האורך הממוצע לשיר באלבום Pure Comedy הוא כמעט 6 דקות. בהשוואה לשני האלבומים האחרונים של פאת'ר ג'ון מיסטי: 4 דקות ל-I Love You, Honeybear ופחות מכך ל-Fear Fun, מדובר בהארכה משמעותית שכן נדרשת מעל שעה כדי להאזין לאלבום המלא. נדמה שככל שהאב הפליג בדיבוריו ונאומיו מעל במות אמיתיות ווירטואליות – ככל שצבר את מעמדו בתור טרול מתוחכם של המאה ה-21 – כך גם שיריו התארכו והתארכו.
רוויים בדברי תוכחה, בביקורת חברתית על קִדמה, על פוליטיקה ועל החיים עצמם, מעורבבים בקורט ניהיליזם שלמדנו להכיר ואולי גם לאהוב באב – Pure Comedy לחלוטין מתיישב עם ההבטחה אשר הייתה טמונה בסינגלים ששוחררו טרם יציאת האלבום; אולם בחצי השני של האלבום, פניה אחת אחרי לורל קניון לוס אנג'לס, מסתתר גם משהו אחר וחדש שלא צפיתי.
Pure Comedy נפתח בשיר הנושא שיצא כסינגל לפני כארבעה חודשים. אם נזכיר בכמה מילים את הסיפור שמאחורי הסינגל הזה: האב טוען שהשיר נכתב עוד טרם זכייתו של דונלד טראמפ בבחירות, אולם ברגע שזה נמשח לנשיאות – היה לטילמן ברור שהוא מחויב להתייחס למאורע. הקליפ יצא שלושה ימים לאחר כניסתו של טראמפ לבית הלבן והוא מכיל קטעי וידאו ממסע הבחירות, משובצים באיורי הזוועות וההגחכה המעטרים את כריכת האלבום.
?Where did they find these goons they elected to rule them"
"?What makes these clowns they idolize so remarkable
מעניין לדעת כי המאייר העומד מאחורי הקאבר הזה הוא אד סטיד, קריקטוריסט במגזין הניו-יורקר אשר ידוע ב"חיבתו" למר טראמפ. רוח עבודותיו כרוח המנשבת במסדרונות הניו-יורקר: טראמפ מתואר כרודף בצע, הילארי כאופורטוניסטית. אני מאמינה שגם אם הילארי הייתה זוכה בבחירות ומושבעת כנשיאה – פאת'ר ג'ון מיסטי היה משחרר בדיוק את אותו הקליפ שכן הרעיון העומד בבסיסו הוא זהה: המערכת היא זו שמושחתת ורקובה, לאו דווקא מועמד זה או אחר.
מיסטי ממשיך את נבואת הזעם שלו ב-Total Entertainment Forever. בעוד Pure Comedy תיאר את הטרגדיה הקולקטיבית: מילדות תמימה לבגרות ספוגת רעיונות דתיים ופוליטיים בלתי ניתנים לערעור, ב-Total Entertainment Forever הוא מתמקד בהשפעת הטכנולוגיה על חיי הפרט. השיר נפתח בהנאה הפורנוגרפית שטכנולוגיית המציאות הוירטואלית מאפשרת בחסות חברת Oculus שנקנתה לא מכבר על-ידי פייסבוק ("Bedding Taylor Swift every night inside the Oculus Rift"), וממשיך עד לסוף הבלתי-נמנע:
When the historians find us we'll be in our homes"
Plugged into our hubs
Skin and bones
A frozen smile on every face
As the stories replay
"This must have been a wonderful place
מעניין להבין למה פאת'ר ג'ון מיסטי, כאמן שיכול לנצל את מגוון הכלים הטכנולוגיים ולהכפיף אותם לשירותו, כל-כך מתנגד לטכנולוגיה. הרי ביום שיצא האלבום החדש, הוא כבר היה זמין בשלמותו ביוטיוב, באפל מיוזיק ויחסי הציבור טרם יציאת האלבום היו להטוט מרשים בין ראיונות במגזיני המוזיקה הדיגיטליים הנחשבים ביותר להופעות במגוון ערוצים ותכניות בידור. מאידך, אם חוזרים אחורה בזמן לתחילת המילניום – ג'ושוע טילמן האופה ושוטף הכלים הוציא אז אלבומים פשוטים שהקליט בחדרו – ואלמנטים מכך משתלבים גם באלבומים שהוציא כפאת'ר ג'ון מיסטי. אם זה מבחינת הטקסטים ששואפים לצמצום חומרי והעצמה רוחנית, אולם גם במחוות הקטנות כגון זו שנמצאת בחוברת המצורפת ל-I Love You, Honeybear: רשימת ציוד והוראות הפעלה להאזנה לכל שיר ושיר. הדברים הקטנים שגורמים לי לרצות להיכנס לתוך הראש של הבן-אדם ולהבין בכמה מהרעיונות שהוא שר עליהם הוא באמת ובתמים מאמין.
נגיד ב-Things It Would Have Been Helpful to Know Before the Revolution פאת'ר ג'ון מצטרף לליאונרדו דיקפריו במאבק על ההתחממות הגלובלית וקושר אותה למירוץ הבלתי-נדלה של המין האנושי להתייעלות תעשייתית ולתרבות הצריכה. בשיר אפוקליפטי במיוחד – הוא מדמיין עולם של "אחרי" – עולם שבו האדם מוותר על המקום הראשון בשרשרת המזון. בעוד אכן קיימת התחממות גלובלית (אם כי יש שיטענו אחרת) וקיים קשר בינה לבין תרבות הצריכה – מיסטי מרחיק לכת ושר שברגע שנפסיק לרוץ וכשנחזור למצב הטבעי והראשוני שלנו – הטמפרטורות יחלו לרדת והקרחונים יתגבשו מחדש. טרול או לא טרול – זהו אחד השירים היפים באלבום, ואני ממש שמחה שמיסטי לא מציב לדמיון שלו גבולות, גם אם הוא סופג קיתונות של ביקורת על טשטוש הגבולות הללו גם מול קהל בעולם האמיתי.
ב-Ballad of the Dying Man נופל לי האסימון שבעוד Honeybear היה אלבום מאוד זוגי במהות שלו – על הקשר בינו לבין אשתו וזוגיות בכלל (למשל ב-True Affection או Chateau Lobby #4), האלבום החדש מדבר על העבירות שבין האדם למקום, אם אפשר לקרוא לו כך. הבלדה על האדם הגוסס היא סוג של "פרה זו פרה" של אלון עדר – על מה אדם חושב כשהוא גוסס בעידן האולטרא-ביקורתי-חברתי-שיתופי שלנו. בסופו של דבר אנחנו חוזרים למקום ממנו הגענו – "We leave clueless as we came", מעפר באנו ואל עפר נשוב גרסת שנות האלפיים. אני תוהה איך החינוך הדתי של טילמן השפיע עליו – והאם מדובר בתסמונת הקבועה של דתי היוצא בשאלה בכל הכוח אבל סופו שיחזור למקום ממנו התחיל.
השיר לו חיכיתי באלבום הוא "Leaving LA" – טילמן שר חלקים מהשיר בראיון שנתן ל-BBC1 לפני כחודש ונדמה היה שתהיה חבויה בו הצהרה גדולה ואולי אף נבואה להמשך פעילותו תחת השם Father John Misty. הבלדה הארוכה הזו, בת עשרת הבתים, מאוד מזכירה במהותה את השירים שטילמן היה כותב טרם הופעתו של מיסטי בחיינו. היא מלאה בביקורת ופקפוק עצמי, בהתנתקות והתרחקות מהדמות שבנה. טילמן, שכל-כך מזוהה עם סצינת לורל קניון בלוס אנג'לס (גם Fear Fun וגם Pure Comedy אף הופקו בלורל קניון ע"י ג'ונתן וילסון), חותם את השיר בשורה פתוחה: "What we both think now is…".
ומיד אחרי השורה הזו, מתחיל פרק חדש ב-Pure Comedy. פתאום זה כבר לא אלבום הזעם שהאזנתי לו עד עכשיו. הגרנדיוזיות נעדרת מהשירים הבאים, הטקסטים הנבואיים נעלמים, ואנחנו חוזרים לתקופת מיסטי של 2015 ומטה, חלקם אפילו מזכירים במינימליזם שלהם את האלבומים שטילמן שחרר תחת השם האמיתי שלו. מיסטי אף בחר לשלב את השיר The Memo שהוציא ב-2015 באלבום הזה, שם החל שיתוף הפעולה שלו עם אד סטיד אשר אייר את האיור עבור הסינגל.
למרות שהתזמורתיות הגרנדיוזית נעדרת מהחלק הזה של האלבום, Smoochie הוא אחד השירים האהובים עליי. זהו שיר נוגע ללב שחוזר לרגע ליום-יום ולקשר בינו לבין אמה, אשתו. הצלילה במעמקים מתוכם מגיעים השירים האפוקליפטיים ביותר מקבלת גם את האיזון והנחמה:
You stand alongside
"And say something perfect like "concealment feeds the fear.
And hand me a sea peach
".And say, "Come, come over here, smoochie
אולם עדיין, אני לא יכולה שלא להתאכזב. גם אם ויתרנו על הזעם, על הטקסטים המתפתלים והמתפלפלים – היכן הרעש? היכן ההיסטריה והכאוס והצער האקזיסטנציאלי שהיה באלבומים הקודמים? משהו פתאום נותר חיוור ומשעמם ברגע שמיסטי ירד ממיסטיותו והפסיק ליטול את משני-התודעה שכנראה ולקח קודם לכן. זה קצת כמו לקחת את הדמות של ארליך באכמן מסיליקון ואלי (אם לא ראיתם – יש לכם למה לצפות) – להלביש אותו בחליפה ולשכור לו דירה באיזו gated community בפלורידה.
טילמן מכין אותנו בשירים האחרונים לשורות הנועלות את האלבום. בסופו של דבר, למרות שלהיות בנאדם זה ג'וב די מסריח – אחרי יום ארוך הוא יושב עם אמה בבר וכשהם מזמינים את המשקה השני שלהם לאותו ערב, כשברקע מנגן "This Must be the Place" של הטוקינג הדס, הוא מבין שלמרות הכל – There's nothing to fear. חבל, דווקא אהבתי אותך יותר כשפחדת, ג'ושוע.
COMMENTS