהופיעו עם גלי עטרי באירווזיון בירושלים, גם הוא בהפקת הטלוויזיה הישראלית) ליוותה בתכנית (בתחילת שנות ה-80) פינה בשם "שיר השבוע" – בה בוצע שיר מקורי כחלק מהמערכונים בתכנית. כאמור, חלק מחברי חלב ודבש, והנגנים של ברוש, ביצעו יחד את שיר הנושא של התכנית שנכתב על ידי אהוד מנור. מקצב הסמבה בתחילת השיר, מעבר הבס באמצע (אחרי השורה "זכור שאם תרצה") והוידאו שהורכב מריבועים מתחלפים, הפכו להיות חלק מסימני ההיכר המשמעותיים של התכנית בכל שנותיה.

"אמא שלי תמיד רצתה שהבן שלה יהיה בטלוויזיה" – שלמה גרוניך בזהו זה (1983-1986)
כששלמה גרוניך התחיל להשתתף בפינה "שיר השבוע", הוא הפך אותה לחלק מההומור של התכנית כולה: השירים שהוא כתב לפינה עסקו הרבה פעמים באותם תכנים שהפרק כולו עסק בהם, ומגישי התכנית שרו אותם לצדו (ולפעמים גם בלעדיו).

חלק מהשירים שגרוניך כתב לזהו זה גם יצאו באלבום בשם "אמא שלי תמיד רצתה שהבן שלה יהיה בטלוויזיה", וקיבלו חיים משל עצמם. גם להקת ברוש יצאה, כמה שנים קודם, לסיבוב הופעות שהתבסס על קטעים מהתכנית, וכך התקבע עוד יותר מעמדה של זהו זה כקובעת סדר יום מוזיקלי.

גבירותי ורבותי- זהו זה מארחת
כבר בשנים הראשונות של זהו זה, התארחו מוזיקאים להופעה באולפן התכנית. אחד מהם הוא אריק אינשטיין, שהתארח עם מיקי גבריאלוב באולפן ב-1981. עם השנים, עוד ועוד להקות הופיעו (לפעמים בלייב, לפעמים עם פלייבק) על הסט של זהו זה, ובמקרים רבים, התכנית היתה הבמה העיקרית לחשיפה שלהקות אלו קיבלו. משינה היתה אחת הלהקות שקיבלו במה נרחבת במיוחד בזהו זה – אולי בזכות ההומור שהיה נוכח מאוד בשירים של משינה. הקליפ של "בדרך אל הים", למשל, הופק על ידי זהו זה. בנוסף לכך, חברי משינה התארחו (גם כשחקנים, וגם כלהקה) בפרק שלם של "זהו זה" בשנת 1988 (וגם הם, כנהוג בזהו זה, לא מצליחים להתאפק מלפרוץ בצחוק באמצע מערכון).

לא רק משינה הופיעה בתכנית. פורטיסחרוף, אתניקס, שלמה ארצי, אביב גפן, אהוד בנאי, מאיר בנאי, יהודית רביץ, זקני צפת, ירדנה ארזי, טיפקס, יגאל בשן, יהודה פוליקר, איפה הילד ועוד רבים רבים הגיעו בזכות זהו זה לכל מסך ששידר את הערוץ הראשון – כלומר הערוץ היחיד.

האיש הקטן מהטלוויזיה – יואב קוטנר בזהו זה
יוצרי זהו זה לא הסתפקו במוזיקה ישראלית: מתחילת שנות השמונים קיבל עיתונאי המוזיקה יואב קוטנר פינה קבועה בתכנית, בה הוא חשף את הצופים הישראליים למוזיקה מחו"ל – בעיקר מבריטניה ומארה"ב. קל לשכוח היום כמה קשה היה להשיג מידע על אלבומים חדשים שיצאו בחו"ל, אפילו לפני עשרים שנה, שלא לדבר על שלושים. ההגשה המיוחדת של קוטנר, ביחד עם הידע העצום שלו, הפכו אותו לסמכות הראשונה בחשיבותה במדינה בכל הקשור למוזיקה באנגלית ולמוזיקה בכלל. כנהוג בערוץ הראשון של אז, קוטנר הקפיד לתרגם את שמות הלהקות והאלבומים שפרסם, וכנהוג אצל קוטנר, הוא נהג להשתמש בגימיקים שונים כמו לנגן שירים ברוורס וכמובן תנועות הידייים המוגזמות בכוונה.

מדורת השבט נכבית (1998)
מלחמת המפרץ היתה השיא ההיסטורי של זהו זה: כולם צפו בבבא בובה, בזקנים ובמערכוני קליטת העליה. שנתיים אחר כך, בשנת 1993, הטלוויזיה הישראלית השתנתה מאוד, ואיתה התרבות הישראלית, כאשר הוקם ערוץ טלוויזיה שני. גם זהו זה עברה לערוץ 2, יחד עם תכניות אחרות, אך היא התקשתה לעמוד בקצב התקשורת החדש התחרותי והמהיר. הרדיו הישראלי נפתח למוזיקה מחו"ל, הכבלים הביאו את ה-MTV לכל בית, וכמה שנים אחר כך, האינטרנט סיפק גישה מהירה למוזיקה מכל סוג ושפה. ב-1998 זהו זה ירדה מן המסך בפעם האחרונה, אבל המוזיקה שהיא יצרה והציגה עדיין חיה ובועטת ביוטיוב (בזכות פרוייקט הדיגיטציה הנרחב של הטלוויזיה החינוכית, אפשר לצפות היום כמעט בכל פרקי זהו זה ביוטיוב), בסרטים תיעודיים ובעיקר בזיכרון.