זרם תת-קרקעי: ציפי פישר משוחחת עם מורגן דלט לקראת הופעתו בארץ ב-24 במאי

מורגן דלט הינו יוצר עם רגל אחת נטועה בעבר – בעולם המוזיקה הפסיכדלית של שנות השישים, אבל כמו יוצרים עכשוויים אחרים שהוא אוהב כמו טיים אימפלה וה-Thee Oh Sees, הרגל השנייה בעלת זיקה לסגנונות יותר עדכניים כמו אינדי רוק וגראג'. כמו שכתבתי בסקירה שלי עליו לקראת ההופעה, המוזיקה שלו "נשמעת כאילו הוקפאה מזמן עבר ושוגרה לעתיד, ואיכשהו במסע הזמן הזה החבילה נפלה בדרך משם לכאן אל הרגע הזה".

במהלך ההכנה שלי לראיון, גברה תחושת ההערכה שלי למורגן דלט, כיוון שגיליתי שהוא מולטי אינסטרומנטליסט במלוא המובן של המילה – מפיק את עצמו וגם מנגן את כל הכלים. כפי שגיליתי במהלך הראיון, מדובר בבנאדם קצת מופנם אבל עם עולם פנימי עשיר, שמצליח להעביר את אותו עושר במוזיקה שהוא יוצר (דבר שעלה במיוחד לקראת סוף הריאיון, בו דיברנו על כיצד הדמיון החזותי של דלט לוקח חלק לא שגרתי בהלחנת המוזיקה שלו). לפיכך, היה מעניין לגלות כיצד המוזיקה הזו מיתרגמת להופעה חיה, ומהו התהליך שדלט עובר, נושאים עליהם הוא הרחיב בצורה מוצלחת.

כמה זמן אתה מפתח את הפרויקט המסוים הזה? איך הגעת לצליל שמאפיין אותך כרגע?
"אני מנגן מוזיקה רוב חיי, וניסיתי כל מיני דברים שונים, אבל מה שאני עושה כרגע התגבש לפני כשלוש-ארבע שנים. תמיד התעניינתי במוזיקה פסיכדלית, וסוף סוף מצאתי איך לעשות משהו שאני באמת אוהב".

הציפיה הקלישאתית לגבי אלבום שני, במיוחד אחרי שהוחתמת בלייבל יחסית מוכר כמו Sub Pop היא ללכת על גדול יותר – יותר תזמור, יותר כלים מוזיקליים, ערכי הפקה יותר גבוהים. אבל "Phase Zero", אלבומך משנה שעברה שהוא גם השני שהוצאת, יחסית שקט וחולמני לעומת הראשון, בניגוד לציפיות האלה. למה החלטת ללכת לכיוון הזה?
"היו לי כמה שירים שעבדתי עליהם כבר די הרבה זמן, אז כבר ידעתי לאין זה הולך להתפתח מראש. זה היה מצב הרוח שהתאים לשירים האלה, לא הייתה החלטה אסטרטגית מסודרת מאחורי זה, הקלטתי את זה כמו שהקלטתי את השירים באלבום הראשון".

מוזיקה פסיכדלית, לפחות עבורי, נתפסת כמוזיקה יחסית אופטימית, משהו מאוד מרחף ומלא באווירה שמחה. אבל אני מוצאת שמסתתרת בשירים שלך גם נימה פחות חיובית, כמו בטראק MSSR Monster למשל. איך אתה בעצם מאזן בין האור לצל במוזיקה שלך?
"אני אוהב להכניס זרם תת קרקעי מאיים למוזיקה שלי, אני חושב שהרבה מהמוזיקה מהסיקסטיז, שהיא לכאורה שטופת שמש ומאוד שמחה, היא בעצם די קריפית. במיוחד כשאני חושב על החזון של הסיקסטיז, של שלום ואהבה, משהו מאוד אוטופי, ואיך שכל זה התפרק בגלל אירועים כמו הרציחות של משפחת מנסון (בין היתר רצח השחקנית שרון טייט), אלטמונט (פסטיבל המוזיקה שבו נרצח צופה בהופעה של הרולינג סטונז) ודברים נוספים. תמיד יש אלמנט אפל לדברים כאלה ואני אוהב לשחק עם זה".

אם כבר מציינים שמש, אז זה אחד המאפיינים של קליפורניה, היכן שאתה מתגורר. קראתי שאתה גר בטופגנה קניון, קצת מחוץ לערים הגדולות יותר כמו סאן פרניסקו או לוס אנג'לס. האם אורח החיים השקט יותר שם משתקף במוזיקה שלך?
"אני משער שכן, אני לא יודע. זה נמצא ממש מחוץ ללוס אנג'לס, והרבה מוזיקאים עברו לכאן בשנות השישים וחיו כאן לזמן מה".
אני שמעתי יותר על לורל קניון [סצינת המוזיקה שם התפתחה סביב ג'וני מיטשל בשנות השישים המאוחרות, למשל]
"כן, אז לורל קניון זה דומה, אבל קרוב יותר לעיר. טופנגה קניון נמצאת יותר רחוק משם. מאוחר יותר אנשים עברו צפונית יותר משם, אל סאן פרנסיסקו. טופנגה היתה מעין תחנת ביניים בין אל. איי לשם. זה די כפרי אבל מספיק קרוב לעיר. אני חושב על עצמי כתושב אל. איי".
האם משהו נותר מהקהילה הזאת, או שהיא נעלמה נכון לעכשיו?
"כן, יש הרבה מוזיקאים כאן בטופנגה, אנשים מבוגרים יותר, המפורסמים יותר עזבו אבל יש כאן קהילה יצירתית, הרבה אמנים".
האם אתה מושפע מהקהילה הזו?
"לא, אני די מתבודד, נשאר בבית ועובד משם. אני לא כל כך מסתובב עם חבר'ה, אני אוהב לצאת ולטייל לבדי בטבע באזור".

אז זה מוביל לשאלה הבאה שלי, כיוון שכמו שציינת אתה נמצא בסטודיו לבד במהלך ההכנה של שני האלבומים שלך, אבל ראיתי ביוטיוב שבהופעות יש לך הרכב מלווה. איך אתם מעבירים להופעה חיה את מה שאתה בונה בסטודיו לבד?
"זה היה תהליך של להבין איך לעשות את זה, אבל אני כבר מנגן איתם כמה שנים ביחד. אני חושב שההופעה החיה שונה, אבל אנחנו לוכדים את המהות של האלבום, את הרוח שלו".
האם הלהקה המגבה מביאה את הסגנון שלה לג'אם המוזיקלי שלכם?
"כן, בהחלט. אני לפעמים משמיע לעצמי את השירים מהאלבום חזרה וחושב, וואו, ניגנו את זה בלייב ממש שונה מהאלבום. זה חלק כייפי ממה שאנחנו עושים בלייב. זה תמיד יהיה שונה כי אני עושה כל כך הרבה בסטודיו שאי אפשר באמת לשכפל בלייב, כך שאני די אוהב את הרעיון שזה משהו נפרד שעומד בפני עצמו".
אנחנו כקהל יודעים שאנחנו מקבלים חוויה חד פעמית באופן מסוים. ראיתי שעבדת כמעצב גרפי, ואתה גם מתחבר לסרטים ישנים משנות השישים, השם שלך לקוח מאחד, אז איך היית אומר שזה משפיע על המוזיקה שלך?
"אני לא יודע, זו שאלה טובה. אני לא חושב שאני כזה אמן חזותי טוב, אבל זה תמיד עניין אותי, הצד החזותי. אני חושב שחלק מזה זה שאני מדמה באופן חזותי את המוזיקה עצמה, אני חושב על דברים חזותית, אז יש איזשהו קשר שם, אבל אני לא יודע איך בדיוק להסביר את זה".
ובכן, מוזיקה פסיכדלית בדרך כלל מלווה בווידיאו ארט כזה של בועות וצבעים…
"כן, וגם מוזיקת פסקולים של סרטים, הרבה פעמים היא מעלה אווירה מסוימת, או סצנה מסוימת, משהו כזה שגם יכול להיות מאוד חזותי. זה משהו משותף עם מוזיקה פסיכדלית, צלילים שמפעילים חושים אחרים, כמו צליל שאת שומעת *עושה כאן סוג של בומ-בופ-בופ* וזה מזיז משהו בזיכרון או בתחושה".
ראיתי פעם הרצאת TED על מוזיקאי עם סינסתזיה, דבונטה היינס מבלאד אוראנג', ואיך שהוא משתמש בצבעים להלחין מוזיקה. זה ממש מעניין, הקשר הזה
"כן, אני יודע שיש מוזיקאים שמשתמשים בצבעים להלחין, בשבילי זה יותר צורות, אני מדמה אותן במהלך עבודה על השיר, קשה להסביר אבל אני מדמה צורות מופשטות, כאילו אני חושב 'הנה חלק הבס, הוא צריך להיות בצורה הזו' ואז החלק הבא צריך להיות בהתאם. זה כמו לארגן צורות בקומפוזיציה".
זה היה ממש מעניין, תודה שחלקת את זה איתנו, ותודה על הריאיון

מורגן דלט יופיע בתמונע ב-24 במאי
על הבאתו לארץ חתומה חברת ההפקות ZUZZ Agency