בפעם הראשונה ששמעתי את הסינגל החדש של נדב דלומי, חשבתי שגיליתי שיר רוק קלאסי שנעלם בארכיונים והתגלה מחדש. הוא מרגיש לי כמו שיר שהכרתי מאז ומתמיד, במובן שיש בו איכויות שהן מעבר לכאן ולעכשיו. ההפקה של יוסי שטרית עם העיבוד בלווי רביעיית מיתרים מעניקה לשיר נופך רומנטי משהו, שמתאים לאותה "קלאסיות" עליה אני מדברת. נדב סיפר לי שההשראה לשיר Time היא סצינה מתוך העונה הראשונה של "בלש אמיתי", בה דמותו של מרטי מדברת על ההבנה שהוא לא העריך כראוי את הזמנים בהם הוא היה עם האנשים אותם אהב, ולכן הוא חש שחייו מפוספסים. אני כמובן מכירה את הסדרה ואוהבת אותה, וגילוי הקשר לשיר הבהיר לי את מקור תחושת העצב הקל המתלווה לשיר, שנובעת מהעובדה שאי אפשר לחזור אחורנית בזמן למקום (כפי שמילות השיר אומרות) בו אנחנו הרגשנו שייכים.
זהו סינגל אחרון מתוך אי.פי באנגלית בשם Happiness, שיצא השנה לאחר אלבום בכורה בעברית שנקרא "סוף היום" מ-2015. את נדב הכרתי בזכות מיקס אורח שערך לקולומבוס בעבר, וגם כי הוא הצליח לשכנע אותנו שג'ושוע טרי של יו2 הוא עדיין אלבום מצוין.
ניכרת במוזיקה של דלומי הערכה לסאונד של רוק גיטרות משנות השישים ועד היום, תוך נתינת מקום לפרשנות אישית שלו לנושא בו הוא עוסק. אולי כי זו התקופה בה אנו חוגגים עשרים לאלבום "פרנויד אנדרויד", שווה לציין שאני מוצאת ב-Time קצת מהגיטרות ה"חלליות" של רדיוהד מ- Subterranean Homesick Alien, וגם מבנה שירי דומה לזה של שירים של לד זפלין, כך שכמו שציינתי ההשפעות השונות מעשורים שונים משתלבות היטב בצורה הרמונית בשיר.
מעבר לכך, השיר עצמו משתלב בתמה של הא.פי, שכמו שנדב קרא לזה, עוסק ב"שקים השקופים" – רגשות שליליים שאנשים מחביאים מעיני הסביבה, אך נושאים איתם לכל מקום. אני חושבת שתחושת ההחמצה הנובעת מכך שהזמן חומק לך בין האצבעות היא בהחלט רגש "שקוף", ובאותה מידה אוניברסלי מספיק, כך שבין אם אתם באמריקה או בישראל, זאת תחושה עמה ניתן להזדהות.
COMMENTS