Homeהיום לפני

או/או: יניב יורקביץ' מציין 20 שנה לאלבום המופתי של אליוט סמית' – "Either/Or"

ה-25 בפברואר 1997 היה עוד יום אמריקאי רגיל כשאלבום הסולו השלישי של אליוט סמית' – Either/Or, שהיה אז הסולן של להקת האינדי-רוק היטמייזר מפורטלנד אורגון, יצא לאור בארה"ב. הוא לא ממש הצליח במצעדים ולא הרשים את תחנות הרדיו ולא את הקהל האמריקאי, חוץ מאדם אחד ששינה את כל הסיפור. גאס ואן סאנט, במאי שהתחיל את דרכו בסרטים קצרים ועצמאיים ורק עשור וחצי לפני כן הגיע להוליווד ועשה סרטים בתקציב נמוך, שמע ודווקא אהב את האלבום עד כדי כך שהחליט להכניס שלושה שירים מתוכו לסרט דל התקציב עליו בדיוק עבד אז – "Good Will Hunting". הסרט היה להצלחה אדירה ובלתי צפויה ומלבד מאט דיימון, השחקן הצעיר ששיחק את הגיבור, ההצלחה שינתה גם את חייו של אליוט סמית'.

עוד לפני החשיפה ב"גוד וויל האנטינג", שהביאה את סמית' למועמדות אוסקר על השיר Miss Misery, האלבום קיבל ביקורות משבחות, למרות שלא ממש הצליח מסחרית במצעדים השונים. סמית' אמנם מה שנקרא סינגר-סונגרייטר אבל הוא מעולם לא קיבל את הרעיון שהוא אמן פולק. הוא אמר פעם בראיון ל-MTV שאנשים רואים אותו עם גיטרה אקוסטית וישר אומרים שהוא פולק אבל פולק זה סגנון, לא כלי, וזה לא הסגנון שלו. הוא תמיד ראה את עצמו יותר כפופ. האמירה של סמית' על היותו יוצר פופ מקבלת עוד יותר הצדקה כשבעקבות החשיפה עבר מלייבל האינדי קיל רוק סטאר ללייבל המסחרי הענק דרימוורקס. אם יש משהו שהאלבום הזה מסמל הוא המעבר הזה מלייבל אינדי ללייבל ענק. מבחינת סאונד "או/או" יושב ממש באמצע בין הלואו-פיי של שני האלבומים הראשונים של סמית' לבין הבישול האולפני המדוקדק בהרבה בשני האלבומים האחרונים שהוציא בחייו, אחרי "או/או".

השם של האלבום, סמלי בפני עצמו, אבל גם מהווה קונטרה מאוד חזק לאמירת הפופ של סמית' בהיותו רפרנס למגנום אופוס של הסופר הפילוסוף הדני של המאה ה-19 סרן קירקגור. קירקגור נחשב להיות אבי האקזיסטנציאליזם ולמרות שהיה נוצרי אדוק ופילוסוף דתי, ההגות שלו לא הייתה תאולוגית – הוא לא ניסה להבין את אלוהים, הוא ניסה להבין את החיים. סמית' היה בוגר תואר בפילוסופיה ומשם ההשראה לא רק לשם האלבום אלא גם לרבים מהטקסטים והתכנים בשירים שלו.
קירקגור, שגדל על ברכי הפילוסופים של עידן הנאורות ובמיוחד של עמנואל קאנט, שחיפשו אחר הדרך לאמת והידיעה הוודאית שלה עד כמה שיותר, שאל את עצמו לפני ה"איך" – "למה?". "מה האמת נותנת לי? האם רציונאליות היא הדרך אל האושר?". בגדול קירקגור היה הפילוסוף המערבי הראשון ששאל את אותן השאלות הרגילות שאנחנו חושבים עליהן כשאנחנו חושבים על פילוסופיה ושלרוב לאף אחד מאיתנו אין להן תשובה. סמית' לא רק ידע את זה אלא הכיר את זה כל כך מקרוב עד שהעצמות שלו רעדו. השירים של סמית' בכלל וב"או/או" במיוחד, עסקו בדיוק בשאלות שעולות בספרו של קירקגור: המשמעות של הקיום בעולם בו נידונו לבדידות, מה יכול להוות סיבה לרצות לחיות את החיים שלנו ולמה לנו בכלל לקום בבוקר, ליצור קשרים, להתאמץ ובכלל לחיות. כל זה באריזה, של כאמור, פופ. ב"או/או" קירקגור מנסה למצוא את המשמעות לחיים בשתי דרכים: החיים האסתטים, חיים של הנאות הדוניסטיות לצד יצירה כמו אמנות ומוזיקה והחיים האתים, חיים של מוסר, ובשניהם הוא לא מוצא חיים עם משמעות. כמו ביצירה של קירקגור, השירים ב"או/או" של סמית' הם מאבק למצוא דרך לחיות חיים בעלי משמעות והם, כמו שנאמר עליהם על ידי מראיין באחד הראיונות איתו: "לא שמחים אבל גם לא ממש עצובים".

אני לא ממהר לעשות היררכיות באלבומים של סמית' ולקבוע שאלבום זה או אחר הוא "הכי טוב" שלו כי כל אחד מהם מאוד מיוחד עם אווירה מאוד מיוחדת, מי מהם שיותר עדין ומי יותר בועט. אבל עם זאת, גם אם אין רשימה היררכית ברורה כן יש מגובשים יותר, מורכבים יותר ובסופו של דבר גם טובים יותר, גם אם זה לא אחד יחיד וקבוע. אז למרות שתמיד יש קושי לאהוב את מה שהכי מפורסם, פופולרי או מיינסטרימי, "או/או" הוא בהחלט אחד האלבומים הכי טובים של סמית'. הוא מגובש קונספטואלית, מוזיקלית ולירית. הוא שומר בו חלק מהעולם של סמית' – נושא את עול החיים על החזה הנושם ומנווט בעולם בעזרת נר-זיקוקין עם פסימיות שיש בה פינה של חיוך. אבל אם יש משהו אחד לקחת מ"או/או" זה לא רק שהוא רלוונטי גם אחרי עשרים שנה אלא שהוא תמיד יהיה כי הוא, בניגוד לקירקגור שהיה דתי ומצא משמעות בחיי התמסרות לאל, לא עצר שם. סמית' חי בספירלה מתדרדרת של דיכאון והתמכרות (או כמו שהוא קרה לה "תלות") לאלכוהול ולא מצא את המשמעות באסתטי ולא במוסרי אבל גם לא בדת. כמו שהוא אמר פעם בראיון על המוזיקה שלו: "אין פולק, אין מוסר השכל, אין שום נקודה לעניין".

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0