תמיד חלמתם על עץ חג מולד ונשארתם עם חנוכייה עשויה פקקים של קולה? זה עוד כלום לעומת האכזבה המצפה לכם כשתגלו שמשתה פורים האמיתי נערך במרחק שתי יבשות מכאן, בשפיץ הדרומי של ארצות הברית.
השבוע חל עלינו (עליהם…) לטובה המארדי גרא (Mardi Gras), חג קתולי שנישא לניו אורלינס על גבי הכובשים הצרפתים במאה ה-17. זה היה עשוי להיות עוד סתם חג שאוכלים בו טוב מהסוג המוכר לנו היטב, אבל הקלחת התרבותית של ניו אורלינס הפכה אותו שם לסיפור אחר לגמרי. רחובות העיר נסגרים לטובת תהלוכות ענק עם תחפושות, אוכל, מוזיקה, אלכוהול, ועוד תחפושות, ועוד מוזיקה, ועוד אוכל. תושבי העיר מכל המעמדות, תזמורות רחוב וערימות של תיירים – כולם ברחובות במהלך היום, ובמסיבות בלילה. מה שהתחיל במאה ה-17 רק כזלילה אינטנסיבית שלאחר תענית, המשיך למסיבות במועדונים סגורים של החברה הגבוהה; וברבות השנים גלש לרחוב והפך למוקד עלייה לרגל לתיירים מכל העולם, שבאים לנענע את ישבניהם ואת חזותיהם החשופים (רק ברחובות ספציפיים מותר!) לצלילי בראס, תופים, פסנתרים ובקבוקים מתנפצים.
הפסנתר המשגע של פרופסור לונגהייר ביסס את החיבור המוזיקלי שכל כך מזוהה עם ניו אורלינס – בין מוזיקה קאריבית ובוגי-ווגי. כיום, עשרים ושבע שנים לאחר מותו, הוא כבר נחשב לאב המייסד של הניו אורלינס אר'נבי – סגנון מלא גרוב ותנופה שמאופיין בסאונד של פסנתר וכלי נשיפה, בהחלט שונה מאסוציאציות חדר המיטות שמעלים גלגוליו האחרים והעכשוויים יותר של הז'אנר. השירה שלו מזכירה את מסורת ה hollers של הבלוז, מילה שבהחלט אין לה מקבילה הולמת בעברית. היום, Fat Tuesday, הוא יום השיא של חגיגות המארדי גרא, ולפרופסור פה למטה יש דבר או שניים לספר לכם עליו…
האינדיאנים באים
אחד הסיפורים המרתקים במסורת המארדי-גרא של ניו אורלינס הוא זה של ה-Mardi Gras Indians. "תום, כבר אסור להגיד אינדיאנים, זה לא PC", בוודאי תאמרו לי. אבל מה אם אספר לכם שהשבטים האינדיאנים של ניו אורלינס מורכבים בכלל מחברים בקהילות האפרו-אמריקאיות המרכיבות את העיר? מבולבלים? בואו נעשה סדר. המארדי גרא, כך פתחנו, החל בניו אורלינס כחג שהביאה אצולת הכובשים מאירופה לארצות הברית. ככזה, בהחלט לא היה בו מקום לקהילות שהורכבו מעבדים נמלטים, מהגרים מהקאריביים ועוד חבר'ה מהשיכונים והגטאות שהאצולה, ובכן, לא ממש ספרה. כניסתם למועדונים שארגנו את התהלוכות המסורתיות הייתה אסורה, ובאופן כללי גם בשכונות הללו הם היו פחות רצויים. וכשחפץ לב האדם בחגיגות ולא מאפשרים לו, הוא מייסד חגיגות מחתרתיות משלו. החלוקה למועדונים בקהילה האפרו-אמריקאית נעשתה על בסיס השתייכות לרחובות או כנופיות, ובמקום לקרוא למועדון על שם דמות במיתולוגיה היוונית כפי שנהגה האצולה, הם נקראו על שם שבטים אינדיאנים מומצאים. מדוע? מסורת, חברים. באזור ניו אורלינס, כשהצליח עבד להימלט, פעמים רבות היו אלה שבטים אינדיאניים שהעניקו לו מסתור, והקהילה האפרו-אמריקאית לא שכחה זאת.
התהלוכות של האינדיאנים מאופיינות בתלבושות מרהיבות שנתפרות בקפידה, ושירה שמלווה בתיפוף רפטטיבי. הילת מסתורין נקשרה בהן, ועד היום המועדים של התהלוכות לא מפורסמים מראש. כששני שבטים נתקלים זה בזה ברחוב, הם יערכו מעין קרב (פעם אלו היו קרבות אמיתיים למדי שנועדו ליישב סכסוכים). השיר Iko Iko מתאר סכסוך כזה, ועל אף שאמיתותו ההיסטורית מפוקפקת מעט, הוא מעביר היטב את הרוח המוזיקלית. הנה בגרסה מסורתית שכוללת רק שירה בקולות ותיפוף:
פה תמצאו גרסה מלאת גרוב של ד"ר ג'ון, מגדולי הפסנתרנים (ויש שיאמרו הגדול ביותר) שהצמיחה העיר. המדור לקח על עצמו כמשימה להכיר אותו לקהל קורא העברית, כדי שמפיקי ישראל ישתכנעו להביא אותו לארץ…
וכי לא יכולתי להתאפק, הנה Big Chief של פרופסור לונגהייר, ממשיך את המוטיב האינדיאני. איכות ההקלטה לא משהו אבל רוח השיר ובעיקר רוח הטיפוס שיושב על הפסנתר מנשבות פה בעוצמה רבה…
עיר שחיה ונושמת מוזיקה מחנכת גם את הדור הצעיר למצוות ומעשים טובים. הרבה תזמורות רחוב מסתובבות בחוץ במארדי גרא ומלוות את התהלוכות, ביניהן גם תזמורות של בתי ספר, החל מגילאי יסודי! לסיום הנה כמה שניות חמודות במיוחד של "קרב" מוזיקלי מסורתי בין תזמורות תלמידים, רגע לפני היציאה לתהלוכה. חג שמייח!
COMMENTS
מקסים! תודה
כל מוסיקאי צריך להתפלל בשנה הבאה בניו אורלינס:)
הנה ביצוע משובב לב לביג צ'יף בביצוע האחים נוויל:
http://www.youtube.com/watch?v=w_rAaRVRHfM