Homeאלבומים חדשים

שלושה בשביל חמישה: דביר כלב על "Superscope", האלבום החדש של קיטי, דייזי ולואיס

יש להקות שלא מנסות לחדש ולאתגר את עצמן ואת הקהל שלהן כל הזמן. כאלה שעושות מה שהן עושות, ועושות את זה טוב. במקרה של משפחת דורהאם; שתי האחיות קיטי ודייזי והאח לואיס, הסאונד הוא הבסיס לכל מה שהם עושים. בהאזנה ראשונה (וגם שנייה ושלישית) נדמה כי המוזיקה הוקלטה אי שם במחצית המאה הקודמת, ולא במקרה. שני האלבומים הראשונים שלהם הוקלטו באולפן הביתי העמוס בציוד וינטאג' אנלוגי אותו בנו בעצמם כדי להגיע לסאונד אליו לא הצליחו להגיע באמצעים דיגיטליים. לאחר מכן החלו לבנות אולפן מקצועי משלהם בקמדן טאון אשר בלונדון ובו הקליטו את אלבומם השלישי והנוכחי – Superscope ששוחרר החודש. ההשפעות ברורות וניכרות בכל תו – בלוז, רוקנ'קול, סרף פאנק, סול, פופ ,רוקבילי, ארנ'בי ובאופן כללי מוזיקה שמקשה גם על המאזין המאופק מלהזיז את הראש או את הרגליים די מהר. בתור אחד שעוקב אחרי השלישייה מתחילת דרכם, אפשר לומר שלמרות שהמוזיקה שהם עושים די דומה מאלבום לאלבום, אפשר לזהות ניואנסים משתנים באיכות הסאונד, בעומק שלו בתוספת של כלי נשיפה, בלחנים שלהם (בערך חצי מהאלבום הראשון שלהם היה קאברים) ובאופן כללי יש השתבחות עם השנים.

בהופעות מצטרפים אל השלישייה גם ההורים המוזיקליים בעצמם. האם פעם מתופפת בלהקת הפוסט-פאנק The Raincoats והאב טכנאי מסטרינג באולפני The Exchange בלונדון, כשהם מנגנים בעיקר בבס ובגיטרה חשמלית, ומלווים את השלישייה שמפליאים לנגן על גיטרה, תופים, פדל סטיל, בנג'ו, קונטרבס, קלידים, קסילופון, טרומבון, אקורדיון ויוקללה בין שלושתם. העובדה שתפקידי השירה מתחלקים כך שבחלק מהשירים לואיס שר ובאחרים קיטי ודייזי, מאפשרת נקודות מבט שונות ולכן גם לפנות לחלקים אחרים בקהל.

מהאלבום החדש שוחררו שני סינגלים מלווים בקליפים ביוטיוב. הראשון – Down on My Knees, שיר קצבי עם גיטרה דרומית שנותנת את הקצב ומידי פעם עולה לסולו וואה וואה נהדר, כאשר משפט המפתח I went down on my knees for your love מתורגם ויזואלית לאהבת הקהל לו הם מנגנים בפאב. השני, Black Van, נשמע כאילו נכתב על החוף בקליפורניה. הגיטרה של לואיס מנגנת ריף סרף פשוט שתוך כדי השיר מקבל גוון פאנקי מובהק והאיכויות הקוליות של דייזי (ששרה ברוב השירים "של הבנות") יחד עם ההרמוניות של שלושתם יחד הופכים אותו לממתק אמיתי.

שני הסינגלים דווקא מביאים לידי ביטוי את החלקים היותר מודרניים, אם אפשר לקרוא להם כך, במוזיקה של הלהקה בעוד שהאלבום נפתח בשיר You're So Fine היושב בדיוק על הסאונד המוכר שלהם מהאלבומים הקודמים. אולי מעין סימון למאזינים הותיקים יותר כי הגיעו למקום מוכר.

השיר Slave נפתח בריף גיטרה כבד במקצת שמזכיר קצת את הריף החוזר ב- Run Like Hell המופתי מתוך The Wall של פינק פלויד ומיד הקלילות משתלטת עליו כשנכנס תוף המרים וכלי הנשיפה והופכים אותו לשיר סול-פאנקי שמביא לידי ביטוי את העובדה שבהאזנה ראשונה האלבום נשמע מעט חדגוני אך בהאזנות נוספות מתגלת הדרך שהם עברו בעשור שהם פעילים. הקטע האחרון באלבום, Broccoli Tempura הוא קטע אינסטרומנטלי פאנקי שאם לא הייתי יודע טוב יותר הייתי חושב שמבוצע על ידי בוקר טי והאם.סי'ז. מהווה מעין סרט עטיפה לאלבום ולהשפעות האדירות של המוזיקה השחורה על השלישייה הלונדונית הצעירה שנולדה כמה עשורים אחרי שזו הייתה בשיאה.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0