איראן לא הייתה מה שגרם למי מאיתנו להעמיק את ההתעניינות במזרח התיכון ובכל זאת מצאנו את עצמנו כותבים טור שלם על מוזיקה, פוליטיקה והיסטוריה מוזיקלית-פוליטית של המזה"ת ובראשן המדינה המרכז-אסיאתית מזרח-תיכונית הזו. להקת "קיוסק", הלהקה האיראנית הידועה ביותר בתפוצות, הייתה השפן הלבן שלקח אותנו במורד המחילה הזו.
יניב, החבר המשכיל והמלומד מבינינו, הכיר את "קיוסק" דרך מי שארגנה את האירוע לכבודו התכנסנו כאן היום ועליו נפרט בהמשך, וכך הוא מספר: 2012 הייתה שנת הטרנד של "הגרעין האיראני" ובתחילתה, מעט לפני שהתחלתי את התואר והרבה לפני שידעתי מה אני אלמד, מצאתי את עצמי בפאנל בנושא באוניברסיטה העברית בירושלים. דובר אחד היה מומחה כלשהו ליחסים בינלאומיים שדיבר על נושא כלשהו. המשתתפת השנייה הייתה ד"ר תמר עילם-גינדין. ד"ר עילם-גינדין היא בלשנית מומחית בשפות איראניות ובתרבות איראן והדבר הכי חשוב שאמרה באותה הרצאה היה "להקת הרוק האיראנית 'קיוסק' כתבה על ההשקעה הממשלתית בתכנית הגרעין ש'כל מה שיש לאכול זו עוגה צהובה' שהיא תוצר לוואי של עיבוד האורניום". מהרגע הזה הם כבר קנו אותי אבל לחזור הביתה ולשמוע אותם כבר הפך אותי לחלוטין לגרופי. את האלבומים שלהם התחלתי להכיר ולשמוע אחד אחד ולמצוא תרגומים לאנגלית לשירים איפה שיש ואיפה שאין לקרוא את המילים בפרסית בלי להבין כלום אלא רק לשקוע בהנאה של שמיעת השפה.
לפני כחודש, נשלח אלינו בפייסבוק איוונט שגרם לנו לשפשף את העיניים כדי להיות בטוחים שהוא אכן אמיתי – סולן "קיוסק", ארש סובחאני בכבודו ובעצמו מגיע להופעה והרצאה על המוזיקה המחתרתית באיראן. בראשון לציון.
אותו אירוע אורגן כאמור על ידי עילם-גינדין, שניסתה להביא את "קיוסק" לארץ במשך שש שנים תמימות תוך מאבק בירוקרטי. למרות שחברי ההרכב חיים כבר שנים בארצות הברית, רק עכשיו הושגו כל האישורים הדרושים כדי לאפשר לארש לבוא לארץ. "זה היה חלום שלי במשך שנים לבוא לישראל", העיד בהתרגשות במפגש שלנו איתו ובהופעה שהתקיימה באותו ערב במסגרת סדרת אירועי "Think&Drink Different" בפאב באזור התעשייה המזרחי של ראשון לציון.
בצהרי אותו יום שבת, נפל בחלקנו הכבוד הגדול להיות מוזמנים לארוחת צהריים בביתה של עילם-גינדין ולשוחח, עם ארש ושאר מוזמנים – מוזיקאים, אקדמאים ויהודים ויהודיות שעזבו את איראן לפני שנים ומתגעגעים כמו שרק מי שעזב מולדת יכול להתגעגע. אחרי הארוחה, הסמול-טוק, ההיכרות והגונדי הטבעוני המדהים (נוסף לעוד אוכל פרסי וגם לא פרסי מדהים שהיה) כשאנחנו נרגשים מהמעמד ומכך שהדבר קורה פנים אל פנים ולא דרך פייסבוק או פלטפורמה וירטואלית אחרת, התיישבנו עם ארש לשיחה מרתקת על פועלו ופועלה של קיוסק.
איך הלהקה קיוסק התחילה את דרכה ואיך אתה התחלת ליצור מוזיקה, במיוחד בזמנים הקשים באיראן?
"קיוסק התחילה לא כלהקה, אלא כפרויקט. הייתי מעורב בסצנת המוזיקה באיראן וכתבתי שירים עבור מוזיקאים אחרים. יש שני סוגים של מוזיקה באיראן: זו שהממשלה אישרה – מוזיקה איתה היה אפשר להופיע ואותה היה אפשר להפיץ ולהקליט, ויש את מוזיקת האנדרגראונד. כתבתי שירים שהיו חוקיים מבחינת המשטר, אבל באותו זמן רציתי גם לעשות משהו שלא צריך לקבל עליו אישור. חשבתי שזה טיפשי שאני צריך אישור ממישהו שאומר לי מה לכתוב או מה לא, אז התחלתי את קיוסק כפרויקט צד. אנשים הראו התעניינות רבה, ולכן המשכתי בפרויקט הזה שהפך ללהקה. התחלנו לפעול ב-2003 והוצאנו כבר תשעה אלבומים".
מה היה תוכן השירים שכתבת בתחילת דרכך עבור אותם מוזיקאים?
"השירים שכתבתי עבור אנשים אחרים היו שירי אהבה, שירים פשוטים על החיים. ברגע שאתה מתחיל לדבר על פקקי תנועה או זיהום אוויר – המשטר לא אוהב את זה. הוא לא רוצה שמוזיקה תהפוך לכלי בעזרתו תוכל להביע את עצמך, אלא רוצה שתהיה כלי בידורי בלבד ולא משהו אומנותי עם מסר. הבעיה באיראן הייתה שהכול הפך להיות פוליטי. כשהמשטר נכנס לך לחדר השינה ואומר לך מה ללבוש, למה להקשיב ובמה לצפות – כל מה שאתה עושה הופך להיות פוליטי".
מתי הבנת שאתה צריך לעזוב את איראן ולעבור לארצות הברית?
"היו לכך מספר סיבות, זו לא הייתה רק המוזיקה, היא הייתה רק חלק מהעניין. היה גם את המצב המדיני באיראן, אחמדינג'אד נבחר לנשיאות. הרגשתי שעם בחירתו לנשיאות, העתיד נראה כל כך שחור, אז חשבתי שאני לא יכול לחיות באיראן יותר, לכן החלטתי לעבור לארצות הברית. המשפחה שלי כבר עברה לארצות הברית עוד לפני, אבל נשארתי באיראן בכל זאת כי הייתה בי תקווה שדברים ישתפרו. כשאחמדינג'אד נבחר, הבנתי שהדברים לא הולכים להשתפר בקרוב ושיש לי זמן מוגבל לחיות על הכדור הזה, אז החלטתי לעזוב".
איך התחלתם לעבוד על המוזיקה שלכם בארצות הברית? איך השגתם את ההכרה של המאזינים האמריקאים?
"זה היה החלק הקשה ביותר. כשעזבתי את איראן, חשבתי שזה הסוף של הלהקה. חשבתי שאני לא אוכל ליצור מוזיקה יותר, כי לא ידעתי איך אשווק אותה. היה לנו הרבה מזל, מפני שסמוך לזמן בו הוצאנו את האלבום הראשון שלנו, התחילו לפעול אייטיונס ויוטיוב וכל הכלים המדהימים והחזקים האלה. מצאנו את הקהל שלנו דרך האינטרנט, התחילו לכתוב עלינו באתרים רבים. אפשר להגיד שאותם אנשים שהגיעו אלינו דרך האינטרנט הכריחו אותנו להקליט את האלבום השני. לא רציתי להקליט עוד אלבום למרות שהיו לי שירים מוכנים ולא חשבתי שאני אהיה מסוגל לממן את ההקלטה שלו. האנשים האלה כל כך עודדו אותנו, עד שהבנתי שזה אפשרי ושאני יכול לעשות את זה. בזכות האינטרנט הגיעו אלינו גם גרפיקאים וצלמי וידאו שהתחילו ליצור עבורנו קליפים בחינם. זה הרגיש כאילו משהו היה חסר בתרבות ושהיינו שם בדיוק בזמן הנכון".
האם אתה מחשיב את יצירת המוזיקה שלך כאקט פוליטי?
"אני חושב שהתשוקה שלי תמיד הייתה ההתעסקות בתרבות איראן. למדתי ארכיטקטורה ותמיד התעניינתי בתרבות ובהיסטוריה. זו האובססיה העיקרית שלי. המוזיקה עוזרת להביע עמדה לגבי הנושא הזה ולחבר בין אנשים. בשביל זה אני עושה מוזיקה. המשמעות של מוזיקה בשבילי היא לתקשר ולהביע את הרגשות שלי. זה כלי מאוד עצמתי שהתחלתי להשתמש בו בתור ילד כשניגנתי רוק נ' רול ודברים כיפיים אחרים בגיטרה, אבל יותר מאוחר הבנתי שאפשר להגיד הרבה יותר בעזרת הגיטרה – אתה יכול להביע דברים שיחברו בין אנשים, להביע את עצמך ואת הדרך בה אתה רואה את החברה. אתה מתחיל להיות יותר מודע לתפקיד שהמוזיקה תופסת. המוקד במוזיקה שלי היא איראן ולמרות שאני רחוק ממנה פיזית, זה לעולם לא השתנה, אלא תמיד היה על החברה והתרבות באיראן".
האם אתה בקשר עם להקות ומוזיקאים איראנים שנמצאים כעת באיראן? האם יש שיתופי פעולה?
"כן, אנחנו בקשר איתם יחד עם עוד להקות שהתמזל מזלן לצאת מאיראן בזמן ולקבל הכרה גם מחוצה לה, ושמשפיעות על המוזיקה המחתרתית באיראן. אני עוקב אחרי העבודה של אותם מוזיקאים איראניים ורבים מהם גם שולחים אליי דברים, אז יש לנו דיאלוג. מבחינת שיתופי פעולה, זה פשוט מסוכן מדי עבורם להיקשר ל"קיוסק", אז לצערי אין שיתופי פעולה. המוזיקאים ששולחים לי חומרים הם ברובם מוזיקאים צעירים, אני מקבל אלבום או שניים בשבוע והם מבקשים ממני לחוות דעה".
עם כל הסכנה הזאת, איך המוזיקה שלהם מקודמת?
"היא לא, זו הבעיה. אחד מהדברים שייחודיים בלהקה שלנו, זה שהיא פועלת כבר 13 שנים והוציאה 9 אלבומים. רוב המוזיקאים האיראנים מוציאים אלבום אחד ואחריו לא יכולים לאפשר לעצמם להוציא עוד. זה גם מסוכן מדי וגם לא אפשרי כלכלית כשאין להם אופציה למכור את המוזיקה שלהם ולהופיע. הם פשוט יוצרים את המוזיקה שלהם ונעלמים".
ספר על האלבום האחרון שלכם ("Stereo Tull Taghdim Mikonad")
"בשנות ה-80 אחרי המהפכה, הממשל האסלאמי סגר את כל חנויות המוזיקה שמכרו מוזיקת רוק. באותו זמן היה בחור אחד בן 18 שמאוד אהב מוזיקה והחזיק באוסף של וינילים. הוא החליט שהוא רוצה להקדיש את הזמן שלו בהפצת מוזיקה מחתרתית. הוא אהב במיוחד את Jethro Tull, אז הוא קרא לפרויקט שלו Stereo Tull. בגלל שהיה מאוד קשה לצאת מאיראן ולטוס לאירופה או לארה"ב, הוא ביקש מדיפלומטים או טייסים להביא קסטות משם. הוא היה מעתיק אותן והיה מקליד את רשימת השירים. אף אחד לא ידע מי הוא אותו אספן. כולם ידעו את השם שלו ואת עצם העובדה שהוא קיים, אבל אף אחד לא באמת פגש אותו בגלל שהוא לא רצה להסתכן. בכל שכונה היה מתווך שהפיץ את הקסטות האלה לילדים בשכונה וזו הייתה הדרך שלי להכיר מוזיקה.
שנים רבות לאחר מכן, כשהייתי בניו יורק, חשבתי על כך שמהלא-מוזיקאים, הוא זה שהשפיע עליי מוזיקלית הכי הרבה. פרסמתי בפייסבוק פוסט בו שאלתי אם מישהו מכיר את אותו בחור. קראו לו קמרון, וכולם הכירו אותו בתור קמרון Tull. מישהו הגיב לפוסט הזה ואמר שהוא בגרמניה, הוא קישר בינינו והתקשרתי אליו. שאלתי אותו, "מה קרה לך? מה פתאום אתה בגרמניה?" בתגובה, הוא שלח לי במייל 17 עמודים על איך שהוא נעצר, על איך שהוא הציל חלק גדול מהארכיון של CBS מהמשרד שהיה בטהרן, ועל כך שהשלטונות לקחו לו את כל הווינילים, שרפו אותם, ושלחו אותו לכלא ל-3 שנים. אני קורא לזה "רשימת שינדלר של המוזיקה". זה היה כל כך הירואי. הסיפור הזה כל כך נגע בי והחלטתי שהאלבום הבא שלנו יהיה כולו עליו.
בין שיר לשיר באלבום, אותו קמרון מספר בקצרה את הסיפור שלו ושל המאסר. כשהאלבום פורסם, מפיק איראני שהיה גם כן לקוח של קמרון בזמנו, התרגש מהסיפור והחל להפיק סרט דוקומנטרי אודותיו שייצא בחודשים הקרובים. בינתיים הסיפור הזה גם הגיע לאוזני איאן אנדרסון מ-Jethro Tull שגילה שכל הפרויקט של קמרון הוא על שם הלהקה וסוף סוף שניהם נפגשו".
האם אתה מתכוון להדפיס בעתיד וינילים של האלבומים?
"אנשים רבים שואלים את זה וחברים רבים בלהקה אומרים שאנחנו צריכים לעשות את זה, אבל אני חושב שאפילו הפקה של אלבום הפכה להיות משהו מיושן. עכשיו אנשים מוציאים בעיקר סינגלים. אנשים איבדו את הסבלנות שלהם ולא יתעמקו באלבום שלם".
אבל הנה, האלבום האחרון שהוצאתם הוא אלבום קונספט
"כן, ואני שומע מאנשים משפטים כמו: "שמעתי את שיר מספר 3 ולא הבנתי על מה הוא, ואז הורדתי את כל האלבום והבנתי את הסיפור". השירים לא עומדים בפני עצמם. אלבומי קונספט זה דבר שאנשים כבר הספיקו לשכוח. אז בקשר לווינילים, אני לא יודע, זה משהו שאנחנו עדיין דנים בו, אני תמיד פתוח לרעיונות".
לגבי אלבום הקונספט, כמו שאמרת, זה מאוד אולדסקול במובנים מסוימים. בנוסף, הרושם הראשוני שהיה לי כשהקשבתי למוזיקה שלכם היה שאתם נשמעים כמו הדייר סטרייטס האיראנים. המוזיקה שלכם מאוד מושפעת מהתקופה הזאת.
"הרבה אנשים אומרים שאנחנו לא חדשניים מספיק. לדעתי חדשנות לא צריכה להיות תחרות ואני חושב שקודם כל אתה צריך ליהנות ממה שאתה עושה. אני חושב שהחדשנות שלנו היא באופן בו אנחנו מתייחסים למילות השירים בפרסית, זה מאוד חשוב לי. אלבום קונספט הוא באמת אולדסקול, אבל הסיפור שלו היה כל כך עצמתי, שלא היה לי אכפתי מה אנשים יגידו, ואני חושב שזו אחת הסיבות בזכותן אנחנו פועלים כל כך הרבה שנים – אנחנו לא פועלים על פי מה שנכון מבחינה שיווקית. זה נכון להתייחס לשוק, כי אנשים משתנים, דורות מתחלפים והטעם של אנשים במוזיקה גם כן משתנה, אבל כשזה הופך להיות עיקר ההתמקדות שלך במוזיקה, אתה מפסיד את המקוריות שלך ואת הערך שלך כיוצר, אתה הופך להיות מה שהשוק רוצה שתהיה. אני מנסה להימנע מזה ולספר סיפורים שחשוב שיסופרו. הסיפור של אלבום הקונספט הזה הוא כל כך עצמתי שהרגשתי שאלבום אחד זה לא מספיק. אם היה לי זמן ואם הייתי יודע את מה שאני יודע עכשיו, הייתי עובד עוד שנה על האלבום הזה. יש כל כך הרבה פרטים בסיפור הזה".
לגבי העניין השיווקי, להקות ומוזיקאים רבים שהתחילו לפעול בזמנכם, משלבים היום יותר ויותר מוזיקה אלקטרונית, כשאתם עושים את ההפך וחוזרים לשורשים, עושים רוק נ' רול, בלוז, יוצרים אלבומי קונספט
"כן, באלבום האחרון אפילו הלכנו עוד יותר אחורה והשתמשנו בטכנולוגיה ישנה יותר על מנת ליצור את הסאונד החם הזה של הקסטות. אני שם לב לטרנד הזה ואני מודע אליו, אבל אני נהנה יותר מהאולדסקול".
אחרי הריאיון, ארש אמר שהוא צריך לזוז בקרוב ל"זמן איכות עם הגיטרה", שכן כמה שעות לאחר מכן בערב, התקיימה הופעתו האחרונה לעת עתה בארץ. וכך, בבר-מוזיקה בינוני באזור התעשייה של ראשון לציון מזרח, הוא שר וניגן, רק עם גיטרה וסיפר על החיים כמוזיקאי באיראן, אותה עזב ב-2005, רק שנתיים אחרי שהתחיל את הפרויקט שהפך ל"קיוסק", על המוזיקה שלו, על המצב באיראן ועל מה שנקרא "החיים עצמם". זה היה אינטימי. זה לא הרגיש שהוא בא להופיע לקהל זר. זה הרגיש כאילו הוא כבר מכיר פה את כולם.
לצד החברים והחברות שהכרנו כבר בצהריים בארוחה הגיעו אנשים מכל וכל. היו צעירים וצעירות, היו גם בני גיל ההורים שלנו, היו שנראו יותר מתעניינים ממכירים וכאלו שנראה שכבר הכירו או לפחות שמעו על. לידנו, על הבר האחורי אפילו ישב אדם מבוגר, פרסי במוצאו, עם בחור צעיר (אולי סבא ונכד). הוא ישב עם מנה של דג וירקות ומנה של וויסקי. לעתים היו הבלחות של פרסית בהרצאתו של ארש, והיה ניתן לראות את אותו פרסי מבוגר מתרגם לנכדו את שנאמר. כולם באו לשמוע ולראות את ארש, שאלו שאלות, הביעו התעניינות, גם במוזיקה, גם באיראן והוא היה יותר משמח לשתף ולספר. הדבר היחיד שהיה חסר היו שאר חברי הלהקה ובשביל זה שווה לחכות עוד חצי עשור.
COMMENTS