פדרו גראס. צילום: גנאדי שקולניק
יש אנשים שממש מוכשרים במה שהם עושים. ויש את המעצבנים האלה, שפשוט מוכשרים בהכול. עמית אולמן (AKA פדרו גראס, חבר "המופע של ויקטור ג'קסון") הוא אחד מהם. אין לי מושג מאיפה יש לבנאדם זמן לכל מה שהוא עושה: מוזיקאי, במאי, מחזאי, שחקן, משורר, מעבד, ראפר, ובעיקר אחד מחלוצי הספוקן וורד בישראל. כבר צפיתי בשתיים מההצגות שאותן כתב, ביים ואף שיחק בתפקיד הראשי ("הטרגדיה של מקבת", "העיר הזאת") ואני עדיין מנסה להשיג כרטיסים ל"תיכון מגשימים" שתמיד סולד אאוט שבועות מראש. שלא לדבר על זה שהוא שותף לעשייה וחבר ילדות של איציק פצצתי (או בשמו הפחות ידוע: עומר מור), שזה כבר הישג בפני עצמו – סליחה, אני נוהג להשתפך על פצצתי בכל הזדמנות שנקרית בדרכי.
גם אלבום הבכורה של פדרו גראס, שנקרא "חצי סוגריים", הוא שיתוף פעולה מוצלח שלו עם פצצתי, שאמוּן כאן על ההפקה המוזיקלית (בשיתוף עם גראס עצמו שאחראי על העיבודים). מדובר בפרויקט באמת ייחודי, ואפילו חלוצי במהותו – מעין יצור כלאיים שמשלב אלבום מוזיקלי, ספוקן וורד ללא ליווי, ואפילו מופע סטנד-אפ. אה, וגם ספר שירה. כן, את האלבום מלווה ספר שכולל, מלבד מילות השירים, עוד כל מיני הפתעות שמהוות לדעתי חלק בלתי נפרד מהמוזיקה עצמה.
קחו לדוגמה את השיר הפותח "מאיפה אני בא", שאותו אנו מביאים לכם היום בבכורה בקולומבוס. זה אולי נשמע מוזר, אבל רק כשקוראים את ה… טקסט (אם אפשר לקרוא לו כך במקרה הזה) בצירוף המוזיקה, רק כשמחברים את האוזניים עם העיניים – אפשר להבין מאיפה הוא בא. תקראו את השורות הראשונות ותבינו בעצמכם:
דבר אחד בטוח, זהו לא אלבום שאפשר פשוט לשים ברקע. הוא דורש האזנה דרוכה. "מאיפה אני בא" הוא אחד השירים היותר ידידותיים למשתמש כאן. לאורך כל האלבום קופץ גראס בין סגנונות (מבלדות שקטות למטאל אגרסיבי, מראפ א-קפלה לפריטות גיטרה ספרדית), בין שירה לדיבור, וגם בין מקצבים ומשקלים מוזיקליים שמשתנים לעיתים מספר פעמים באותו שיר. אין ספק שפדרו גראס בא לאתגר את המאזין, אבל גם לתגמל אותו – או במילותיו שלו:
COMMENTS