Homeהולכים להופעה

שבע השנים הטובות: ציפי פישר על שלושים שנה לאוסף Substance של ניו אורדר

לפני כמה שנים ערכתי פלייליסט של שירים שעושים לי טוב אותו חתמתי בשיר True Faith של ניו אורדר, ומישהי כתבה לי כך בתגובות: "הקליפ בשיר האחרון הורס, אחיינים שלי קפצו על המיטה ללא הרף ממנו". האנרגיות של השיר הזה עדיין אפקטיביות בהזזה של ילדים ומבוגרים כבר כמעט שלושים שנה, למרות שלכאורה מאז ערכי ההפקה של מוזיקת ריקודים השתנו והשתפרו בהרבה. אבל האופטימיות של השיר הזה לא מובנת מאליה, בהתחשב שמדובר בגלגול של אחת הלהקות שנכנסות באופן קבוע לרשימת "ללהקות מדכאות ביותר" – להקת הפוסט פאנק ג'וי דוויז'ן. אז איך קרה מהפך כל כך בלתי צפוי? והאם ניו אורד היא באמת להקה כל כך שונה מג'וי דוויז'ן? האוסף של סינגלי 12 אינץ' שחוגג היום שלושים שנה של הלהקה מספק לנו כמה תובנות לגבי השאלות האלה.

Substance מסכם תקופה של שבע שנים של פעילותה של ניו אורדר, מ-1980 ועד לשנה שהאוסף יצא, 1987. הוא יצא בשני חלקים, כשבדיסק ראשון נמצאים כל הלהיטים, ובדיסק השני נמצאים הבי סיידס. כל אחד מהדיסקים מסודרים באופן כרונולוגי, מהישן לחדש, כך ששני הדיסקים נפתחים למעשה בטראקים שהעבודה עליהם החלה כבר בתקופת ג'וי דוויז'ן, אבל שלא הספיקו לצאת לפני התאבדותו של מנהיג הלהקה, איאן קרטיס.

ההחלטה הזאת לסדר את הסינגלים לפי סדר הוצאתם מאפשרת לתת למאזינה מבט על התהליך שהלהקה עברה, והיא בהחלט מדגימה שהמעבר מרוק גיטרות לסינת'ים מרקידים לא קרה בין ליל אלא היה הדרגתי. אפשר למצוא שלבי ביניים בין הרוק לאלקטרוניקה כמו הטראק Temptation שיש לו את הבייסליין המאוד מוכר של פיטר הוק והגיטרות שזהות ל"סרמוני", אבל כאן נכנס גם אלמנט של פזמון "וווהוו" בהרמוניות קוליות שמושך לכיוון יותר שמח, ונוספו פה סינת'ים קופצניים למיקס.
צריך לזכור שהתהליך ההוא של ניו אורדר הוא מבחינת נס כמעט חד פעמי. הלהקה שרדה מאורע שחיסל את פעילותן המשותפת של רוב הלהקות שעברו דברים דומים, כמו נירוונה, אליס אין צ'יינס ומד סיזן. ולא רק שהן שרדו את האובדן של הסולן וכותב השירים, הם לא הפכו לחיקוי חיוור של הלהקה שהיו בעבר, אלא הצליחו להמציא את עצמם מחדש עם סאונד ייחודי ומצליח מאוד. אין שיר שמדגים פחות את ההצלחה הזו יותר טוב מBlue Monday"-", שעדיין מחזיק בתואר של סינגל 12 אינץ' הנמכר ביותר בבריטניה בכל הזמנים.

ההצלחה של "בלו מאנדי" הייתה כל כך גדולה, שהלהקה נאלצה למכור את האלבום שיצא באותה שנה ב-1983 Power, Corruption & Lies עם מדבקה עליה היה כתוב "לא כולל את בלו מאנדיי". ההכנסה של הסינגל ארבע שנים יותר לאוסף וידאה ללא ספק את הצלחתו המסחרית, כיוון שהוא לא היה זמין מקודם באלבום. עוד להיט שנמצא ב"סאבטנס" הוא "Bizarre Love Triangle", שיר שלאחר שש שנים הפך פופולרי אצל בני גילי בזכות הקאבר האקוסטי של Frente!. ואם מדברים כבר על ניו אורדר ומה שקרה להם אחרי שהוסף יצא, אציין שכמי שעיצבה את הטעם המוזיקלי שלה בשנות התשעים, גדלתי על הרבה דעות קדומות כלפי שנות השמונים. למרות שהכרתי ואהבתי חלק מהלהיטים של אותה תקופה ושבאותה רוח שילבו בין רוק לאלקטרוניקה (דפש מוד, למשל), רק בשנים האחרונות ממש התחלתי להקשיב ברצינות למוזיקה מהתקופה הזאת. הרבה זמן חשבתי שזה עידן של הפקה מנופחת ללא צורך, שירים מטופשים וחסרי אותנטיות, וכל הקלישאות הנלוות על האייטיז. עד היום יש דברים שההפקה האייטיזית שלהם מקשים עלי ממש לאהוב, כמו "חתונה לבנה" של שלום חנוך. ניו אורדר הוציאו את האלבום האחרון שלהם (עד הקאמבק ב-2001) ב-1993, כך שעבורי בנעוריי זאת הייתה להקת עבר, שלא כל כך רלוונטית. אבל בשנות האלפיים נכנס גל רציני של להקות ששילבו מקצבים מרחבת הריקודים עם גיטרות, ופתאום נהיה ברור שבלי ניו אורדר הן לא היו קיימות. זו להקה שפרצה את ההפרדה הנוקשה בין "אלקטרוניקה" ל"רוק", ולכן היא נחשבת כל כך אייקונית ומשפיעה.

נשארת השאלה שהעליתי בהתחלה, האם באמת ניו אורדר השתנתה מקצה אחד לקצה האחר? התשובה היא שלא בדיוק. גם כשהמוזיקה שונה, מבחינת תמות חלק מהשירים בהחלט יכולים להיחשב כהמשך טבעי לשירים שקרטיס כתב, כמו השיר הזה, "State of the Nation, שמדבר על ניכור חברתי וקיטוב כלכלי, לא בשונה מאוד מהשירים מלפני שש-שבע שנים של ג'וי דיוויזן, גם אם הסימבוליקה פחות קיצונית ודיכאונית.

מבחינה מוזיקלית אמנם נכנסו השפעות של דיסקו (בעיקר המפיק האיטלקי ג'ורג'יו מורדר, שפעיל עד היום) והסצנה של ההאסיינדה, מועדון הריקודים והבית של הפקטורי, חברת התקליטים של ניו אורדר במנצ'סטר, אך לצד זאת נשארת זיקה לצד יותר "מתכתי" ו"רובוטי" של האלקטרוניקה, בסגנון של קראפטוורק או גארי ניומן, שלדעתי יותר מתאים לשלב עם הסאונד ממנו צמחו ניו אורדר של הפוסט פאנק. מהבחינה הזאת, שוב, יש פה נגיעות שמבדילות את ניו אורדר מלהקות בנות זמנה שהיו פעילות באותה סצנה מוזיקלית כמו יומן ליג או פט שופ בויז.
מצאתי באוסף הזה כמה שירים שמאז קצת נשכחו, ולא מסיבה טובה, כמו "1963", השיר שסוגר את האוסף באלבום השני. השיר שנקרא "השיר הכי מרקיד על אלימות במשפחה", בו ברנרד סאמנר מדברר את קולה של אישה שמאוימת על ידי בן זוגה, כנראה בהשראת תיאוריות קונספירציה הנוגעות לרצח קנדי.

גם אחרי שלושים שנה, כשלהקת רוק גיטרות פונה לכיוון אלקטרוני רקיד, זה נחשב שנוי במחלוקת. ראיתי תגובות מאוד שליליות לסינגל האחרון של מיוז, או של ההורורס (שקצת מזכיר ברוחו אלקטרוניקת אייטיז בסגנון של ניו אורדר). האוסף הזה מסכם את כמה מהשנים הכי טובות שעברו על ניו אורדר, בזמן שהם עשו את המהלך ה"חצוף" הזה ועל הדרך הוכיחו שהם הרבה יותר מ"ספיחי ג'וי דוויז'ן". ועכשיו יותר מקודם כדאי לחזור לאוסף הזה, מכיוון שפיטר הוק ולהקתו The Light באים לארץ בסוף ספטמבר כדי לבצע אותו, יחד עם אוסף בשם הזהה שמסכם את הפעילות של להקתו הקודמת. את הוק מביאים לבארבי המון ווליום, שכבר אחראים להפקות שוות השנה כמו סלאודייב. זו הזדמנות נדירה לחוות את השירים בביצוע מי שהיה שם מההתחלה ועיצב את כמה מהבייסלינים הכי מוכרים בתולדות הרוק. לפיכך, חגיגות העשור השלישי לאוסף הן לא רק שוות לציון בגלל התאריך העגול, אלא גם משום שהוא נמצא במוקד ההופעה שתתרחש בקרוב.

COMMENTS

WORDPRESS: 1
  • comment-avatar
    יורם בניטה 7 שנים ago

    הניגוד בין השירה המלנכולית רב הזמן למקצבים השמחים בליוי הבס המפורסם ,הם שיוצרים את השלמות הזאת ,ומעליהם מרחפת לה בתודעה כל הזמן המוזיקה של joy division .

DISQUS: 0