Homeריאיוןהולכים להופעה

מצאו את מקומם בעולם: ציפי פישר משוחחת עם בסיסט להקת Mew הדנית לקראת הופעתם בארץ

האם קיים באמת סאונד נורדי ואיך לא נמאס לנגן עשרים שנה עם אותם האנשים? ציפי פישר בשיחה עם בסיסט להקת Mew הדנית, שתנחת בקרוב להופעה בארץ

Mew. Photo: Morten Rygaard

להקת Mew היא מהלהקות המצליחות בדנמרק, המשלבת אלמנטים רבים המייחדים להקות ויוצרים מאותו האזור: ההמנוניות הקלאסית של סיגור רוס והתחכום הפופי של לייקי לי, לצד פרוג-רוק בניחות להקות גיטרות בריטיות. כמו רובנו, התוודעתי אליהם כשיצא האלבום הכי מוערך ומצליח שלהם, "And the Glass Handed Kites" ב-2005. זה היה אלבומו הרביעי של ההרכב שנוסד ב-1995, והוא שהקפיץ אותו לרמה בינלאומית עם הופעות חימום לניין אינץ' ניילז והפיקסיז.

לאחר סיבוב הופעות ב-2006, הבסיסט יוהאן וולארט פרש מההופעות בשל נסיבות משפחתיות, והשתתף רק בהקלטות האולפן של האלבום הבא מ-2009, ששמו המלא הוא (קחו נשימה) No More Stories/Are Told Today/I'm Sorry/They Washed" Away/No More Stories/The World Is Grey/I'm Tired/Let's Wash Away" (אקרא לו בהמשך בקיצור "נו מור סטוריז"). לאחר מכן הלהקה יצאה להפסקה וחבריה התמקדו בפרויקטים צדדיים, אך ב-2015 הם הוציאו אלבום חדש, "-/+", שהתאפיין בסאונד יותר ישיר ופופי, כמו למשל אירוח של הזמרת האוסטרלית קימברה. לאחריו פרש הגיטריסט בו מדסן, והלהקה הפכה מרביעייה לשלישיה. לאחרונה יצא אלבום נוסף שלהם – "Visuals", אשר נשמע כמו שילוב של כל הדרך שהם עברו עד עכשיו: האווירתיות של No More Stories והפופיות של -/+, לצד בטחון עצמי שנובע מהניסיון שההרכב צבר. יונס, הסולן, הוא שאחראי על הווידאו ארט והאנימציות שליוו את הלהקה לאורך שנות פעילותה, דבר שיצר באלבום הזה היבט חזותי מאוד חזק: מנדלות המוקרנות על פרצופים, קונספט שחוזר בשלושת הקליפים שביים יונס לשירים מהאלבום.
תפסתי לשיחה את הבסיסט, יוהאן וולראט, שמאז 2015 למעשה חזר לעבוד בלהקה באופן מלא, בין ארוחת הערב לסאונדצ'ק לפני הופעה במנצ'סטר, אנגליה.

יוהאן, המוזיקה שלכם עברה שינויים מאז שחזרתם מההפסקה ב-2015, היא נהייתה קצת יותר אופטימית, לעומת האלבום שיצא ממש לפני ההפסקה, “No More Stories”. מה בהפסקה גרם לשינוי הזה?
"אכן, ההפסקה מהעבודה עם הלהקה אפשרה לי לחפש דברים אחרים בחיי. אנחנו עוברים דברים בחיים שלנו, וזה טוב לעצור לפעמים את מה שעושים ולחשב מחדש מה עושה אותנו מאושרים. אני פשוט הייתי זקוק לשינוי. בשלב הזה ניגנתי כבר עשור עם הלהקה, ורציתי לקחת על עצמי אתגרים חדשים. בהרבה מובנים התגעגעתי ללהקה, אבל אני חושב שהתפתחתי הרבה כאדם ברגע שכבר לא הייתי "הבחור ההוא מ-Mew". היה טוב לי להיות עצמי ולהיות הבוס של עצמי".

להיות הבוס של עצמך רלוונטי במיוחד לאלבום הנוכחי שלכם, מכיוון שהפקתם אותו בפעם הראשונה לבד. אתם גם עוסקים בעצמכם בחלק מהמדיה החזותית הנלוות למוזיקה, ובחרתם לעבוד עם חברת תקליטים עצמאית. האם הבחירות הללו משפיעות על איך שאתם מנהלים את הזמן שלכם, או שכבר צברתם מספיק ניסיון ואתם מצליחים להתנהל רגיל?
"ברור שבמהלך 20 שנה אתה צובר ניסיון איך לעבוד בצורה יעילה יותר. אבל לעשות הכל בעצמך זו משימה ענקית, ובראייה לאחור זה היה אתגר גדול. האם נעשה זאת שוב? אני די בספק. זה הרגיש נכון ספציפית לאלבום הזה כי הצטמצמנו לטריו. אני הרגשתי שאנחנו צריכים לעשות משהו אישי, להוריד מעצמנו את כל ה"מטען" והלחץ של עבודה עם מפיק. פשוט עבדנו בזמן שלנו, ועשינו מה שחשבנו שמתאים וטוב. אבל אפשר גם ליפול למלכודת, כי אתה מכיר את עצמך ואת מה שנוח לך לעשות, וצריך להיות מודע לכך כדי לא להיכנס לקומפורט זון".

אתה באופן אישי הפסקת להופיע עם הלהקה לפני כעשור, ואז חזרת להופיע איתה ב-2015. האם קשה יותר כיום לצאת לטורים?
"לא, זה דווקא קל יותר עבורי עכשיו, ואני גם נהנה יותר. אני חושב שאנחנו ממש ברי מזל על כך שיש לנו את האפשרות הזאת – אני כבר לא צעיר, יש לי ילדים משל עצמי. זה סגנון חיים די יוצא דופן ולא הייתי רוצה להחליף אותו בשום דבר, אני חווה דברים בחיים שמעט מאוד אנשים זוכים לחוות. עם הגיל אני מבין יותר טוב איזו זכות זו".


אחד השירים החדשים שלכם, In a Better Place, מדבר על חוויה דומה – למצוא משהו שעושה אותך מאושר ולנסות לשמר אותו. האם אתה מרגיש שכאשר משיגים את מה שרוצים, היעדים משתנים בהתאם?

"תמיד רוצים להצליח יותר, להשיג הופעות גדולות יותר, או למכור יותר אלבומים, זה הטבע האנושי. עם הגיל והניסיון, לומדים שלא בהכרח יותר כיף לנגן בפני 5,000 איש ולא בפני 500 איש. אלו פשוט שני דברים שונים. צריכים גם להיות ריאליסטיים לגבי איזו מוזיקה עושים או רוצים לעשות, ועד כמה מוכנים להתפשר. בשבילנו, זה מעולם לא נעשה כדי להשיג פרסום או כסף, תמיד רצינו לעשות משהו שילהיב אותנו ושיהיה משמעותי. הדי.אן.איי של הלהקה עדיין נשאר כפי שהיה, כשהיינו בני 15 ורק התחלנו את דרכנו. בעסקי הבידור יש תקופות שבהן אתה יותר פופולרי מתקופות אחרות, אבל זה מעולם לא התפוצץ ל"הופעות ארנה" (כאן, לעניות דעתי, יוהאן קצת מצטנע, כי הם כן ניגנו בפסטיבלי רוק גדולים מאוד כמו רוסקילדה. צ.פ.) אני חושב שאנחנו הולכים בהתמדה בכיוון הנכון. לעולם לא נהיה יו-2 אבל זה בסדר גמור מבחינתנו, זו לא הייתה הכוונה מעולם. כל עוד אנחנו נהנים ממה שאנחנו עושים וכל עוד אנשים אחרים נהנים מזה".

ראיתי בעמוד הפייסבוק שלכם שאתם גדולים בקואלה לומפור (בירת מלזיה).
"החלק הזה של אסיה הוא אחד מהשווקים חזקים שלנו. אני לא יודע בדיוק איך זה קרה, נראה שזאת באמת דוגמה לצמיחה אורגנית באמצעות באזז מארץ אחת לשנייה. בזמן האחרון אנחנו מגיעים לכל מיני ארצות באזור הזה של העולם וזה די מטורף בשביל להקה מדנמרק, זה רחוק מאוד מהבית. אבל אני לא חושב שזה באמת משנה, מוזיקה היא עניין של רגשות, ורגשות הם אוניברסליים. מוזיקה היא שפה אוניברסלית בלי שום קשר לרקע אתני או דת. לכן אני חושב שאנחנו מצליחים בחלק הזה של העולם – הם לא רואים אותנו כעניין דני, אלא כלהקה שמעבירה רגשות, והם מעריכים את זה".

זה מוביל אותי לשאלה הבאה, לגבי הלוקאליות של המוזיקה שלכם. הרבה פעמים מתייחסים למוזיקה שלכם כבעלת סאונד סקנדינבי. האם לדעתך לשים בסל אחד להקות מארצות שונות רק כי הן מאותו אזור, זו הכללה גדולה מדי?
"לא, אני בהחלט רואה את זה, אני לא חושב שאנחנו נשמעים אמריקאים או אנגלים אפילו. יש פה משהו אחר שמתרחש. "נואר נורדי", הייתי קורא לזה, בתור בדיחה. יש מלנכוליה מסוימת שקשורה לחוויית ההתבגרות והחיים בארץ בה חשוך וקר במשך שמונה חודשים בשנה. זה משפיע על הנפש והמחשבה. אז אני משער שטבעי שבלב המוזיקה יש צליל מלנכולי. היא יכולה להיות אופטימית, אבל בעומק יש טוויסט עצוב כזה".

דיברת קודם על לנגן יחד מגיל 15. מה הסוד שלכם להימנע מדרמות שאנחנו מכירים בלהקות, כל מיני סיפורים על פיצוצי יחסים?
"אנחנו בהחלט שרדנו יחד יותר זמן מהרוב, עשרים שנה זה לא מעט. אני חושב ששלושתנו בעלי אופי נוח ולכן זה מעולם לא היה מאבק לבלות זמן או לעבוד ביחד. כשהיינו רביעייה הייתה דינמיקת יחסים שונה, אולי היינו קצת יותר תחרותיים אחד עם השני. אבל כרגע בין שלושתנו זה מאוד קליל, ואנחנו באמת מבלים הרבה זמן ביחד בחללים קטנים. ברגע זה אנחנו נמצאים בסוויטה שמאחורי הבמה וזה בסדר מבחינת גודל, אבל לא ממש גדול. זה דורש מאתנו לקבל את אחד השני, להיות לארג'ים, ואנחנו טובים בזה. לפעמים חברויות הן לתמיד, ולפעמים הן לא, ולשלושתנו היה את המזל שקל לנו להיות אחד עם השני".

ציינת שגדלת מבחינה אמנותית בנפרד מהלהקה. מה אתה מרגיש שאתה מביא ללהקה, מהן ההשפעות האישיות שלך?
"הסיבה שחזרתי ללהקה הייתה בגלל המפיק של האלבום הקודם, מייקל ביינהורן (מפיק אמריקאי שעבד בין השאר עם רד הוט צ'ילי פפרז, Hole). הוא אמר "אני חושב שכדאי להחזיר את יוהאן ללהקה, האלבום שאתם מתכננים ממש צריך את הנגינה הזו". הוא חשב שזה מה שהיה חסר באלבום הקודם, "No More stories" – הצליל של להקה שמנגנת ביחד. רציתי לדעת האם ניתן לשחזר את הקסם הישן הזה. אני חושב שהבאתי איתי מידה מסוימת של אופטימיות ואנרגיה, כי הייתי ממש נרגש לנגן איתם שוב. ואני חושב שהאנרגיה הזו גם המשיכה לתוך האלבום החדש, האושר והחוויה של הכרת התודה על המקום בו אני נמצא בו והמקום בו אנחנו כלהקה נמצאים בו. במקום להתלונן על מה שאין לי, אני רוצה לנסות להתמקד במה שיש לנו ומה שטוב בזה".

אני חייבת לציין שלאחר הריאיון עם וולארט, ההערכה שלי ללהקה גדלה עוד יותר. כשהבנתי עד כמה חברי הלהקה השקיעו מעצמם בתוצרים שלה – בין אם בלביים קליפים יפים, להפיק את המוזיקה שלהם, ולשמור על חברות של מספר עשורים – כל אלה הם הישגים ראויים לציון. ועכשיו לאחר ששוחחנו אני מבינה יותר טוב את הכיוון האופטימי יחסית שהאלבומים האחרונים תפסו. הם משקפים מצב פנימי ושמחת חיים של להקה שמצאה את מקומה בעולם.

Mew יופיעו ב-15 ביוני בתיאטרון ירושלים במסגרת פסטיבל ישראל, בהפקה מיוחדת עם חברת ZUZZ Agency.
כרטיסים (אחרונים) ניתן להשיג כאן.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0