Homeאלבומים חדשים

קאנון חדש: יניב יורקביץ' על האלבום החדש של שון רואו – "New Lore"

אלבומו החדש של שון רואו – "New Lore", נפתח במילים "לא יכולה להיות לנו גינה כל עוד אנחנו בדרכים". שורת פתיחה שהיא צלילת ראש לתוך אמריקנה עמוקה כל כך שהראש מתחיל לשקוע כמו קרח בוויסקי. זה לא שהיצירה של רואו עד עכשיו הייתה משהו אחר מאמריקנה כל כך מושפעת קאנטרי, בלוז ורוקנרול שאפשר לחשוב שהיא בעצמה גירשה את שבטי הילידים, בנתה את מסילות הברזל והמציאה את פאי התפוחים, אבל הפעם יש גם משהו אחר, חדש – משהו שנשמע כאילו מנוגן על העצמות שלו עצמן, לא עוד חץ בלב. האלבום הזה הוא פאקינג שאטגן לבטן. וכמו שהיה ברור פה מההתחלה – זה מתחיל כבר בשיר הראשון.

העוצמה של האלבום הזה נעוצה בניגוד השלו שהוא נותן לאלבומים הקודמים של רואו שהרגישו כמו שירים מנוגנים על גיטרה בוערת. במובן הזה, רואו הוא אנטי-תזה לפולק העכשווי והאלבום הזה הוא אנטי-תזה לכל מה שהוא עשה עד כה. השם של האלבום לא נראה מקרי בכלל: Lore באנגלית הוא אוסף הידע התרבותי העממי – סיפורי ושירי עם, אגדות ומעשיות דתיות ועוד שאר פולחן, וכמו שמצהיר השם, האלבום הזה הוא קאנון חדש. האלבום, כמו השם שלו וכמו היחס שלו לשאר הדיסקוגרפיה של רואו הוא אוסף התנגדויות שאיכשהו משתלבות בצורה מושלמת אחת עם השנייה. רואו מצליח, באופן שגם אחרי 3, 4 או 5 האזנות הוא בלתי נתפס, לקפוץ משיר אחד למשנהו כשאלו כל כך שונים אחד מהשני, אבל הוא עושה זאת בצורה כל כך מוקפדת כמו מי שמאחה תמונה מחתיכות שלא היית מנחש בחיים שהן בעצם פאזל.

עם קול הבריטון שלו שאיכשהו מצליח להתאים לכל הגוונים והמקצבים השונים של השירים באלבום, בצורה כל כך מהודקת, רואו מספר סיפורים שהם מצד אחד אפים וכולם יכולים להזדהות איתם, אבל גם אישיים ואינטימים שזה מרגיש כמו לקרוא יומן אישי. עם שירים שהם עדיין קצביים ותופסים אותך חזק יותר מאי-פעם, ולא משחררים, אבל עם ההבדל שהפעם הם מעובדים כמו בלדות – עם פסנתר, כלי קשת ופה ושם אפילו איזו אופטימיות מתגנבת, New Lore עומד בדיוק בנקודה בה כל כך קשה להסביר למה הוא מיוחד – כי בתיאורים פשוטים ויבשים הוא עדיין יישמע כמו כל מה שרואו עשה עד עכשיו: אמריקנה סטנדרטית מבוססת קאנטרי. אבל ברור מהשיר הראשון ולכל האורך שיש פה משהו אחר, חדש.

האלבום החדש כרגיל מלא בציוריות של טבע ודרכים וגיטרה אקוסטית. כמו תמיד. לא רק שזה האלבום עם העוצמות היצירתיות הכי גדולות שרואו גייס אי פעם, אלא שהוא גם מביא משהו חדש לא רק לו אלא בכלל לאמריקנה העכשווית. זו לא נבואה, לא סנונית שמבשרת על בואו של אביב אמריקני מוזיקלי, אלא רק בחור מזוקן עם בריטון וגיטרה אקוסטית.
אחד הדברים שהכי מורגשים בשינוי הוא הליריות היותר מעודנת, כמעט אבהית. חיי המשפחה שלו הם לא דבר שרואו מרבה לשתף בו, ודווקא בגלל זה האלבום הזה מרגיש כמו הצצה מנקודת מבט מאוד מיוחדת – הצצה אל תוך העולם של רואו לא כאיש משפחה, אלא כאדם החווה את המשפחתיות. לא תמצאו כאן כמעט בכלל סצנות קונקרטיות של חיי משפחה, אלא רק את הרגשות שנשארים כשהרגע מתנדף. המבט הזה אל תוך העולם הרגשי של רואו דרך המשפחתיות מתבטא כמעט בכל שיר באלבום. עד כדי כך המקום הזה משפיע שהתודות באלבום מחולקות לשתיים: המשפחה והמעריצים. כאילו מדובר בשתי גדות נהר מקבילות – משפחה אישית, פרטית וזו המוזיקלית האמנותית. ובאמת משהו באלבום הזה של רואו, בהוצאת המשפחה הפרטית אל משפחת המעריצים, הוא סוג של השלמת מהלך והכנסת אורחים מאוד מבוקרת – כמו שהוא חלק מהעולם שלנו, בעשרה שירים, הוא נותן לנו להיות חלק מהעולם שלו.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0