נדב דלומי במיקס השפעות מיוחד לקולומבוס

נדב דלומי. צילום: אליס פלויד

נדב דלומי הוא עוד שגריר מוכשר של הסצינה הבאר שבעית השוקקת, וכמוה, גם הוא אותנטי, ישראלי וייחודי.
אלבומו הבא של דלומי בהפקתו של יוסי שטרית (JOZZEF), יהיה אי.פי, הפעם באנגלית, ואם לשפוט לפי הסנונית הראשונה מתוכו – "Sarah", יש לנו בהחלט למה לצפות.

"כל האי פי החדש הוא באנגלית. מדוע? ככה יצא. המנגינות חיפשו את השפה האנגלית. אם באלבום הראשון נגעתי הרבה בסביבה הגאוגרפית שלי, ביחסי פריפריה מרכז, האלבום הזה עוסק בנפש. זה אלבום שמנסה להאיר באור כחול על אנשים שהעולם הפך קשוח מדי עבורם. אני לא רוצה להשמע דרמטי מדי, אבל היה ברור לי וליוסי שטרית שהפיק את האלבום שאנחנו עושים אלבום קונספט, גם מבחינת סאונד וגם מבחינת טקסטים. לדוגמא: השיר שרה (הסינגל הראשון) עוסק בבחורה שנמצאת בדכאון, ולא מתמסרת למאמצי האהוב שלה להעיר אותה ולהציל אותה. הסינגל הבא יהיה קאבר לשיר מאוד ידוע ושמח, שבחרנו לעשות מנקודת המבט של זה שצופה מחלון הבית על כל החבר'ה המגניבים שיוצאים ומבלים".

לכבוד צאת הסינגל הראשון בדרך לאלבום, ערך עבורנו נדב מיקס של השפעות יקרות לליבו וגם כתב כמה מילים על כל שיר.

Leonard Cohen – Suzanne
היינו חוזרים מבית ספר קורצ'אק בצהריים. השמש לא ריחמה.
והלכנו והלכנו ועלינו בעליות שנראו כמו האוורסט, ספרנו בלטות, לא נגענו בקווים, חלפנו על פני המכולת של תמרה, מפתח תלוי על הצוואר.
בחורף עקבנו אחרי עלים לצד תעלות הכביש ובקיץ היה חם וחיפשתי חיוכים באדמה. גיליתי שלאבא ואמא יש תקליטים. אהבתי במיוחד את של מוצארט. שעות הקשבתי. ואז יום אחד מצאתי אותו. התקליט של האיש בחליפה החומה.
והקול כישף אותי.
הגיטרות היו פשוטות והנשים ליוו כמו פיות. לא כ"כ הבנתי את המילים אבל ידעתי על מה הוא שר, וחשבתי לעצמי שאם יש גם עדן אז שטים אליו בגונדולה, בקצב איטי איטי, כששני מלאכים אוחזים במשוטי ענק והנוסעים מצטופפים ועוקבים בדממה, וכשמגיעים לסוף, אלוהים משמיע ברמקולים את השירים שלו.
הוא נולד בחליפה ומת בחליפה ואהבתי אותו.

Jozzef – War Is Over
שיר קטן, של יוצר יחיד ומיוחד.
בלב שכונה ג' בבאר שבע, יש בית קרקע ישן, בפתחו שער ברזל וחלוד. אחרי שנאבקים בשער יורדים במדרגות (ונזהרים מאוד כי הן שונות בגובהן ויעידו הברכיים שלי) ועוברים לארץ אחרת, חדשה ומופלאה בלי להחתים דרכון, שם חי ופועל ג'וזף הלא הוא יוסי שטרית – מוזיקאי ויוצר חד פעמי (וצנוע מדי!) ואם יש צדק בעולם 2017 תהיה השנה שבה המוזיקה שלו תגיע ללבבות שלכם.

Beck- Turn Away
אחד האמנים האהובים עלי, לעתים הוא מכשף ולעתים קוסם, באחד השירים היפים מתוך Morning Phase.
לכאורה פולק מלודי קלאסי ועם זאת הכל טבול וספוג באווירה אפלה, עטוף קולות יפים, מדויקים, חכמים, ואפשר ממש להרגיש את הערפל ואת אי הוודאות המפוזרים, כמו פירורי לחם, על השביל בו אתה פוסע, כמאזין.

Dylan LeBlanc – Low
מתוך אלבום הבכורה של אמן האינדי האמריקאי (שזכיתי להכיר בזכות הבלוג "הרמוניה דרומית").
די חרשתי עליו בשנה האחרונה, והוא משקף את אחת האהבות שלי: מוזיקת פולק קאנטרי, אבל כזו שלא מתחכמת ולא עפה על עצמה (יש בז'אנר הזה המון אסונות שלעתים גורמים לצחוק רם ופרוע). מה שאהבתי באלבום הזה הוא שלה בלנק לא חשש להשאר פשוט, וההפקה לא סיבכה את השירים. פדל סטיל חלומי, גיטרות אקוסטיות ושירים מצוינים אחד אחד. אלבום קסום ויפיפה.

יאיר רובין – פגישת מחזור
לפני כשנה הופעתי הופעת סלון קטנה במושב אביגדור. נסענו בלילה, אני ונדב ביטון (גיטריסט אדיר), יום שישי בלילה, עקפנו את הקידוש והברכות ונכנסנו לאזור זמן אחר. סלון של בית, 30 אנשים, ישובים ומקשיבים, נותנים כבוד למילה הכתובה ולמוזיקה. אחד הרגעים שנותנים לך אמונה.
כשסיימנו עלה בחור קירח עם גיבסון אקוסטית בינונית, התיישב, כיוון ושר. אתה לא חושב ברגעים האלה, אלא מרגיש ומבין. חברים שלי, נפלתי לקרשים במובן הכי טוב שיכול להיות.
יאיר רובין הוא עמיר לב למתקדמים – סינגר סונגרייטר אדיר שמגיש את השירים שלו כמו שוקולדים מורעלים שאתה בולע בחיוך עצוב, באצבעות פלדה מתנגנים בעדינות ריפים אינטליגנטים וקול מחוספס שר שירים שהזכירו לי אקליפטוסים של פעם.

Nirvana – Come As You Are
אין לתאר את התחושה הזו, את הרגע שבו שמעתי בפעם ראשונה את נירוונה, האגרוף שמכה בבטן, כל עצמת הנעורים, הכעס, התסכול, כולם התפוצצו לי בלב וכשהבטתי מלמעלה על נעלי הדוק מרטין שלי באר שבע נראתה לכמה רגעים כמו סיאטל.

Sufjan Stevens- Fourth Of July
אלבומו שובר הלב של סופיאן סטיבנס, Carrie & Lowell, מנוגן ומושר בכלים בודדים, בעדינות וברגישות שאין שני לה. אי אפשר לפספס את הטירוף שמגיש סטיבנס בכפיות קטנטנות בכל שיר ושיר, את אמריקה שחולפת מהחלון, את הבית הקטן והפשוט, את החיים שעברו, יחסי המשפחה השבריריים, הפרידות שחווה היוצר, וכל אלה תלויים על בלימה, הכל על סף הנפילה, על סף ההתרסקות, ואם נשתמש במילים שאיבדו לצערי מכוחן בשנים האחרונות, מרגש וצובט בלב.

Led Zeppelin – Kashmir
לתומר תמיד היו דברים מגניבים ונדירים, החל משוקולדים מחו"ל, המשך באלכוהול משובח ועד לתקליטים שהגיעו מעבר לים. באחד הימים שאלתי/גנבתי ממנו מארז יוקרתי של 3 תקליטי לד זפלין עם חוברת עבה וצבעונית שסיפרה והסבירה איך קרה כל הממבו ג'מבו הזה. בדיעבד הקריאה האינסופית על מלאכי הרוקנרול בצרוף הקשבה אובססיבית וקצת חולנית היתה מבחינתי שיעור האנגלית הטוב ביותר בחיים.

Kendrick Lamar – How Much A Dollar Cost
במילה אחת: בום!

Bruce Springsteen – Nebraska
אם יש אלבום שאני חוזר אליו בשנה האחרונה זה ״נברסקה״ של ברוס ספרינגסטין.
הוא הקליט אותו פעמיים, פעם עם הלהקה בהפקה גדולה ופעם בחדר לבד עם אקוסטית ומפוחית בערוצים בודדים. כידוע, הגרסה הקטנה יצאה והיה בזה משהו מאוד נכון וצודק ואמיתי.
מהחדר הקטן שלו, הדחוס, הקטן שקירותיו ספוגים נשימות ומחשבות, משרטט ברוס את ארצות הברית החולה, המתפוררת, את הבדלי המעמדות, את החובות שמאיימים להשקיע אנשים טובים במצולות החיים.
אבל, אני לא מרגיש שהוא שר על ארצות הברית. אני מרגיש שהוא שר עלי. על תקוות ואכזבות. חלומות ודמיונות. על פערי מעמדות. על טוב ורע. ועל השיממון האפור של החיים. הרי כל אלה אינם ענין של גאוגרפיה.
שנים אחר כך כשרולנד רייגן בחר ב Born In The USA כשיר הקמפיין שלו, וציטט אותו באחד מנאומיו, אמר ברוס ״הנשיא ציטט מתוך אחד השירים שלי. התחלתי לחשוב איזה מהאלבומים שלי הוא אוהב. קרוב לוודאי שלא את נברסקה. הוא לא שמע על האלבום הזה״.
גם הפוליטיקאים שלנו מנותקים מהמציאות כאן, חיים במגדלי שן, עושים ספינים למחייתם ומלבים את האש. הרי מבחינתם הכל תותים.
הלוואי יביטו במציאות בעיניים פקוחות לרווחה, הלוואי יבואו ימים טובים.

Michael Jackson – Billie Jean
חולה עליו, בח' גרונית עמוקה.

המיקס המלא להאזנה: