על חוף הטיילת בת ים: אלבום חדש לברי סחרוף ואהוד בנאי

ברי סחרוף ואהוד בנאי. צילום: רויטל טופיול

פתחי לי את דלתך
כמעט מפתה לכתוב כאן טקסט פוליטי. לכתוב על המשמעות של אלבום שירי לאדינו בעברית בישראל של 2017, על תרבות מזרחית וכור היתוך והחברה הישראלית. מפתה, אבל אני דווקא אכתוב על סבתא שלי: ירושלמית אמיתית, בת למשפחה של יוצאי הונגריה, שלימדה אותי את פתגמי הלאדינו ושירי הלאדינו שהיא ספגה ברחוב הירושלמי של שנות ה-40. בירושלים של סבתא, הלאדינו מהרחוב התערבבה לתוך היידיש והעברית בבית, ופתחה חלונות לעולם של צלילים קסומים.
ברי סחרוף ואהוד בנאי פותחים לעולם הזה דלת.

על חוף הטיילת, בת ים
זה בעצם בלוז. ים תיכוני ומלא רגש וחום. לתוך הבלוז הזה נכנסים סיפורים פשוטים או מורכבים, רגשות, צבעים, ריחות וטעמים, ואפשר לערבב בו מה שרוצים. כך בגרסה העברית של בנאי וסחרוף ל"הסירנה", משתלב השיר העתיק עם העיר הישראלית המודרנית, במשחק מילים מרשים בין "בת ים" ל"סירנה". כמובן שכששומעים את השיר הזה, נזכרים בשכונה ההיא שקראו לה על שם יושב ראש הכנסת. ברי סחרוף הצליח בקסם יוצא דופן לחבר בין הילדות שלו באיזמיר לשנות התבגרותו על חוף הטיילת בת ים.

[bandcamp width=100% height=120 album=2141858742 size=large bgcol=ffffff linkcol=0687f5 tracklist=false artwork=small track=1301134841]

שלוש הן בנות הפלא
אלבום משותף לאהוד בנאי וברי סחרוף הוא דבר שמרגיש כל כך טבעי עד שפלא שזה לא קרה עד עכשיו. נראה שהשניים האלו משלימים אחד את השני כבר מאז ש"עיר מקלט" מהאלבום הראשון של בנאי החזיר את סחרוף ארצה בסוף שנות השמונים. שניהם הגיעו מהרוק לניו וויב האירופאי, חזרו ממנו לרוק ולבלוז, ומתוכם חזרו לאט לאט אל השורשים הפרסיים, העיראקיים והטורקיים – או שמא עדיף לומר: ישראליים. בנאי ב"קרוב", וסחרוף ב"נגיעות", עשר שנים אחר כך, הפכו את הרוק הישראלי לפסיפס הצבעוני שהוא היום, זה שבו "היא הופיעה כמו הרוח" נשמע טבעי לחלוטין.

גם בשירה שלהם הם משלימים: הקול העמוק והגבוה של בנאי עם הקול הנמוך והמחוספס של סחרוף. הם מעניקים אחד לשני הרמוניות פשוטות ומרגשות, שנשמעות טבעיות: תקשיבו לברי שר את השורה הראשונה ב "שלוש הן בנות הפלא", ואהוד מצטרף אליו עם קול שני מדוייק בשורה השניה, ואיך בבית השני הם מתחלפים בתפקידים בצורה חלקה. ככה גם בסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, "פתחי לי את דלתך".

איך אמצא את ביתי
הצליל הרך של הלאדינו מלווה מנגינות מלאות געגועים לבית, למשפחה. קצת נוסטלגיה בריאה. "העצים לגשמים בוכים" הוא גוספל של תפילה – לא ברור בדיוק למי – מלאה ברוך. הוא מוביל לשיר האחרון באלבום "נוצ'ס נוצ'ס" שכולל בתוכו הקלטות של זמר הלדינו יצחק לוי. יש משהו מיוחד בחיבור של הקלטות משנות ה-60 אל תוך אלבום עכשווי – נוסטלגי ועם הפנים קדימה.

אמא לא ראיתי
יש המון משפחתיות באלבום הזה ובספר היפהפה שמצורף אליו: סיפורים משפחתיים, תמונות משפחתיות, היסטוריה ופרשנות. זה לא רוק בועט, זו תרבות ישראלית לכל המשפחה, במובן הטוב. אני בטוח שסבתא שלי היתה אוהבת את האלבום הזה.