רכבת ההייפ שנקראת האלבום החדש של קנדריק לאמאר נכנסה לפני שבועיים לתחנה. כרגע, נראה שכולם עולים עליה והיא לקראת קריסה מרוב נוסעים.
אז איך אפשר להתחיל לכתוב על אלבום שהוא קונצנזוס כל כך גדול? האם בתוך ים של תשבוחות אפשר לחוות על האלבום דעה אמיתית מבלי להיסחף?
התשובה לשאלה השנייה היא חד משמעית לא. אבל אני אנסה בכל זאת. מה שכן, בכדי להקל על עצמי את העבודה ועליכם את הקריאה, אנסה לפרק אותו לפיסות.
אז מה הביא אותנו לפה? לפני שנתיים לאמאר פחות או יותר שבר את האינטרנט עם To Pimp A Butterfly, שממש לא היה אלבומו הראשון אך במידה מסוימת הפך לתעודת הזהות שלו.
בעיקר במובן הזה שבאלבום הזה נפרסו בפני המאזין המון כיוונים מוזיקליים שהשפיעו על לאמאר בצורת חגיגה של שיתופי פעולה מהודקים.
מלבד זאת, שירים כמו Alright וההופעה בגראמי הפכו את לאמאר לסמל למאבק של הקהילה השחורה בארצות הברית והקנו לו מעמד שמעטים האמנים שהגיעו אליו בגיל 29.
מאז הוא הספיק עוד להוציא את אוסף הסקיצות המהודקות Untitled, Unmasterd שהיה כמו כניסה למוחו של לאמאר בזמן סיעור מוחין מוזיקלי. לא שלם ומאתגר את השומע, אבל הרבה יותר מעניין מעוד אלבום סטנדרטי.
מילים: במידה מסוימת, זה החלק באלבום שאתחיל איתו ואפשר באותה מידה כבר לסיים איתו. בניגוד ל-Pimp שהרגיש כמו צפייה בהופעה חיה, באלבום הנוכחי לאמאר מושיב את המאזין על כוס בירה בבר ומספר את הסיפור שלו. באינטימיות, ישירות ובאפס ניסיון להתחנף לאמאר פורס חלקים מהחיים שלו, את היפים שבהם ובעיקר את הפחות.
?Is it wickedness
?Is it weakness
You decide
?Are we gonna live or die
אלו המילים שפותחות את האלבום, אותן שר בכלל בקון, אחד המפיקים של האלבום. מילים אלו בעצם מייצגות את כל הסיפור של לאמאר כפי שהוא מציג לאורך האלבום, שבירות לצד רשעות.
I wanna be with you, ayy, I wanna be with
Just love me, just love me, just love me
ב-Love, לאמאר מראה את הצד הפגיע כאשר הוא מתחנן לאהבה, דבר שהיה קלישאה גמורה אם היה נאמר על ידי הרבה אמנים אחרים. אבל רגישות כזו היא לא משהו שבא בחבילה אחת עם אמני היפ הופ בדרך כלל.
I don't trust people enough beyond they surface, world
I don't love people enough to put my faith in men
I put my faith in these lyrics, hoping i will make amend
פה, בשיר הכל כך יפה Pride, לאמאר בעצם חושף את מטרת הכתיבה באלבום – לעשות תיקון.
קנדריק הוא המאמין והמאזין הוא הכומר בצד השני.
לחנים: אחרי ההפקה העמוסה של Pimp, לאמאר מבין באלבום הנוכחי שכדי שנקשיב לו, אנחנו צריכים את הסביבה המתאימה. הוא בונה אותה בסבלנות ומסתפק במכונת תופים ומעט כלים, בכדי לא לגנוב למילים את אור הזרקורים. אם זו הגיטרה הנפלאה סטייל מקדמרקו ב-Pride, או ריף הפסנתר ב-Humble, לאמאר שומר את זה פשוט.
הסינתיסייזר ב-God הוא עוד דוגמה לאיך במקום להכניס מיליון נגנים ומפיקים מעולים לאולפן, מה שהוא כבר הוכיח שהוא עושה מעולה, הוא פשוט בוחר בכל שיר את כלי הנגינה האחד הזה שיעביר את התחושה של השיר. וגם פה הסינתיסייזר הוא פגיעה בול. הריף החולמני יוצר תחושה כאילו השיר מתנהל בחלל אחר מעל כדור הארץ.
אסתטיקה: מרגיש לי שאי אפשר לדבר על האלבום הזה מבלי לציין את העטיפה הספק
מינימאליסטית, ספק לא מושקעת הזו. הפונט נראה כמו גילוי לראשונה של Wordart, התמונה של לאמאר לא מחמיאה בלשון המעטה ובאופן כללי ישנה תחושה כאילו מישהו לא ניסה יותר מדי.
אם הסגנון הזה הוא כוס התה שלכם או לא, העטיפה משיגה היטב שני דברים:
הראשון, היא גרמה לכולם לדבר עליה. אם בצורת ממים ואם בצורת ביקורת, לא היה מישהו שנשאר אדיש אליה.
השני הוא שהיא מצליחה להעביר את האווירה של הפשטות שלאמאר מקרין באלבום, בכל אספקט שלו.
מצד אחד, עוד עטיפה עם אמירה חברתית חזקה כמו של Pimp היתה מתקבלת כנראה בשירי הלל, אבל דווקא בגלל זה עטיפה כמו הנוכחית שמציגה את לאמאר בצורה הגולמית שלו, היא בדיוק מה שהאלבום הזה צריך.
To Pimp A Butterfly היה אלבום חד פעמי. נקודת ציון שכנראה לעד תהיה מקור להשוואה לשאר החומרים בקריירה של לאמאר.
אבל דווקא אלבום פחות פומפוזי כמו Damn, שמצליח לחשוף בפנינו בצורה כל כך כנה מיהו לאמאר כפי שהוא רוצה שנראה אותו, הוא בעיניי משהו שקשה הרבה יותר לעשות. זהו אלבום ייחודי מאוד, במיוחד כשחושבים שהוא בא ממי שהפך תוך שנתיים לסמל המאבק של אוכלוסיה שלמה.
גם אם הוא לא האלבום הכי טוב של השנה, .Damn הוא עוד דוגמא לכך שלאמאר רחוק מלהיות סוס של טריק אחד ושהוא לרגע לא קופא על השמרים.
COMMENTS