Homeאלבומים חדשים

וולקאם טו דה ג'ים שואו: שי אברהמי בפוסט ראשון על אלבום והופעת הבכורה של ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא

צילום: אביתר רוזנברג

מוצ"ש בבארבי. כמעט שעה לפני שג'ימבו והלהקה עולים לבמה והמקום כבר מלא לחלוטין. האלבום יצא לאוויר העולם באופן רשמי רק לפני כמה דקות, אבל רוב הקהל מכיר ושר את המילים של רוב השירים, גם כשעומר הברון (הלא הוא ג'ימבו) יורה אותן לאוויר העולם בקצב אש של מקלע אחיד גדודי. בקנה מידה מקומי זה הישג מרשים ביותר לאמן שמוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, גם לכאלו שהגיעו מלהקות מיינסטרים ענקיות.

והאמת שיש לכך סיבה טובה. זה אולי האלבום הראשון שחתום על שמו, אבל עומר הברון מסתובב בשטח כבר הרבה מאד שנים כחלק מויקטור ג'קסון, כשחקן בתאטרון האינקובטור ('העיר הזאת', 'תיכון מגשימים'), משתתף פעיל בערבי פואטרי סלאם וכמשתף פעולה – כי איך לעזאזל מתרגמים collaborator לעברית, חבר לעט? – עם שלל אמנים בז'אנר ההיפ הופ המקומי. הבחור מקצוען, ולמרות שעל הבמה ניכר שהוא מאוד מתרגש מהמעמד, הוא הגיע לתת הופעה והוא לא מפספס אפילו אות אחת לאורך הדרך.

אפשר לספר על ההופעה עצמה די הרבה, אז הנה האמ;לק לעניין – לכו לראות, גם אם הז'אנר הזה הוא לא בדמכם (הוא לא בדמי) כי זאת באמת חוויה מעולה – אבל אני מתכוון לכתוב על האלבום של ג'ימבו/עומר, אז נשמור את סיפורי ההופעה להזדמנות אחרת.

אז ככה – מכירים את זה שאתם מקשיבים למשהו שנשמע כמו בדיחה ורוצים לצחוק אבל איכשהו מרגישים שאולי אתם לא מבינים אותה לחלוטין, או שהיא טיפה על חשבונכם? ככה נשמעת הפתיחה של האלבום. עוד לפני שמופיע תו בודד של כלי נגינה הוא מזמין אותנו להכיר אותו עכשיו, כשהוא עדיין אינדי, כשעדיין לא התמסחר, הזדקן, נהיה לא רלוונטי, הומלך, לוהק לריאליטי, רוסק תקשורתית ונעלם. לג'ימבו יש את היכולת מעוררת הקנאה לקחת סיטואציה פרטית, ובעשרים מילים מדודות לטוות אותה לסיפור חיים שלם של אדם שלא קיים אבל אנחנו יכולים להישבע שאנחנו מכירים ואפילו לנקוב בשמו.

וזה לא מקרה חד פעמי – לאורך כל האלבום, בשירים הטובים והפחות, תמיד מופיע הסיפור – על אדם שעוזב את תל אביב לדרום, על המעבר מאלמוניות לידוענות (ואריציה על ז'אנר ה'אני הראפר הכי טוב בעולם'), על התאהבות נעורים סוחפת וכל זה עוד לפני שהגענו אפילו לחצי הראשון של האלבום. ג'ימבו הוא אמן של מילים ומשמעויות, וירטואוז של שפה שמסוגל לקחת מילה אחת, לפרק ולהרכיב אותה במגוון דרכים שונות, ולייצר קולאז' של משמעויות שונות – בשיר 'עשיתי', למשל, הוא מנתח מסלול חיים של צבא-טיול-חיים דרך מילה אחת.

היות ולטעמי המשחק של ג'ימבו בשפה הוא קנה המידה המובחן לאלבום, כדאי לציין שהאלבום מתחלק בין שירים נהדרים לשירים סתמיים שכתובים ומבוצעים בצורה נהדרת. 'אש' לדוגמא הוא שיר בעל כל המרכיבים להיות שיר דאחקות זניח שבין שלל משחקי המילים הלפעמים-מאולצים ולא היה מתקבל באלבום ששם יותר תוקף על רצינות; אבל היות ולב העניין הוא קודם כל ללהטט במילים בשירה, הוא מוצא את המקום שלו בלב האלבום פחות או יותר (וזוכה לביצוע ווקאלי משובח של איציק פצצתי בגרסת זמרת RNB אמריקאית), בסמוך ל'תזכרי' שנשמע כמו רצף אסוציאטיבי של אירועים, סוג של שיעור היסטוריה למאזינים וחופן בתוכו שלל אירועים ורפרנסים תרבותיים בכמות שתגרום אפילו לשלומי שבן לקנא – והם מצליחים לדור תחת אותה קורת גג של האלבום מבלי שזה יראה לאף אחד מוזר.

ואם כבר דיברנו על איציק פצצתי – כמפיק האלבום הוא מצליח לפתח כל שיר לכיוון המובחן שלו, תוך שמירה על מסגרת של סאונד שלם ואחיד לאלבום עצמו, לעתים תוך שימוש באמצעים קצת פחות קונבציונלים (למשל קולות של חיות על תקן כלי הקשה) ולעטוף את הלחנים והריפים באריזה שתוביל אותם לאוזן בצורה נוחה. אפילו נוחה מדי – אתה עלול לשמוע שיר כמו 'סיגריות' עם טקסט שמדבר על התמכרות וסרטן, ואז למצוא את עצמך למחרת מזמזם במשרד "תנו הרבה כבוד לבנאדם שמעשן מכיתה ח" בלי לשים לב… עד שאתה מגלה שכל מחלקת הנהלת חשבונות לוטשת בך עיניים.

לאורך כל האלבום הסאונד עגול גם בפעמים שהשירים עצמם קשים כמו זיפים של קאובוי אחרי שבוע של הובלת עדר בשטח. גם להרכב המלווה להקת ספא (סוסי פרא אצילים, אם תאמינו) – דקל עדין על הבס, זיו סובלמן-ימין על התופים ודין פרכטמן על הגיטרות – יש מקום מרכזי באלבום כשותפים מרכזיים בהלחנה והנגינה המהודקת והם בהחלט הרוויחו בצדק את הקרדיט שלהם לצד ג'ימבו כאמן המבצע באלבום.

האלבום הזה לא מושלם. הוא אסופה של שירים שנכתבו לאורך תקופה ארוכה, חלק הופיעו בגרסאות קודמות ב'ויקטור ג'קסון' ('אמא') או היו קיימים לפחות עשור ('סיגריות') אבל הוא עשוי טוב, זורם מתחילתו עד סופו, ומלא בשיאים – בעיני הטובים מביניהם הם טקסטים שנכתבו ובוצעו כספוקן וורד; ולמרות שהכיוון הכללי של השירים הוא סאטירי ושנון, הוא מלא באמירה על דרך חיים, על המהות של חברויות ויחסים, על האהבה של הברון לשפה ולאמנות. הקשבתי לו לפחות עשרות פעמים, ואני צופה עוד כמה עשרות פעמים בשנה הקרובה לפחות, למרות שיש נקודות שאדלג מעליהן כנראה.

מילה קטנה על העיצוב הייחודי – המהדורה הנוכחית של אלבום הפיזי מגיעה עם כתב עת חד פעמי שמכיל את מילות השירים, אנקדוטות, ראיון של הג'ימבו עם עצמו, ועוד חידודים כגון מיקומו של שיר סודי שמצא את עצמו מחוץ לאלבום, במרשתת, זמין לפותרי חידות קטנות. האלבום עצמו נזירי לחלוטין ולא מכיל הרבה מידע, מה שיכול לגרום לדיסקופילים (כמוני) לחרדה קטנה אם לא הייתי שם את היד גם על הירחון, ככה שאם אתם מסוג האנשים שאוהבים את המטא-תוכן שלכם נגיש, השתדלו להשיג אותו ביחד עם האלבום.
—-
ועכשיו, נקודה ששמרתי לסוף, מעבר לאלבום עצמו:
זה אולי נראה קצת לא פייר, אבל הדחף הראשון שיש לי כשאני חושב על אמן שמגיע מהרכב, הוא להשוות את היצירה האישית שלו לזאת של הלהקה. זה הרבה יותר חזק כשמדובר ביוצר משמעותי בהרכב – למשל, תום יורק מול רדיוהד (כותב אדיר, שבלי הלהקה נשמע כמו אמן פולק שגנבו לו את הגיטרה וסגרו אותו בכלוב עם סינתיסייזר בלי הוראות הפעלה) או חומר הסולו של רוג'ר ווטרס ודיוויד גילמור בנפרד (כתיבה מעניינת והפקה מנוונת בצד של ווטרס, לעומת נגינה אלוהית וטקסטים משמימים בצד השני). ג'ימבו לא עושה לנו עבודה קלה כשהמפיק של האלבום הוא חבר הלהקה איציק פצצתי, אבל לשמחתי האישית הפיצול מאפשר לזהות בצורה מאד ברורה את ההבדלים בין הרכיבים השונים של הצוות, וכיף לגלות שהחלקים חזקים לחוד באופן שונה מהחוט שהם טווים ביחד.

פדרו גראס שהוציא את האלבום שלו מוקדם יותר השנה כתב שירה. הוא הלחין אותה בהתאם לקצב שהיא הכתיבה לו, וההפקה נתנה לכל קטע את המסגרת הייחודית שלו. הוא חקר את הרעיונות שהוא העלה ברצף של אסוציאציות עד שהוא מגיע לנקודה עליה הוא מכריז: 'כאן הסוף'. האלבום 'חצי סוגריים' שעליו כתב ירון ברוידא לפני זמן מה הוא אלבום ספוקן וורד למהדרין, שבו הטקסט מכתיב את הקצב והבידור הוא ערך נוסף לשירה שהוא מספק.

ג'ימבו לעומתו לקח את הטקסטים של הספוקן וורד ושם אותם במרכז על גבי רקע מוזיקלי קונבנציונלי יותר. הוא מכפיף את הטקסטים לשירות הלחן – מה גם שהכתיבה שלו מגיעה מהכיוון ההפוך לגמרי: הוא חוקר רעיון בודד, בסיפור ברור שנתחם מראש בכתיבה עצמה, והסיפור הוא המרכז של השיר, גם כשהוא עטוף בזרם מילולי מתוחכם וקצבי או מלווה באמירה מעבר, הבידור מכתיב את העיצוב – פחות ספוקן וורד, יותר היפ-הופ.

בשני המקרים, מחיאות הכפיים מגיעות לאיציק פצצתי, שמצליח לגשת לכל אחת מההפקות הללו בצורה שונה לחלוטין ולייצר מעטפת שמתאימה ליצירות עצמן, בלי מניירות, בלי לדחוף את החזון האמנותי של המפיק לכל חור, ועם ים של כישרון וטביעת אצבע ייחודית בעולם המוזיקלי של הז'אנר.

COMMENTS

WORDPRESS: 1
  • comment-avatar

    בהחלט מרגש שיש במוזיקה עכשווית יוצרים כמוהו. כתבה מצויינת

DISQUS: 0