זיגי סטארדסט הגשים את כל מה שבואי אי פעם רצה להיות. אחרי שנים של דשדוש בביצה המקומית, הוא סוף סוף עשה את זה. הוא כבש את לונדון, והיא, היא כבר היתה קטנה עליו. ההופעות היו מלאות, הקהל היה משולהב, המונים חיקו את סגנון הלבוש ואימצו לעצמם זהות אנדרוגנית ונראה היה שדייוויד בואי עלה על נוסחת ההצלחה. כל מה שנותר הוא לסחוב עוד כמה שנים כאלה, כמה שרק אפשר, לעשות קופה יפה ולקחת את הנכדים להשתעשע מהחקיינים בוגאס, שיראו איך סבא היה פעם. אבל לא. בואי מעולם לא חיפש קל או בטוח או נוח, בואי מוציא אקדח דמיוני על הבמה ויורה לזיגי סטארדסט בראש. הוא מיצה את הדמות, היא כבר לא עניינה אותו. גם לונדון כבר לא בדיוק מה שהיא היתה עבורו פעם. אז הוא אורז תיק והולך לכבוש יעדים חדשים. אמריקה, למשל. היא תמיד קרצה לו ועכשיו הוא כבר היה מספיק גדול כדי לא להבלע בה. או שלא בדיוק. מבחינה מקצועית הכל תקתק לפי התוכנית, בואי היה בשיאו וכל מה שנגע בו הפך זהב. אבל מבחינה אישית, לוס אנג'לס היתה גיהנום. הוא נגעל מהתרבות האמריקנית ומהזיוף שעטף אותו מכל עבר וניחם את עצמו בכמויות אדירות של קוק. הוא היה אומלל, בודד, רזה להחריד ומכור לסם שאיים לכלות אותו. ברגע אחד של פכחון, כנראה בין הבודדים שהיו לו שם, הוא מחליט שוב לארוז ולנדוד. לחפש מקום שיתן לו קצת שקט, אנונימיות במידה, מקום שיאפשר לו להתנקות, להחלים ולהתחיל מחדש. וכך נגמר לו עוד פרק בהיסטוריה המעניינת ורווית השינויים של דיוויד בואי וכך גם נפתח פרק נוסף ומרתק לא פחות: ברלין.
כשהגיע לשם, רק רצה להיות מסוגל ללכת שוב למכולת ולקנות לחם. לרכב על אופניים ברחובות כאחד האדם. להסתובב בגלריות. הוא רצה להחזיר לעצמו קצת מהשפיות ובעיקר להיעלם. זו הסיבה שהאלבום הראשון בטרילוגיה הברלינאית נקרא Low ובואי מצולם בו מהפרופיל. חברו את שניהם יחד, הופ, קבלתם Low Profile.
אבל מבין שלושת האלבומים בטרילוגיה, רק אחד באמת נוצר בברלין, נשמע ברלין ומריח ברלין. אותו אחד שחוגג השבוע 40 שנים ולשמו התכנסנו כאן היום – "Heroes".
"אני לא מעוניין לשחזר את מה שכבר נעשה. אני מעדיף למשל לעבוד עם סינתיסייזר כי יש לו מרקם שונה. ואם אני צריך סאונד שעוד לא שמעתי כמותו, אני יודע שהסינתייזר יתן לי מענה לזה". הציטוט הזה של בואי מלמד על העתיד לבוא. נכון ששום אלבום שלו לא בדיוק נשמע כמו קודמו, אבל שלושת האלבומים שיצר בתקופת ברלין הם שונים בתכלית. הם אקספרימנטלים, לא מסחריים ולא בהכרח קלים לעיכול. כן, גם "Heroes", על אף שיר הנושא שהפך ללהיט היסטרי. בשלב הזה בואי כבר לא חיפש לעטות על עצמו דמות, הוא חיפש להתנסות ולגלות כיוונים חדשים ביצירה שלו, לגלות צלילים שכמותם עוד לא שמע. הוא נמשך מאד לתרבות הגרמנית, ללהקות הגל החדש, לסאונד האלקטרוני הקר והמתכתי, לאסתטיקה של רפובליקת ויימאר ולמופקרות המינית ששררה שם בין שתי מלחמות עולם. מקום קיצוני היתה ברלין של אותם ימים, אבל דווקא בקיצוניות הזאת הוא מצא שלווה ותנאים נוחים כדי להשתקם ולמצא לעצמו כיוון חדש.
מבין כל ההשפעות האלה, הראשונה שמקבלת ביטוי ישיר היא רפובליקת ויימאר. את "Heroes" הקליט בואי באולפני הנזה שהיו סמוכים לחומה ובעברם שמשו כאולמות נשפים של ההנהגה הנאצית. זה ממשיך עם עטיפת האלבום שמציגה מחווה לעבודתו של אריך הקל, צייר אקספרסיוניזם גרמני.
רואים את הדמיון?
וזה מחלחל גם למוזיקה כמובן. בריאן אינו היה שותף מלא לעבודה ויחד הם שומרים על המבנה שאפיין את Low, האלבום הקודם. החצי הראשון של "Heroes" מורכב משירים, בעוד החצי השני יותר אמורפי ואינסטרומנטלי. רק שהפעם הסאונד אגרסיבי, קודר, צורם וקיצוני יותר, ממש כמו ברלין עצמה.
ויחד עם זאת, למרות ההשפעות הרבות, הנה אנקדוטה מעניינת – 32 שירים הקליט בואי תחת "התקופה הברלינאית" שלו ואף לא פעם אחת מוזכר בהם שם העיר או איזורים בה. לפחות לא בבירור. גם כשזה כן קורה, בואי דואג ליצור עיוות מסויים ולא לאיית את השם כראוי. בפעם הראשונה זה מופיע בשיר Neukoln, שאמור להיות Neukolln ובפעם השניה כשהוא מתייחס ל- Kreuzberg כ-Kreutzburg. למה הוא עשה את זה? אשאל אותו בפעם הבאה שאתקל בו.
בסופו של דבר, ובניגוד לציפיות, האלבום זכה להצלחה מסחרית בבריטניה והגיע למקום השלישי במצעדים. זה לא היה המצב בארצות הברית, ממנה ברח כמה חודשים קודם לכן. שם, האלבום כשל באופן יחסי והגיע רק למקום ה-35. אבל זה לא באמת שינה משהו. ברלין החזירה את בואי למסלול והוא שמר לה פינה חמה בלב. שלושה עשורים קדימה הוא גם יכתוב את השיר היפהפה ועמוס הזכרונות הזה על התקופה בה:
ועכשיו תסלחו לי, כן? אבל אחרי כל ההקדמה הזאת, אני רק רוצה לשים את "Heroes" תחת המחט ולהנות מגיבור אמיתי שהיה פה. גיבור שהוא הרבה מעבר לגיבור של יום אחד.
http://www.youtube.com/watch?v=LBeD_9L08OU
COMMENTS