Homeספיישלים

לשרוף ולבנות מחדש: ציפי פישר על שנת 2016 של ג'ון קייל

John_Cale_Angers_(3)

במהלך השנה הזו, ג'ון קייל היה פעיל במיוחד – הוא הוציא רימיקס לאלבום שלו מ-1982 – Music for a New Society, לו הוא קרא M:FANS וכן ביצע הופעה מיוחדת לרגל 50 שנה לצאת האלבום המופתי שהיה גם אלבום הפריצה שלו, "The Velvet Underground and Nico" (מוכר גם כ"אלבום הבננה") ובנוסף הופיע
ב-BBC Proms, סדרה של הופעות במהלך הקיץ שהיא מסורת מאז 1927, בהן מנוגנת בעיקר מוזיקה קלאסית.

רוב הסיכויים שלא שמעתם על רוב ההתרחשויות האלה, וחבל מאוד, כי כנראה פספסתם כמה מהביצועים הכי מוצלחים לחומר של האנדרגראונד, ואם אתם צעירים כמוני, והחומר של קייל משנות השמונים הוא פחות מוכר עבורכם, זו הזדמנות טובה לערוך הכרות מחודשת איתם. העובדה המצערת היא שקייל, שלא באשמתו, נכנס למשבצת של "זמנו עבר", למרות שבמהלך כל השנה האחרונה הוא עשה כל מה שביכולתו להוכיח שזה לחלוטין לא נכון. בהופעות חיות, הוא חבר למגוון מוזיקאים צעירים ממנו בכ-30-40 שנה – בפריז עם מארק לאנאגן, אנימל קולקטיב, סול וויליאמס והליברטינז ובלונדון עם אנה קאלווי – כדי ליצור ביצועים חדשים ומרעננים למה שכבר נחשבות קלאסיקות רוק. והוא עשה את אותו הדבר באלבום שהוא הוציא – מצא זווית חדשה לחומר ישן. אמנם הקשבתי לאלבום הזה במשך השנה, אבל אני מודה שלא מצאתי את הזמן לשבת ולכתוב עליו, וגם על ההופעות שמעתי רק לאחרונה, במהלך שיטוט אקראי ביוטיוב. מאז ששמעתי את הביצועים המעולים האלה פשוט הייתי חייבת לספר לכולם, והתגובות בהתאם ("פאקין וואוו" סיכם את זה די טוב), וכדי שגם אתם לא תפספסו כמוני, הנה הרחבה על מה עשה ג'ון קייל השנה, ונלך מהקל אל הכבד:
לגבי חגיגות החמישים ל"וולווט גראונד וניקו": קודם כל, נציין שההופעה לוותה גם בתערוכה בשם "הוולווט אנדרגראונד – ניו יורק אקסטרווגנזה". קייל ולהקתו ביצעו את כל האלבום בשלמותו, דווקא הזמרים האורחים הצרפתים לא הבריקו, שזה חבל כי רוב הקהל מן הסתם היה צרפתי. לעומת זאת, יש קונצנזוס על מי נתן שם את הופעת האורח הכי טובה שפשוט הורידה את הקהל על הברכיים. סול וויליאמס, שגם הוא הוציא אלבום מעולה השנה, לקח את השירים והפך אותם לשלו. בביצוע של "הרואין" האייקוני הוא הרחיב את השיר לקטע ראפ מהמילים משלו, שאיכשהו מתחבר היטב למילים המקוריות – הוא לוקח את הסרקזם של ריד ומדבר על חוסר האמון שלו בממסד, כך שה"אני פשוט לא יודע" של ריד, שהיא מעין הבעת חוסר אכפתיות שהסם גורם לו, הופך להבעת אי אמון במידע בו אנחנו מוזנים.

הופעת האורח השנייה שמאוד נהנתי ממנה הייתה של מארק לאנאגן. הקול הענק של לאנאגן כרגיל עושה את מה שהוא עושה, ובשיר כמו "Black Angel of Death" הטון הלוויתי שלו מתאים במיוחד לשיר. חיבור מצוין.

הליברטינז הכניסו טון מרושל לשירים, שחלק אולי לא אהבו, אבל ייתכן והוא דווקא היה נאמן למה שקרה בהופעות הראשונות של הוולווטס, שממה שקראתי עליהם נעשו די בחאפריות, מבלי להתכונן בחזרות ועם הרבה אילתורים. צריך לזכור שה"וולווט אדרגראונד" הייתה אוסף די רנדומלי של אנשים שוורהול החליט שכדאי שינגנו ביחד, ולא הכול זרם על מי מנוחות שם, קצת כמו הפירוקים והאיחודים התכופים של הליברטינז (שלא לדבר על כך שהשימוש המאסיבי בסמים די דומה בשני המקרים).

ולסיכום אולי החיבור הכי מעניין שקרה שם – אנימל קולקטיב מבצעים את אחד השירים הכי מוכרים באלבום, בעיבוד אלקטרוני מפתיע. יש לציין שקייל והקולקטיב חתומים באותו לייבל, וקייל כבר הרבה זמן מביע את הערכתו לפועלם, כך שזה אולי לא כל כך מוזר למצוא אותם מנגנים יחד.

אלו רק טעימות מההופעה שם, אבל אני ממליצה להקשיב לה במלואה.
לגבי ההופעה בפרומס – קייל ביצע יחד עם אנה קאלווי קאבר לשיר Sorrow, שאמנם במקור היה של להקת The McCoys ויצא ב-1965, אבל התפרסם בידי The Merseys שנה אחרי, וגם דיוויד בואי כיסה את השיר ב-1973. אני חושבת שאיכות הסאונד פה קצת בעייתית, כך שלא שומעים פה כמו שצריך את השירה שלהם, אבל סולו הגיטרה המעולה שקאלווי מנגנת פה בהחלט מחפה על כך.

ואחרון אבל בהחלט חביב, האלבום M:FANS. הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הזה היה ביצוע מחודש לשיר הכי מוכר באלבום המקורי, ובכלל הכי מוכר של קייל, והתוצאה התקבלה בזעזוע כיוון שקייל פשוט קרע לשיר זה את הצורה, כשהוא חתך ממנו את שורת הסיום מהפזמון, והוסיף בריבוד מעל לקולו את קולה של אמבר קאופמן מ"Dirty Projectors", עוד להקת אינדי כמו האנימל קולקטיב, כך שכמעט לא שומעים מה הוא אומר.

זה הזכיר לי את הפעם היחידה בחיי שנפגשנו פנים אל מול פנים, הגשתי לו את Hobo Sapiens לחתימה, וקיבלתי חזרה קשקוש שחור על העטיפה שהרס אותה למדי, כך שאין מצב שמישהו היה רואה שם את השם של קייל. העניין הוא כזה: לג'ון קייל נמאס לבצע את אותם שירים באותה דרך, והוא הרגיש צורך להראות זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. במובן הזה, הכותרת שהוא נתן לאלבום די אירונית, כי יש סיכוי טוב שדווקא המעריצים הוותיקים הכי פחות יתחברו לעדכון שקייל לעשה לעצמו.

מה שאני מרגישה לגבי האלבום הזה, זה שכמו שבהופעות קייל מעדיף לעבוד עם אנשים צעירים ממנו, גם כאן יש פה שיתוף פעולה בין אדם זקן וצעיר, אבל שהצעיר במקרה הזה הינו ג'ון קייל של 2016. קייל הוא מהאמנים המעטים בגילו המצליחים להשאיר אצבע על הדופק, והוא מכניס פה מקצבים שבורים ואפקטי סאונד המושפעים מהמוזיקאים העכשוויים שהוא אוהב (וגם אנחנו על הסיפון מאוד אוהבים) כמו דוני טראמפט, החצוצרן של צ'אנס דה ראפר, וינס סטייפלס, ארל סווטשרט ושאר אמני היפ הופ עכשוויים. כמו שדילן אמר "אני הייתי זקן יותר אז, אני צעיר יותר עכשיו". ומתוך זה יצאו כמה שירים שאת גרסת 2016 שלהם אני אישית מעדיפה על זו מ-1981, כמו השיר הזה, שפשוט שובר את הלב ביופי העצוב שלו.

אם לוקחים את מכלול הפעילות של קייל – האלבום החדש, ההופעות – מקבלים תמונה של מוזיקאי שעושה את הדבר הכי פאנק שיש – לקחת את מה שהוא עשה בעבר, לשרוף אותם ולעשות את הכול מחדש. חוסר הכבוד הזה שיש לו לחומרים שלו עצמו, חוסר הנכונות שלו לבצע את אותם שירים בדיוק באותה הצורה 30-50 שנה, אלה הדברים שמאפשרים לקייל להמשיך להיות אחד היוצרים הכי מעניינים גם אחרי יותר מחצי מאה של פעילות.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0