לכבוד סופה של השנה הלועזית, כנהוג, גם בקולומבוס מסכמים את השנה שהיתה לנו במוזיקה מעבר לים.
הכותבים של קולומבוס בוחרים את האלבומים והשירים שעשו להם את השנה.
מתחילים…
Anderson Paak – Malibu
האזנה ראשונה לאלבום היא קצת כמו דייט ראשון, אם זה בינוני, כנראה שיקח לך עוד קצת זמן להחליט בנוגע לעתידכם, אבל אם זו קטסטרופה או הצלחה מסחררת, יהיה הרבה יותר קל לשים את האצבע על כך. חייב להודות שאחרי לא מעט האזנות לאלבום ולא מעט סרטוני הופעה של פאאק, הרגשתי שאני ניצב בפני דילמה: האם מה שאני חושב על מאליבו הוא לא רק נגזרת של ההופעות מלאות האנרגיה? האם גם בלי הקונצרט המהפנט ב-Tiny Desk פאאק היה נכנס לרשימה שלי? התשובה היא לגמרי כן. העובדה שלאלבום אין מקצב אחיד קנתה אותי מהרגע הראשון. במאליבו פאאק פעם מחבק את המאזין עם Heart Don't Stand A Chance, פעם לוקח אותו לסיבוב במועדון עם Am I Wrong ופעם מדבר על חלומות כשהוא מגובה במקהלה ב-The Dreamer. מאליבו הוא אלבום כל כך טוב בעיקר כי כשפאאק שר בו על הבית שלו, הוא שר על כל הצדדים שלו, השמחים יותר ופחות. אבל מכולם, כמו גם בהופעות שלו, נוטפת האהבה הענקית שלו למוזיקה ולקהל.
Jeff Parker – The New Breed
נראה שבשנים האחרונות הרבה נגני ג'אז נמצאים במערכת יחסים מורכבת עם הצורה הקלאסית של הז'אנר. דבר שיוצר הרבה ניסיונות מוזיקליים חדשים ומגוונים, אבל באלבום של הגיטריסט ג'ף פארקר ניכר שהוא לא מנסה אלא יודע בדיוק מה הוא רוצה לעשות עם כל הג'אז הזה, והוא רחוק מלהשמע כמו ניסוי. באלבומו The New Breed פארקר חסך לאמני ההיפ הופ את הסימפול שלו ופשוט עשה מראש אלבום ג'אז שרועה בשדות של ביטים והיפ הופ ובמידה מסוימת בלבל את המאזינים. זה אלבום ג'אז? מוזיקה אלקטרונית? מוזיקה שחורה? אני לא יודע לתת לזה שם עדיין, אבל אין ספק שזה באמת זן חדש כמו שכותרת האלבום מציינת. אפילו שאני לא מוציא אתכם מפה עם כותרת יפה למה שפארקר מנגן, מרגיש לי שמעבר לזה שהוא אלבום מצוין, אנחנו נשמע עוד לא מעט אלבומים בסגנון הזה ב-2017.
קטע מעולה לדוגמא: Executive life
A Tribe Called Quest – We Got it From Here… Thank You 4 Your Service
לפעמים כדי להיות בטופ, אתה לא צריך להמציא את הגלגל, אלא פשוט לדבוק בדברים המוכרים שאתה עושה טוב ולמקסם אותם. זה בדיוק מה ש-ATCQ עשו באלבום הנוכחי שכנראה גם יהיה האחרון שלהם. רוב הקטעים הוקלטו לפני מותו של חבר ההרכב Phife Dwag מסיבוכים של סכרת מוקדם יותר השנה והעובדה ש-Phife היה המנוע מאחורי החזרה לעבודה משותפת והקלטת האלבום עושה את האובדן שלו לעוד יותר משמעותי לחברי הלהקה. האלבום הזה נכנס לרשימה שלי בעיקר בגלל שהוא גם פוליטי, גם שיר קינה בלא מעט רגעים והוא עושה את שני אלו כשהוא מצליח להיות שמח ומלא אנרגיה. סימפולי הג'אז וההפקה של Q-TIP נמצאים פה בשיאם, האורחים באלבום מוסיפים המון צבע ואפילו ג'רובי ווייט מרשים בקטעי הראפ שלו. יכול להיות שחוסר הפאסון ואווירת הכיף ששורה באלבום הזה הם דברים שרק הרכב מנוסה שלא חייב להוכיח כלום כמו ATCQ יכול להרשות לעצמו, במיוחד כשמוות מרחף סביב היצירה, אבל היכולת שלהם להוציא אלבום כזה אחרי שנים של ריבים וללא עבודה משותפת היא עדיין מרשימה.
קטע מעולה לדוגמא: We The People
Vanishing Twin – Choose Your Own Adventure
ניסיתי. באמת שניסיתי. אבל לזקק את מה ששמעתי באלבום הבכורה של ההרכב מלונדון למילים נשארה משימה שלא הצלחתי לעמוד בה. בעיקר כי המוזיקה שלהם הצליחה לגרום לדימיון שלי לעבוד שעות נוספות ולשכלתנות קצת פחות. מה שאני כן אגיד על האלבום הוא שמומלץ בחום לשמוע אותו עם אוזניות בזמן שאתם מתנתקים מכל קשר עם החוץ, ככה תוכלו להתמסר באמת לחוויה. להרגיש את הדופק עולה ב-Floating Heart או לצלול להרפתקה תת מימית בקטע Under The Water. כי הגדולה הכי גדולה של האלבום הזה היא היכולת שלו לתרגם את המוזיקה לאלמנטים גרפים, וזה דבר שהוא בעצם קצת כמו כל הרפתקה, מפחיד לפחות כמו שהוא ממכר.
The Avalanches – Wildflower
Wildflower הוא האלבום השני בסך הכל של החבורה האוסטרלית, אבל זה לא מנע ממנו להיות אחד האלבומים הכי מצופים ב-2016. כמות הסימפולים הבלתי נתפשת מהתרבות הפופולרית, בתוספת הפופיות התמימה שבו, גורמים ל- Wildflower להרגיש כמו הפסקול של לא מעט דורות. אם זה קטעים מהקוסם מארץ עוץ ואם זה וויל סמית' ב-Gettin' jiggy with it, כל פיסת סאונד שנחתכה והודבקה מחדש באלבום גורמת למאזין להרגיש שיש לו מקום בחגיגה הזאת בלי קשר לגילו. כיום כשהטכנולוגיה היא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה, ולפעמים לא בטוח אם נעשית יותר עבודה בחדר העריכה או באולפן, ה-Avalanches הם עדיין ליגה אחרת בכל הנוגע לאיך לבנות שיר מאוסף של שברירי קול בלתי תלויים. רק נשאר לקוות שהאלבום הבא יגיע יותר מהר מ-16 שנה.
קטע (וקליפ) מעולה לדוגמא: Because I'm Me
Moon Hooch – Low 5
השלישייה הספק אנגרטית, ספק מעורערת קלות בנפשה מברוקלין הוציאה השנה את Red Sky, אלבום שלא הרגשתי שעמד בסטנדרט הגבוה מאוד של שני הקודמים. אבל הקטע Low 5 הוא תזכורת קטנה לאיך צמד סקסופונים ומתופף על אקסטזי הפכו לי את הראש כשהם מנגנים את מה שהלהקה הגדירה כ-Cave Music. לא לבעלי לב חלש.
Jim James – Here In Spirit
הגדולה האמיתית של השיר הזה היא שהוא לא מנסה לעשות פעלולים. יש שיאמרו שהוא קלישאתי ואופטימי בצורה תמימה משהו, אבל תהרגו אותי, ככה בדיוק אני רוצה את הקלישאות שלי.
Michael Kiwanuka – Cold Little Heart
לשים כרצועה ראשונה באלבום קטע של עשר דקות בו קולו של הסולן נשמע לראשונה רק אחרי 5 דקות של סולו גיטרה ושירת ליווי, זו הצהרת כוונות יומרנית. היופי בכך הוא שקיוואנוקה לא סתם בוחן את המאזין עוד ברצועה הראשונה, הוא כנראה יודע מה יש לו ביד. האפוס המוזיקלי המרשים הזה הוא ללא ספק פתיחת האלבום האהובה עלי השנה.
Noura Mint Seymali – Ghlana
אני באמת לא יודע מה מרגש אותי יותר בשיר הזה, השירה המהפנטת של נורה מינט סיימאלי או ריף הגיטרה המשוגע שנשמע רגע אחד כמו זיוף קל ורגע אחר כמו משהו שמגיע ממקומות שאין אליהם הוראות הגעה.
[bandcamp width=100% height=120 album=1939331711 size=large bgcol=ffffff linkcol=0687f5 tracklist=false artwork=small track=3139562005]
Esperanza Spalding – Good Lava
ב- Good Lava אפשר למצוא הרבה דברים, דיסטורשן בדיוק במידה, קצב מהפנט ושירה מרשימה של ספאלדינג. כל אלו גורמים לי לחבב את Emily D – האלטר אגו של ספאלדינג, הרבה יותר מאת המקור.
http://www.youtube.com/watch?v=UDrEHphZbcE
Eleanor Friedberger – New View
האלבום הזה של פרידברגר, שתפס אותי לחלוטין בהפתעה, הוא מהאלבומים שליוו אותי לאורך כל השנה ואני מאמינה ששירים מתוכו ימשיכו ללוות אותי גם בשנים ובעשורים הבאים. He Didn't Mention his Mother ,Open Season ו-Never is a Long Time הם רק חלק מהשירים בזכותם האלבום הזה נכנס לרשימת אלבומי השנה שלי. אלינור עברה בעשור האחרון מהפך – מלהיות חצי מהרכב ה-Fiery Furnaces הרוק-ביזאר-בועט-כועס, היא התרככה, עברה לאפסטייט ניו-יורק והחלה לנגן ריפים פשוטים וקליטים עם מילים שבלתי אפשרי להתעלם מהיופי שבהן.
ראיון עם אלינור פרידברגר בקולומבוס
Noname – Telefone
פאטימה וורנר הידועה בכינוי נוניים הפציעה בחיי באותו שבוע שבו היא הגיעה להופיע בבארבי. מדובר בהפקה ראשונה של חברת ההפקות הטריה פרזנט פרפקט שהצליחה מעבר לכל דמיון – הבארבי היה בתפוסה מלאה ונלהבת ונוניים שזהו לה אלבום בכורה נראתה אף היא מופתעת מהאהבה שהורעפה עליה. הסאונד עתיר הבאסים, הסימפולים והקצב שמשאיר אותך על קצות האצבעות מצליח לעבור בלייב וגם באלבום – מומלץ להיכנס לחדר שקט ולהגביר. בהחלט אמנית שכדאי להמשיך ולעקוב אחריה.
עוד על נוניים בקולומבוס
האלבום המלא להאזנה
Bon Iver – 22, A Million
במבחן הזמן, האלבום הזה של בון איבר מושמע הרבה פחות ממה שאחיו הצעירים הושמעו כשגיליתי אותם לראשונה. For Emma, Forever Ago ו-Bon Iver נטחנו עד דק באזניות וגם היום הם עוד מדגדגים לי לפעמים בקצה האוזן ואני רצה להשמיע אותם. וזה לא בגלל שזה לא אלבום טוב, הנה – הוא מופיע ברשימת אלבומי השנה שלי, לא?
אני מאמינה שהסיבה היא שהאלבום הזה דורש הקשבה אחרת, הוא לא יכול להיות לגמרי ברקע כמו אלבומים אחרים. כש-Over Soon מתחיל עם הצפירה הרפטטיבית שלו, הוא מעמיד אותי על קצות האצבעות המטאפוריות שלי בציפייה לשיר שיתחיל. ובמובן כלשהו השיר לא לגמרי מתחיל ולא לגמרי נגמר – זו חוויה משונה קצת, האלבום הזה. שלושים ושבע דקות של חוויה חללית ביזארית בון-איברית. וזה הייחוד שבו.
Andy Shauf – The Party
הייתי חייבת לציין לטובה גם את האלבום הזה. לאנדי שאוף התוודעתי בסיכום השנה הקודם דרך האפליקציה ש-NPR משיקים כל שנה: Songs We Love ואני בהחלט מחכה לגרסת 2016! מדובר באלבום מקסים שממשיך את קודמו, The Bearer of Bad News ומתאים לחורף שסוף-סוף החליט לבוא לבקר אותנו.
האלבום המלא להאזנה
Eleanor Friedberger – Open Season
כששוחחתי עם אלינור פרידברגר טרם הגעתה לארץ, שאלתי אותה מדוע האלבום לא נקרא על שם אחד השירים באלבום. היא סיפרה שהיא אכן חשבה לקרוא לו Open Season אולם בגלל כפל המשמעות לפתיחת עונת הציד, היא בחרה לתת לאלבום שם יותר אופטימי. אני עדיין מאמינה שהאלבום היה צריך לשאת את כפל המשמעות הזו בגאון. וגם: פרידברגר תהיה חייבת לחזור לארץ כדי להופיע עם השיר הזה, שנעדר מהסט-ליסט שלה בבסקולה.
Blood Orange ft. Nelly Furtado – Hadron Collider
בלאד אורנג' שיתף פעולה באלבומו האחרון Freetown Sound עם שורה של זמרות, אולם קול אחד בלט לי במיוחד – קולהּ של נלי פורטדו שנעלמה שלא בצדק מן הראדאר בשנים האחרונות. השיר החולמני-אך-קצבי הזה הוא אחד השירים האהובים עליי באלבום הנהדר הזה.
Charlotte Day Wilson – Find You
שארלוט דיי וילסון הוציאה באוגוסט השנה את EP הבכורה שלה: CDW. השיר הזה מתוכו הוא ייצוג מושלם למה שוילסון יכולה לעשות עם הקול העמוק שלה ונגיעות של קצב. וילסון חיממה השנה את ה-Local Natives בסיבוב ההופעות שלהם ואף שיתפה פעולה עם Badbadnotgood בשיר In Your Eyes.
Warpaint – Whiteout
שלישיית הבנות האלה היא הגרסא המבוגרת יותר להערצה שלי להרכבי פופ בשנות התשעים: אני רוצה להיות כמוהן או להיות איתן. לדעתי השיר הזה הוא הפנינה המיוחדת ביותר באלבום האחרון שההרכב הוציא שנקרא Heads Up. ממליצה גם לצפות בהופעה שלהן ב-KEXP מאוקטובר השנה.
The Chemical Brothers ft. Beck – Wide Open
השיר המושמע ביותר בביתי השנה, לרוב על מרקע הטלויזיה כשאני דבוקה למסך. מעבר לעובדה שמדובר בוידאו קליפ מהפנט שמגיע לו לזכות בתואר קליפ השנה, זה השיר היחיד שבק היה מעורב בו השנה שגרם לי להיזכר למה אני כל-כך אוהבת אותו וכמה נוגע ללב הוא יכול להיות. מר בק – אולי תחזור להיות קצת פחות WOW בבקשה? אני אודה לך מקרב לב.
Father John Misty
רבות נכתב על האב יוני מעורפלי – על הכשרון הבלתי נדלה, על הסלידה שלו מטכנולוגיה ורשתות שיווק, על האקסהיביציוניזם שלו ושל אשתו הצלמת וכהנה וכהנה תשבוחות כנות יותר או פחות. בסופו של יום – מדובר באמן שמצליח להיות כל-כך רלוונטי עם כל שיר שמשוחרר לחלל האוויר, בין אם במסגרת אלבום ובין אם כרצועה בודדת. לשמחתי הרבה, תפסתי את האב בסיבוב ההופעות האירופאי שלו השנה ומדובר היה בתענוג צרוף. כשלוש דקות לאחר שההופעה החלה בהיכל אלהמברה בפריז – החשמל על הבמה כבה. במקום לסגת ולחכות לתיקון התקלה, ג'וש טילמן קיבל שאלות מהקהל, ניגן על גיטרה אקוסטית שיר שהמציא בו במקום, וחתם על גיליון קולומבוס (כן כן!). אין ספק שאזכור את ההופעה הזו לעוד שנים רבות.
ביקורת ההופעה ממאי האחרון
[soundcloud url="http://api.soundcloud.com/tracks/294157564" params="auto_play=false&hide_related=false&show_comments=true&show_user=true&show_reposts=false&visual=true" width="100%" height="450" iframe="true" /]
ההתייחסות ל 2016 כ"שנה השחורה של המוזיקאים" כבר הפכה לקלישאה, אבל מבחינתי היא באמת נפתחה במוות שתפס אותי חזק בגרון ולא שחרר עד הרבה חודשים, והסתיימה עם מוות שהיה משמעותי בשבילי לא פחות כחובב מוזיקה. אם זה לא מספיק, שני האירועים האלו היו מלווים באלבומים שהמטען שנלווה אליהם רק העצים את האיכות שלהם. אלו אלבומי השנה שלי:
David Bowie – Blackstar
אמן הגימיקים וההפתעות שמר את ההפתעה הגדולה ביותר שלו לסוף המופע: אלבום אפל ועם זאת מלא באירוניה, שעוסק במוות ומשוחרר שלושה ימים לפני המוות שלו עצמו. הקליפ של "לזרוס" הפך להיות כמעט-בלתי-אפשרי לצפייה אחרי הידיעה על מותו של בואי בגיל 67, אבל מעבר למוות האלבום הזה מלא במוזיקה מעולה. חבורת נגנים מיוחדת שהופכת כל אחד מהקטעים באלבום לחגיגה של קצב, גיטרות, סקסופונים וכמובן הקול של בואי שהעמיק והעשיר עם השנים.
ביקורת על האלבום בקולומבוס
קטע מעולה לדוגמא: Tis a Pity She Was a Whore
Leonard Cohen – You Want It Darker
לאונרד כהן נפטר בשיבה טובה, בגיל 82, בסתר, ללא פרסום (דבר מותו פורסם רק כמה ימים לאחר ההלוויה) וללא גימיקים, אבל גם הוא השאיר אחריו מכתב פרידה מוזיקלי. האלבום האחרון שלו, שהופק ע"י בנו אדם, נפתח במקהלת חזנים מבית הכנסת בו התפלל כילד במונטריאול, וממשיך במילות ה"קדיש", המבטאות השלמה עם הקיום ועם סופו. כמו תמיד אצל כהן, לא מדובר בדיכאון, אלא בהמון חמלה, הומור עצמי, והרבה הרבה יופי.
ביקורת על האלבום בקולומבוס
קטע מעולה לדוגמא: Traveling Light
!Metallica – Atlas, Rise
הקאמבק של מטאליקה השנה הוא טוב כמו שקאמבק יכול להיות: להקה שמבינה מה בסיס הכוח שלה, מה המעריצים אהבו בה ומה היא מסוגלת לתת להם כמעט 30 שנה אחרי השיא שלה. הקליפ לשיר מציג אנשים שנהנים לעשות מוזיקה ביחד, וכך הם גם נשמעים:
Radiohead – Burn The Witch
גילוי נאות: דווקא את הגימיקים של רדיוהד אני פחות אוהב, ופחות התלהבתי ממחיקת כל הישות הדיגיטלית של הלהקה מרשת האינטרנט, אבל הסינגל הראשון שיצא מהאלבום האחרון שלהם הזכיר לי למה זו באמת אחת הלהקות האהובות עלי: הכינורות והתופים מלווים מלודיה קליטה של תום יורק, והקליפ מצמרר:
Rae Sremmurd – Black Beatles ft. Gucci Mane
פופ. לא צריך להיות כבד, לא צריך למות, לא צריך לומר קדיש. רק כיף. המילים אידיוטיות, הקטע שהם מחזיקים גיטרות ולא מנגנים בהן הוא מוזר, ואתגר בובות הראווה הוא עוד אחד מהטרנדים הבאים והולכים וכולם שוכחים מהם.
ואף על פי כן ולמרות הכל, זה שיר כיפי, מלודיה מדבקת, הפקה מגניבה. אני אוהב אותו.
Heron Oblivion – Heron Oblivion
אני אוהבת כל דבר שמג ביירד מעורבת בו, ולכן כששמעתי שסולנית Espers, אחת מלהקות הפולק-רוק הטובות בז'אנר, מקימה סופרגרופ עם שנים מחברי Comets on Fire וחבר מ- Assemble Head in Sunburst Sound כמובן שהייתי בעד, מבלי לשמוע אפילו צליל אחד מהתוצר. תמיד היה לי חשד, בקטעים היותר דיסוננטיים של Espers; שזה יהיה מעניין לשמוע את קולה המלאכי של ביירד על רקע דיסטורשן קצת יותר רציני, אבל בתור להקה שמנסה לשחזר את הסאונד של להקות כמו פנטנגל, אף פעם לא עניין את Espers ללחוץ עד הסוף על דוושת הגז. עם Heron Oblivion סוף סוף קיבלתי את מבוקשי – הגיטרסיטים נואל וואן הרמונסון וצ'ארלי סאופלי מלווים את התיפוף של ביירד עם שלל סולואי גיטרה חשמלית מענגים, בעוד הבאס נותן גב חזק, והתוצאה לא רחוקה מעד כמה הרכבים שאנחנו מאוד אוהבים על הסיפון דוגמת Low. הלהקה מצליחה להקיף קשת רחבה של ז'אנרים – מפולק פסיכדלי עדין לרעש נויזי סטייל סוניק יות' באלבום בכורה שלדעתי נותן את התמורה המלאה למחיר.
קטע מעולה לדוגמא: Your Hollows
Agnes Obel – Citizen of Glass
זהו כבר אלבומה השלישי של המוזיקאית הדנית הפועלת מברלין, והוא משלב באופן אורגני מוזיקה קלאסית ואלקטרוניקה עם שירה מקהלתית לכדי יצירה שהיא מרשימה לא פחות משהיא יפה. יש במוזיקה של אובל ממד אסתטי מושלם כזה, שאני מכירה מיוצרים דומים כמו סיגור רוס או אוון פאלאט. ממד שמסיח את הדעת מכך שהשירים שלה עוסקים בנושאים די מלחיצים – הכותרת של האלבום מדברת על כך שאין לנו פרטיות יותר. לשירים שלה יש כותרות מעולם הריגול הממוחשב כמו "סוסים טרויאנים", או נושאים פילוסופיים די כבדים, כמו עיקרון החזרה הנצחית בשיר כמו "It's Happening Again". באמצעות מניפולציות על הקול שלה היא יוצרת דואטים עם עצמה, לפעמים היא ממש מצליחה לגרום לקול שלה להישמע גברי, כמו ב-"Familiar". המוזיקה שלה אמנם מאוד מתוזמרת אבל אף פעם לא נופלת לתחום האיזי ליסנינג, תמיד נשאר אלמנט שמכניס קצת חוסר נחת, ביט אלקטרוני או צלילי מיתרים קצת דיסוננטיים.
Sturgill Simpson – A Sailor's Guide to Earth
גם בלי לשמוע צליל אחד של ליווי כלי, ברגע שסטרג'יל סימפסון פותח את הפה, אני שומעת קאנטרי. רצה הגורל, והוא נשמע ממש כמו אחד הקולות הכי מזוהים עם הז'אנר, גלן קמפבל הענק, עם טיפה פזילה לג'ון דנבר. לסימפסון יש קול מעולה, והוא משתמש בו כדי לשיר שירים שנוגעים בעולמות מגוונים, לא רק בז'אנר הקאנטרי. הוא עשה קאבר שומט לסתות ל-In Bloom של נירוונה, ופה ושם השירים שלו נוגעים בצליל של Muscle Shoals. אין ספק שסימפסון מסתמן כ"סוס השחור" של השנה, כשהוא מעומד לגראמי לצד זמרי פופ הרבה יותר מוכרים ממנו כמו בינוסה וג'סטין ביבר. אין סיכוי שהוא יזכה, כמובן, אבל עצם העובדה שהרבה אנשים הולכים להגיד "סטרג'יל מי?" יעלה את הפרופיל שלו במידה ניכרת. ובהחלט בצדק, כי מאחורי הפאסדה של סגנון רטרו מסתתר זמר שכותב שירים מאוד עדכניים, למשל "A Call to Arms", שיר מחאה מהשמחים ששמעתי, שמצטרף לרשימה הולכת וגוברת של שירי מחאה שיצאו השנה.
Jamila Woods – Heavn
אני חושבת שאין שיר שהשמעתי כל כך הרבה לעצמי השנה כמו את Blk Girl Soldier מתוך האלבום הזה, והוא תמיד עושה לי מצברוח טוב. זהו אלבום שמעיז להיות אופטימי אל מול אלימות ואפלייה ממסדית, והוא עושה את זה בחן ואלגנטיות כאלו שכמעט לא שמים לב כמה טוב הוא עושה את זה. אני אוהבת איך שוודס משלבת עולמות בתוך האלבום הזה, מביאה ציטוטים מכל כך הרבה ז'אנרים; פה הקיור, שם הפוג'יז, הטווח שהיא משלבת כל כך רחב ומראה שיש לה ראש פתוח ואהבה להרבה סוגי מוזיקה. יפה שהיא גם נותנת במה לעוד מוזיקאיות מהסצנה שלה כמו נוניים, וכמובן למנטור צ'אנס. זה אלבום מלא נשמה, מלא אמונה ומלא מוזיקה טובה שמסוגל להוביל מהפכה מהסוג השקט, כזו שבאה מלמטה ומעצימה את מי שמשתתף בה.
ANOHNI – Marrow
מודה, כששמעתי שהאלבום הזה הולך להיות אלקטרוני, קצת דאגתי. חששתי שהכיוון הזה הולך להיות יותר מיינסטרים, לאחר שאנונהי זכתה להצלחה מסחרית ואמנותית רבה. לא היה צריך לחשוש – אנונהי יצרה אולי את האלבום הכי עצבני שלה מאז שהיא פרצה למיינסטרים, המזכיר שבעצם היא התחילה בתור אמנית קברט קווירי מאוד פוליטית. האווירה הזו גובתה אף היא במעשים, כמו למשל בכך שהיא לא הגיעה לטקס האוסקר, אליו היא הוזמנה כמעומדת. אין ספק, שלקראת השנה הקרובה הזעם הזה ישרת את אנהוני היטב, כיוון שנבחר נשיא בארה"ב שמסמל את כל מה שהיא זועמת עליו – אנטי להטב"ק, אנטי שמירה על כדור הארץ, אנטי פמניזם. בשיר הזה היא שרה בציניות, במעין פרסוניפיקציה של "אמא אדמה" שאותה מגלמת השחקנית בקליפ כל כך יפה: "תמצצו את הלשד מהעצמות שלה… כולנו אמריקאים עכשיו… מצצו את הנפט מפניה, שירפו את שערה, בשלו את עורה…." שיר שמצליח להיות יפה ומזעזע בו זמנית.
Preoccupations – Memory
אין ספק שזו הייתה שנת קאמבק לז'אנר הפוסט פאנק, עם אלבומים של הרכבים חדשים כמו Marching Church או הרכבים חדשים טיפה פחות, כמו Eagulls. אבל האלבום שהכי ציפיתי לו, ושגם לא הכזיב, הוא של הרביעייה הקנדית שהוציאו אלבום שני, לאחר ששינו את שמם מוויט-קונג. עם זמר שיש לו קול שמוסיף לאפקט הדרמטי המהדהד המתבקש, ויכולת לשחזר במדויק את האפלולית הדיכאונית האופיינית לז'אנר, הלהקה הצליחה להתבלט מעל לכל שאר המתחרות, בצורה שעד כה רק Interpol בימיה הטובים הצליחה לעשות. ומתוך כל השירים, השיר הזה, שהוא בעל שלושה חלקים נפרדים, הוא לדעתי השיא של האלבום, והקליפ הסוריאליסטי שלו, שמציג צעיר שאוהב להדליק דברים, המצית את עצמו, ואז יש טוויסט מפתיע. הוא לא לחלשי לב, אבל מתאים באופן מדויק ביותר לשיר.
Massive Attack, Ghostpoet – Come Near Me
הלהקה שהכי מזוהה עם ז'אנר הטריפ הופ לא הוציאה אלבום מאז 2010, אבל השנה הם הוציאו שישה שירים – ארבעה ב-Ritual Spirit ושניים ב- He Spoils. הצמד של רוברט דל נג'ה וגראנט מארשל הוכיח כמה בקלות הם מסוגלים להשאיר אבק לכל המתחרים. אני אוהבת את כל השירים מהשנה, והקליפים שלהם מושקעים כמו תמיד, אבל הקליפ הזה לדעתי היה הכי מוצלח מכולם, והוא מצליח להעביר תחושת איום קריפית שממחישה חוויה שלצערי הרבה נשים מזהות אותה. אני חושבת שהשילוב בין הביטים של מאסיב אטאק לשירת הראפ של גוסטפואט, מזכירה את רגעיה הגדולים של הלהקה עם טריקי, ובהחלט מעוררים את התאבון לקראת אלבום מלא.
Nick Cave – Jesus Alone
"You are a distant memory in the mind of your creator" – איך שניק קייב מתמצת כל כך במדויק את מה שאני מרגישה. קול קורא ממעמקים, בודד בחשיכה. ספק מאמין שיש מי שמקשיב בצד השני, ספק מתריס שהכל לשווא. על רקע כלי מיתר בניצוחו של וורן אליס, אודיסיאה מסויטת בין תרבויות, מגדרים, מצבים שונים. קייב מביט דרך עיניים שונות, ומוצא בהן את המשותף, את האנושיות שבצורך להשמיע קול, לא משנה למי או למה.
Daniel Romano – (Gone Is) All But A Quarry Of Stone
דניאל רומאנו הינו תגלית חדשה עבורי השנה. מדובר במוזיקאי שזכה בעבר בפרס הג'ונו, המקבילה הקנדית של הגראמי, שנראה כמו הבן האבוד של בוב דילן ונשמע כמו הבן האבוד של לאונרד כהן (באלבום הזה הוא אפילו מבצע שיר מחווה לכהן). זהו שיר סינגר-סונגרייטר קלאסי, שכבר משמיעה ראשונה נשמע כמו אחד מהשירים שהכי אהבתם כבר שנים. הוא נושא בגאון את המורשת של שנות השישים והשבעים מבלי להישמע כמו חיקוי חיוור של התקופה ההיא.
Fantastic Negrito – Last Days of Oakland
אלבום הבכורה של פנטנסטיק נגריטו הוא אלבום מלא בכעס אבל לא בייאוש, אלבום של מחאה המופנית כלפי החברה והממסד שנדמה שולט בכל ולא שולט בכלום. חייו של נגריטו לא היו קלים, הכישרון והרצון לעשות מוזיקה היו חזקים ממנו גם כאשר ניסה לעסוק בדברים אחרים (כמו גידול מריחואנה וירקות). באלבומו החדש הוא משלב את היסודות של המוזיקה השחורה בארה"ב; הבלוז והגוספל עם הסול והשפעות נהדרות של פרינס המנוח, כדי להביא לנו אלבום חשוף ונוקב על החברה באמריקה היום מנקודת מבטם של המנוצלים בחברה, השקופים. אבל אין בדברים שאמרתי עד כה כדי לרמוז שהאלבום מדכא או מייאש אלא להפך. נגריטו מצליח בדרכו המיוחדת לומר את כל זה ולעטוף את זה במוזיקה נהדרת, קאבר נהדר עם טוויסט משלו ללדבלי ב-In The Pines, אזכור בולט לליטל ריצ'י ב-Working Poor, פסנתר משתולל ב-Scary Woman ומחווה מודעת לפרינס ב-Nothing Without You שסוגר את האלבום. על הגילגולים הרבים שעבר פנטסטיק נגריטו, מילדותו בבית מוסלמי, קורבן לשוד מזוין, תאונת דרכים כמעט קטלנית ועוד אפשר לקרוא בביקורת המלאה שכתבתי פה כשהוא יצא.
האלבום המלא להאזנה
!Childish Gambino – Awaken, My Love
דונאלד גלובר (קומיוניטי, אטלנטה ועוד), או בשם הבמה שלו – Childish Gambino, הכניס את האלבום הזה לרשימה בדקה ה-90. כבר מתחילת דצמבר רשימות וסיכומים שכאלה מתחילים לצוץ באתרים רבים עוד לפני שהשנה ממש נגמרה, אבל בספינה יש לנו אורך רוח בעניינים האלה. לדעתי גם אם היה יוצא האלבום דקות לפני עליית הרשימה שלנו לאוויר הרשת, הייתי עוצר את מכונות הדפוס הווירטואליות ומתעקש על הכנסתו. שני הסינגלים הראשונים ובמיוחד Me and Your Mama גרמו לי להבין כבר משמיעה ראשונה שנתקלתי במשהו גדול. הגרוב האינסופי שרץ לאורך האלבום הזה כשהוא מתיך סול, ארנ'בי, היפ-הופ, רוק ומעל הכל מפזר קצת פסיכדליה בקצוות, לוקח אותך כמאזין לנסיעה מקפיצה ומדבקת. הוא מביא את הפאנק של הסבנטיז יחד עם רוחו של פרינס לתוך הקונפליקטים העדכניים ביותר, שחלקם לא השתנו משחר ההיסטוריה.
האלבום המלא להאזנה
Ryley Walker – Golden Sings That Has Been Sung
ריילי ווקר הוציא אלבום מעולה בשנה שעברה. כשהיה בארץ נתן את אחת ההופעות המעולות והמפתיעות שיצא לי לראות באותה שנה. לכן עם הניצנים הראשונים מאלבומו החדש החלה גם ציפייה גדולה וגם כמו תמיד איזשהו חשש קטן שציפיות, סופן להיגמר באכזבות. אבל שני הסינגלים הראשונים – Roundabout ו-The Halfwit is Me הוכיחו שהחששות היו לחינם. נראה שווקר מנסה להרחיב את המנעד שלו מעבר לפולק ומביא לנו השפעות ג'אז נהדרות כמו ב- A Choir Apart, ודרמה וורסטיליות נהדרת ב-Sullen Mind. זה לא אלבום לכל מצב-רוח או כזה שיכול להתנגן ברקע של מסיבות סלון, אלא כזה שמתאים למזג אוויר חורפי או נסיעות ארוכות, כזה שגורם למחשבות לנדוד למקומות רחוקים עם אגמים ופסגות מושלגות של הרים רחוקים.
Abayomy Afrobeat Orequestra – Abra Sua Cabeca
חבורה של נגנים ברזילאיים מוכשרים, מתורגלים בתורתו של פלה קוטי (מייסד-שותף לז'אנר האפרו-ביט) מקימים להקה לכבוד חגיגות יום הולדתו בשנת 2009 בריו דה-ז'נירו כדי לחגוג בנגינה את המורשת המופלאה שלו. באותה שנה הם הוציאו את האלבום הראשון שלהם שהיה נאמן מאד למקור, והשנה הם הוציאו אלבום שכבר מביא את אפריקה לתוך ברזיל, או להפך. תלוי מאיזה כיוון מסתכלים. הקצב המסחרר של האפרוביט, השילוב עם הסמבה-רגאיי וה-Manguebeat (ז'אנר ייחודי לאזור Recife בברזיל) מביאים את החגיגה לשיאה עם שירים כמו !Omolu ,Oya! Oya והגושפנקה האולטמטיבית לזה שהם כנראה עושים משהו נכון, מגיעה בדמות השיר בו מתארח Tony Allen, שותפו של פלה קוטי להמצאת האפרוביט, Tony Relax. אלבום מזיז רגליים וישבנים כמו שרק ברזילאים יודעים עם מקצבים אפריקאים וחטיבת כלי נשיפה מפוארת ומדוייקת. את הסיפור המלא מאחורי האלבום והלהקה אפשר לקרוא פה בביקורת המלאה שכתבתי כשהוא יצא.
האלבום המלא להאזנה
Michael Kiwanuka – Love and Hate
את מייקל קיאוונוקה גיליתי בזכות הביקורת הנהדרת של שחר באוגוסט השנה. כמו שכתבה שם שחר, יש הרגשה שיש פה מעין מאש-אפ גאוני של פינק פלויד עם מוזיקת סול, וכזה שנפתח בקטע של 10 דקות שחלקו הראשון אינסטרומנטלי לחלוטין ולרגע אתה צריך לוודא שבחרת לנגן את האלבום הנכון, אבל אחרי מספר דקות אין מקום לטעויות. האלבום מורכב מקטעים מגוונים, כמו Black Man in a white world הקצבי ובעיני השיר הטוב באלבום, שגם נכנס בהתאמה מושלמת לפסקול של הסדרה המעולה The Get Down עליה כתב עומר אסייס כאן, ומציף שוב את הגל הברור של האמנים השחורים המוחים נגד הגזענות וחוסר הצדק כלפיהם בעולם המערבי, לכאורה העולם הנאור. האלבום מרגיש כמו חיפוש אליו יוצא קיאוונוקה, בן להורים מאוגנדה, חזרה לשורשים, אבל ממקום מפוכח כשהוא משלב יחד את כל מה שלעולם יש להציע לו היום מבחינת המקצבים, כלי המיתר, המקהלה והגיטרה החשמלית עם סאונד שמרגיש זר לרגע קטן ואז מיד הופך לחלק בלתי נפרד מהמכלול.
Woods – The Take
הרבה שירים מעולים יש באלבום האחרון של להקת הפולק-רוק האמריקאית Woods, חלקם מדבקים מאד, חלקם קליטים, אבל ככל שאתה מקשיב להם יותר אתה מגלה עוד איזו שכבה של צלילים שלא הייתה שם קודם. השיר הטוב באלבום ואולי זה שמייצג בצורה הטובה ביותר את הכניסה של סגנונות נוספים לתוך המוזיקה שלהם הוא The Take. נפתח בתופים אפריקאיים במקצב יחסית איטי אליו מצטרף בס לשכבת קצב נוספת, ואז זו גיטרה חשמלית וקולו הגבוה של הסולן, ג'רמי ארל, המתחילים לסחוף אותנו איתם. בדקה השנייה נכנסים כלי הנשיפה לרגע ושוב נעלמים כדי לחזור לחלק הפסיכדלי של השיר קצת אחרי הדקה השלישית. המגוון הזה בתוך חמש וחצי הדקות של השיר גורם לי לחזור אליו שוב ושוב ולקוות שזה הכיוון שהלהקה תיקח אותנו אליו גם באלבומים הבאים.
http://www.youtube.com/watch?v=kZVeMr-APc4
The Last Shadow Puppets – Aviation
הסינגל הראשון ששוחרר מתוך אלבומם השני של ה-Last Shadow Puppets, פרויקט הצד של אלכס טרנר (Arctic Monkeys) ומיילס קיין (The Rascals) הצליח לתפוס אותי מיד בפתיחה עם הריף הממכר של טרנר. משם מתחילים מיילס וטרנר לתאר לנו איך משיכה ותאווה בלתי נשלטת לבחורה לטינית מתערבבת בחשש להסחף לתוך משהו שהם לא יודעים אם יצליחו לשלוט בו. כלי המיתר מגיעים בדיוק בזמן להוסיף דרמה במקומות הנכונים ויחד עם התיפוף העקבי מייצרים תחושת דחיפות אבל לא כזו שמעיקה על המאזין, אלא גורמת לו לרצות לדעת מה קרה בסוף. גם הקליפ ששוחרר בצמוד לשיר שומר על האווירה הנכונה.
Jim James – We Ain't Getting Any Younger
באלבומו החדש והמצוין של ג'ים ג'יימס, סולן My Morning Jacket, יש הרבה קטעים טובים. בכלל האלבום מרגיש כמקשה אחת מבחינת הסאונד והדמיון בין המלודיות של השירים. קצת כמו אלבום קונספט. אבל מבין כולם ישנו אחד שמחולק לשניים – חלק ראשון והארוך מביניהם, אינסטרומנטלי, הנפתח בלופ של קלידים שמרגיש לרגע כאילו התקליט קופץ וחוזר על אותו קטע שוב ושוב עד שאותו קטע הופך להיות חלק מהקצב. קטע שהזכיר לי קצת את טיים אימפאלה. אותו קצב הולך ונבנה עם שכבות נוספות ובערך באמצע השיר מגיע הריף העיקרי שילווה אותו גם בחלק השני. המילים מגיעות בחלק הבא ומתארות את העולם השבע, המערבי, זה שכבר הכל נתון עבורו ועכשיו צריך לשנות, לעשות את מה שצריך כדי שהעתיד יהיה טוב יותר עבור כולנו. לכולם יש תאריך תפוגה, אף אחד לא יחיה לנצח. השאלה עכשיו מה אתה עושה עם הזמן שלך כדי להפוך את העולם בו אתה חי עכשיו ובעתיד לטוב יותר.
לצערנו ביוטיוב יש רק את החלק השני:
http://www.youtube.com/watch?v=s_Mht0j9Mco
האם שמעתי אותם כבר עשרות פעמים? זו הדרך מבחינתי לבחור את אלבומי ושירי השנה. מודה ומתוודה, לרוב אני לא מצליחה להיות עם אצבע על הדופק ולהאזין בזמן אמת לחומרים חדשים שיוצאים, אבל לשמחתי השנה בעידודם של הספנים האחרים, היו כמה שהצליחו להיכנס ללופ ההאזנות.
Lucinda Williams – The Ghosts of Highway 20
לוסינדה וויליאמס חברה לשני הגיטריסטים הנהדרים ביל פריזל וגרג ליס, והביאה לעולם אלבום מריר-מתוק, אנושי להפליא, של געגוע וכמיהה למקומות, אנשים וסיטואציות בלתי מושגות – לרוחות הרפאים של כביש 20, כפי שהיא מגדירה אותן. אלבום קאנטרי-רוק משובח, עם טקסטים חדים ומזוקקים היטב, כשהשירה המעושנת של וויליאמס לצד קשת הצבעים שמוסיפות הגיטרות של ליס ופריזל, הופכות אותו ממה שעלול היה להיות "רק" אלבום טוב, לאלבום נפלא.
קטע מעולה לדוגמא: Doors Of Heaven
Leyla McCalla – A Day for the Hunter, a day for the Pray
אלבומה השני של הצ'לנית והזמרת ליילה מקאלה הוא אלבום שזורח מחמימות דרומית. מקאלה אמנם ילידת ניו-יורק אבל שני הוריה היגרו מהאיטי, והיא עצמה עברה לניו-אורלינס אחרי שסיימה את לימודיה. המוזיקה שלה שוזרת בעדינות את כל האלמנטים הללו – שירים באנגלית, צרפתית וקריאולית, חלקם מקוריים וחלקם פרשנויות חדשות לשירים מסורתיים. למקאלה נגינה מיומנת ולא שגרתית על הצ'לו, שמתאפיינת בטפיחות קצביות על הכלי. בהתאמה, מרבית השירים בנויים משכבות של כלי מיתר ואין אפילו שימוש בתופים. אלבום עם סאונד חם ובהיר, והפקה שנשמעת עכשווית, אך כזו שהמסורת נשזרת בה בעדינות ובאופן טבעי.
קטע מעולה לדוגמא: A Day For The Hunter, A Day For The Prey
(Junction 48 – (OST
רשמית, הפסקול של הסרט ג'אנקשן 48 עוד לא יצא. אבל הסרט יצא השנה ואת כל השירים כבר אפשר למצוא בפורמט כזה או אחר ביוטיוב, אז לא נלך לפי הלו"ז של חברות ההפצה. כיאה לסרט היפ הופ, המוזיקה של ג'אנקשן 48 נכתבה על ידי תאמר נפאר ואיתמר ציגלר במיוחד לסרט, וכחלק אורגני מתהליך העבודה. יש שם הכל: שכונה וסמים, מתח בין פוליטי ללא-פוליטי, נכבה וסיפור אהבה. הטקסטים החדים כתער של תאמר קיבלו טיפול אוהב בהפקה של איתמר, שמצליחה לחבר את כל הקצוות הללו לכדי סיפור מוזיקלי שלם – סיפור שמתכתב עם הפריחה העכשווית של ההיפ הופ בעולם, ובה בעת נשמע לגמרי מכאן. הנה השיר האהוב עלי – "יא רית" (הלוואי Ya Reit).
Anat Fort Trio & Gianluigi Trovesi – Birdwatching
האלבום החדש של הפסנתרנית ענת פורט עם ג'אנלואיג'י טרובסי הזכיר לי בעדינות ובקריצה שבעצם אני אוהבת ג'אז, רק צריך למצוא את האצבעות הנכונות שינגנו אותו. מוזיקה מלאת דמיון שמתפרסת לאורכו ולרוחבו של הפסנתר שלה, וחיבור נהדר עם הקלרינט של טרובסי. האלבום יצא בלייבל ECM, לייבל עם מסגרת עבודה וסאונד מובחנים, שענת היטיבה להגדיר בריאיון עמה: "המוזיקה הולכת למקום יותר אינטימי, חדרי וסיפורי". הסיפור ב-Birdwatching איננו תחום ומגודר, אלא נע על פני קשת של רגשות שמתעוררים בעת ההאזנה, ואשר תלויים בעיקר במאזין עצמו. התבלבלתם? זו המטרה.
לצערנו אין קטעים מהאלבום ביוטיוב, אבל כן בלייב עם אותו הרכב: Late ray of sunshine
Jamila Woods – VRY BLK Ft NoName
שיר מתוך אלבום הבכורה של המשוררת והראפרית ג'מילה וודס משיקגו, דמות משמעותית בקהילת האמנים האקטיביסטים בעיר, ופעילה בתנועת BLM. השיר הזה מתמצת היטב את המסרים אותם מדגישה וודס בעשייתה – גאווה שחורה, זקיפות קומה וסיסטרהוד. בשיר מתארחת הראפרית NoName וההגשה הנונשלנטית שלהן יושבת נהדר על ביט שהזכיר לי בתחושה נביעה של מים – אולי כסמל לעשייה האמנותית והפוליטית שבעקשנות ממשיכה לחלחל לאמריקה המשוסעת.
Fantastic Negrito – in the Pines
הגרסה של פנטסטיק נגריטו לשיר הוותיק של לדבלי (שבמקור נקרא Where did you sleep last night), הוא דוגמה ומופת לעשייה מוזיקלית שנותנת מקום להיסטוריה וצומחת ממנה. נגריטו לקח את הבסיס של הבלוז הישן של לדבלי, ערבב אותו עם הזעם שנוסף לו בגרסה החדשה יותר של נירוואנה, ועדכן את הטקסט למילים שמתכתבות עם המחאה של הקהילה השחורה בארה"ב. ההפקה של השיר שוזרת את כל הטוב שבמוזיקה השחורה – גרוב מהודק מבוסס בס, פסנתר שמוסיף מתח וקולות שהופכים אותו משיר פרטי לזעקה קולקטיבית.
Tom Waits – The Soul of a Man
השיר שפותח את אלבום המחווה שיצא השנה לבלוזיסט בליינד ווילי ג'ונסון, מצליח בעיני לענות להגדרה של קאוור מושלם – קאוור שעושה כבוד למקור אך מצליח להביא טוויסט מעניין משלו, כך שיהיה לנו חשק לשמוע אותו שוב. הנהמות המלוכלכות של ווייטס כמובן יושבות על הבלוז הישן כמו כפפה ליד, הגיטרה בשיר מסומפלת מתוך הקלטה מה-Lomax collection , והתופים מוסיפים בדיוק את מידת הגרוב הדרושה. התוצאה ממכרת.
Danny Brown – Atrocity Exhibition
ברוכים הבאים לתצוגת הזוועות של דני בראון. שלוש שנים לאחר אלבומו הקודם – "Old", הראפר מדטרויט חוזר, חשוף וקודר יותר מאי פעם.
ב-Atrocity exhibition (בדומה לשיר של Joy Division, אחת הלהקות שהשפיעו על בראון באלבום החדש) אנחנו נחשפים לצד כבד יותר של בראון. הראפר השטותניק עם הקול הצווחני מתמודד כאן עם השדים שבעולמו – מחוויות הסמים שלו, פשע ברחובות דטרויט, שיגעון, העמדות פנים והימצאות על סף מוות.
יחד עם פול ווייט, מפיקו הקבוע, השניים משלבים בין ליריקה חכמה לסמפולים גאוניים – מלהקות קראוטרוק (The Downward Spiral הפותח), לאלקטרוניקה מסונתזת (When It Rain) ועד מקצבים אפריקאיים (Dance In The Water).
שיתופי הפעולה באלבום מעניינים, בראון מארח את Petite Noir ב-Rolling Stone, אחד השירים הטובים באלבום, את Kelela הנהדרת ב-From The Ground המרגיע ואפילו את קנדריק לאמאר.
בראון יצר אלבום מרתק, אפל ומיוחד – אלבום השנה שלי ל-2016.
The Body – No One Deserves Happiness
The body, צמד הנויז-מטאל מפורטלנד, הגדיר את אלבומו החדש כ"אלבום הפופ הדוחה בכל הזמנים". קל להבין מאיפה באה האמירה הזו – הקטעים באלבום עוסקים באהבה, אובדן וכאב, נושאים המופיעים לעיתים בשירי פופ, אבל מבחינה מוזיקלית פופ זו ההגדרה האחרונה שניתן להצמיד לאלבום העוצמתי הזה.
כבר מהשיר הפותח, נוכחים באלבום אלמנטים של תיפוף אימתני, קירות גיטרה רועשים וצווחות מהדהדות, שבהם משתלבים קטעי שירה מרגשת של זמרות אורחות. החוויה בהאזנה לאלבום מאוד עגמומית וקודרת, והשירים כאן לופתים אותך בגרון תוך כדי תזוזה למשמע חבטות התופים המתגברות.
קטע מעולה לדוגמא: Two Snakes
LUH – Spiritual Songs for Lovers to Sing
(LUH (Lost Under Heaven, הפרוייקט המוזיקלי החדש של אלרי ג'יימס רוברטס (סולן להקת WU LYF) וזוגתו אבוני הורן, הוציאו השנה אלבום כל כך יפה שזכה להתעלמות בסיכומי השנה בבלוגים השונים בעולם, וחבל.
נתקלתי באנשים שממש אהבו את האלבום ומצד שני כאלה שממש שנאו אותו. דבר אחד בטוח – אי אפשר להישאר אדיש לקולו של רוברטס. הבחור הצעיר ממנצ'סטר, אנגליה, נוהם ומיילל על רקע המנוני גראנג'-אלקטרוניים, חלקם שקטים וחלקם כועסים יותר. רוברטס מתנגד לקפיטליזם, וקורא לנו לחיות חיים עם מטרה. ביחד עם השירה העדינה והיפה של הורן, ההרמוניות הקוליות שלהם משתלבות בצורה מרגשת וכנה.
קטע מעולה לדוגמא: I&I
A Pregnant Light – Rocky
אלבום מטאל נוסף ברשימה שלי שייך לדמיאן מאסטר, המוכר כ-A Pregnant Light. הגיע הזמן שהעולם יכיר את הבחור המוכשר הזה, שכבר הוציא עשרות אלבומי בלאק מטאל נהדרים אחד אחד.
Rocky מורכב משבעה קטעים היכולים לתפקד גם כרצועה אחת. מאסטר כועס וצורח בזעם, על רקע הגיטרות החזקות והמהדהדות, שנהפכות לעדינות ונוגות יותר לקראת סופו של האלבום.
האלבום מוקדש לאביו של מאסטר שהלך השנה לעולמו. נושא המוות אינו זר ל-2016, השנה שבה נעלמו מחיינו כמה מהדמיות החשובות בעולם המוזיקה. ובקטע האחרון כשהודעה קולית מאביו אשר נמצא בבית החולים נשמעת, אי אפשר לעצור את הדמעות.
האלבום המלא להאזנה
Novelist – Girls Around The World
שיר השנה שלי שייך לנובליסט, אמן בריטי צעיר המשתייך לסצינת הגריים, ההולך ותופס תאוצה בשנים האחרונות בממלכה ומחוצה לה. ה-Grime משלב בין דראם נ' בייס לאלקטרוניקה. ב-Girls Around The World נובליסט מתחבר לצד הרך יותר ומשלב השפעות של R&B. לאחר שהוציא טראקים קשוחים יותר המתעסקים בפוליטיקה בבריטניה, זהו שינוי מרענן. הלחן היפה נכתב והופק במפתיע ע"י נובליסט עצמו ולא מבוסס על שום סמפלים.
Japanese Breakfast – Everybody Wants To Love
באופן מקרי, כל האלבומים שבחרתי ברשימה הזו עצובים בדרכם. גם Psychopomp, אלבום הבכורה של ההרכב Japanese Breakfast עצוב מאוד. אמה של מישל זאונר, כותבת השירים והסולנית, הלכה לעולמה והאלבום נכתב על ההתמודדות של זאונר עם האובדן. אבל יש ב-Everybody Wants To Love משהו כל כך אופטימי, תמים ויפה. הלחן משמח והשירה של זאונר עדינה ופשוטה. בקליפ זאונר לובשת את שמלת החתונה של אמה והשיר מקבל עומק נוסף.
Omar Rodriguez-Lopez – Running Away
עומר רודריגז-לופז, המוכר כגיטריסט של הלהקה הפסיכדלית The Mars Volta וחבר בשלל פרויקטים נוספים, לקח על עצמו פרויקט מאתגר – להוציא 12 אלבומים עד סוף השנה, בתוך כמה חודשים. חלק מהאלבומים מוצלחים וחלק פחות, והשיר הבולט שיצא כסינגל הוא Running away הנהדר. על לחן פופי ומתוק עם גיטרות שבריריות, קולו של לופז מרחף ויפהפה.
Washer – Pet Rock Vs Healing Crystal
Washer, צמד אלמוני מברוקלין, הוציא השנה את Here Comes Washer, אחד מאלבומי הבכורה הטובים ששמעתי השנה. הכל עובד באלבום הזה – העטיפה הייחודית, התיפוף הסוחף של קירן משיין והשירה האגבית והמחורעת של מייק קוויגלי. האלבום מלא בהמנוני גראנג' ופאנק קצרים ומדויקים. Pet Rock vs. Healing Crystal הוא כנראה השיר ששמעתי הכי הרבה השנה, ולא נמאס לי ממנו.
Swet Shop Boys – Aaja
שדות תעופה, מהגרים ובני מיעוטים הם חלק מהנושאים הרציניים עימם מתמודד ההרכב Swet shop boys באלבומם החדש והמצוין, Cashmere. אבל הראפרים ריז אחמד – הידוע גם כשחקן ממוצא בריטי-פקיסטני (The Night Of), והימס, ראפר ממוצא הודי-אמריקאי, ביחד עם המפיק רדהינו עושים זאת בצורה הומוריסטית, שנונה וכיפית. Aaja הוא הקטע האהוב עליי מהאלבום – שיר אהבה, שהצלילים האתניים בו והשירה היפה בפזמון משמחים, ומוסיפים קצת אופטימיות לשנה הזו.
Bon Iver – 22, A Million
השנה יצאו כמה וכמה אלבומים טובים, אבל לצערי, מעט מהם הצליחו להרשים אותי כמכלול. אולי זה באשמתי. אולי השנה הייתי פחות סבלני, ומה שלא תפס אותי בהאזנה ראשונה או שנייה, ננטש במהרה בצידי הדרך. אולי נתתי פחות מרחב לדברים לנשור עליי באיטיות. ואולי אני כך באופן כללי, בלי קשר למוזיקה…
בכל אופן, מבחינתי זו הייתה יותר שנה של שירים בודדים, שבולטים בזוהרם בתוך אלבומים קצת יותר דהויים, ופחות שנה של אלבומי מופת המתעלים לכדי יצירה אחדותית ועל-זמנית.
חוץ מאלבום אחד.
ג'סטין ורנון עשה תרגיל מחוכם למעריציו, שהמתינו בקוצר רוח לעוד אלבום עדין וענוג המשמש רקע מושלם למצב זוגי מאוזן. כבר בשניות הפותחות והחורקות של האלבום, ורנון כאילו מתרה בנו: "לא לא לא, קומו מהמיטה, זיקפו את אוזניכם – הפעם אתם נדרשים להיות בקשב מוחלט", ושולח אותנו לבדוק אם משהו לא בסדר ברמקולים שלנו, או בראש שלנו.
זהו אלבום כמעט "פילוסופי" במהותו, שמצליח להדגים – גם בתוכן וגם בצורה – את המשמעות של פירוק המשמעות, את הרגע שבו היא נוזלת לנו מבין האצבעות, אך בו-בזמן מתחוורת לנגד עינינו במלוא תפארתה. זה בא לידי ביטוי החל משמות הקטעים ההזויים שמשלבים ספָרוֹת, צורות ורסיסי מילים, דרך הטקסטים העמומים במכווָן והקרדיטים ההזויים בחוברת האלבום, ועד העיבוד המוזיקלי רצוף המהמורות והסדקים. ואיכשהו, גם עם כל החריקות ושברי הסאונד הבלתי ידידותיים לאוזן, בסופו של דבר מדובר באלבום מאוד נעים להאזנה ברובו. טוב, זה עדיין בון איבר – כמה שהוא לא יתאמץ, הוא לא יכול שלא להישמע נעים.
הקטע הראשון, שנקרא "22 (OVER S∞∞N)", מכיל בתוך שמו מעין פרדוקס שמייצג את האלבום כולו: צמד האותיות "O" במילה SOON מוחלפות בשני האייקונים "∞" המסמלים את האינסוף. ובהתאם, בכל האזנה – על אף המנטרה שמתריעה בפניי כי השיר, והאלבום, והחיים, עומדים להסתיים בקרוב – אני חש כאילו הוא יכול להימשך לנצח.
האלבום המלא להאזנה
DJ Shadow feat. Run The Jewels – Nobody Speak
באחד הרגעים המכוננים בסרטו של סטנלי קובריק, "דוקטור סטריינג'לאב", צועק הנשיא האמריקאי על שני פוליטיקאים הנאבקים זה בזה בחמ"ל: "Gentlemen, You can't fight in here – This is the War Room!". המשפט הזה מהדהד לי בראש בעת הצפייה בקליפ המצוין של "Nobody Speak" – אחד השירים הכי כיפיים, זועמים, מטופשים, גאוניים, משעשעים ומדכאים שיצאו השנה. מעל הכול, מדובר בשיר נבואי קוסמי (ובכלל לא עליז), שמטיל זרקור על התרבות ה"טראמפית" החדשה (כולל התייחסות בוטה במיוחד ליחסיו החולניים של טראמפ עם בִתו). אבל עזבו את הפרשנויות הכבדות, איך אפשר להתנגד לשיר שנפתח ב-Diss מרהיב שכזה:
Picture this, I'm a bag of dicks
Put me to your lips
I am sick
I will punch a baby bear in his shit
Justice – Randy
הצמד הצרפתי כנראה שמע יותר מדי טיים אימפלה בשנה האחרונה, וזה עשה להם רק טוב. קטע מעולה, שהוא בו זמנית קליל וגם כבד, קליט וגם מורכב, מקפיץ וגם… מקפיץ עוד יותר. כמו כן, זה רק אני או שתחילת השיר מזכירה קצת את קלאסיקת הפופ הזו?
PJ Harvey – The Ministry of Defence
כבר בשנייה הראשונה, פולי ג'ין הארווי מנחיתה עליי פצצת 5 טון. ואז שקט. ואז שוב, הפגזה ארטילרית. ואז שוב דממה. וכך, חוזר חלילה לאורך כל השיר. "משרד הביטחון" הוא יצירה פוסט-אפוקליפטית מטרידה (מתוך האלבום הלא פחות מטריד "The Hope Six Demolition Project"), שגורמת לי להיות דרוך בכל פעם שאני מקשיב לה. היא סוגרת עליי, חונקת אותי, ואני נתקף פרנויה – כאילו כל שנייה מישהו הולך לפרוץ את הדלת לביתי. למרות הפזמון המקהלתי, שיש בו מן האווירה החברתית והקהילתית שמאזנת טיפה את הבתים המלחיצים, זהו לא שיר שמיועד לסובלים מהתקפי חרדה, ולכן אין שום סיבה שאמשיך להאזין לו. ובכל זאת – אני ממשיך.
M83 feat. Mai Lan - Atlantique Sud
קשה לי להצביע על מה כל-כך מרגש אותי בדואט היפהפה הזה. אולי זה הפסנתר הצ'יזי במופגן, או העיבוד האייטיזי הנוסטלגי ומודע לעצמו שכֹה מזוהה עם M83. אולי זה הקול המרחף של מאי לאן, הזמרת הצרפתייה שמלווה את ההרכב במספר קטעים באלבום, ובהחלט משדרגת אותו בכמה רמות. ואולי יותר מהכול, זה האופן שבו שני הזמרים (אנתוני גונזלס ומאי לאן) ספק משלימים זה את זו, ספק קוטעים זו את זה, במעין מעשה אהבים יפהפה שמבטא עצמו דרך השירה של שניהם. לאחר בדיקת תרגום המילים לאנגלית, אני יכול לאשר שגם הטקסט עצמו די מרגש; אבל בינינו, זה לא באמת משנה מה הם שרים שם – בצרפתית הכול נשמע סקסי.
Common feat. Bilal - Letter To The Free
ההמלצה הזו על שיר היא בעצם המלצה על סרט: רוצו לצפות ב-13th, שעוסק בתיקון ה-13 לחוקה האמריקאית, ובגלגוליו הרבים עד ימינו. כמו הסרט, גם השיר הוא רחב יריעה, עשיר ברפרנסים ומלמד. קומון מדלג בין שלל נושאים וזמנים – מתקופת העבדות, דרך חוקי ג'ים קרואו שמיסדו את ההפרדה הגזעית, ועד עידן טראמפ (כן, שוב טראמפ):
We staring in the face of hate again
The same hate they say will make America great again
אך למרות הייאוש והזעם, בפזמון אנו שומעים צלילים של תקווה. הקצב והעיבוד המוזיקלי יוצרים תחושה של שיר עבדים, שעומלים בשדה וזועקים בשקט את שאיפתם לשחרור:
Freedom
Freedom come
Hold on
Won't be long
Leonard Cohen – You Want It Darker
שיר הקינה העצמית האולטימטיבי – דיאלוג בין השֶֹה לשוחט, בין המזוכיסט לסדיסט, בין העבד הנרצע לאדון עולם. לאונרד כהן, במהלך אמיץ, סוגר חשבון עם אלוקים רגע לפני שהוא עולה לפגוש אותו. זהו רגע נדיר וחמקמק באמנות: היוצר משיב את נשמתו לבורא, ואנחנו עדים לאקט ההשבה. הוא עומד לפני האל עירום ועריה, כפוף גֶו אך זקוף נשמה, ושולח אליו כחֶצים את מילותיו המתריסות והמנחמות כאחד:
אם אתה הדילר, אני מחוץ למשחק
אם אתה המרפא, אני שבור ומנותק
אם לך התהילה, לי ודאי הבושה
אתה רוצה את זה כהה יותר
אנו הורגים את הלהבה.
הנני, הנני
אני מוכן, אלוהיי.
Nick Cave & The Bad Seeds – Jesus Alone
ואם כבר בדיאלוגים עם העולם הבא עסקינן, אפשר לומר שניק קייב מבצע מהלך אף יותר אמיץ, כאשר הוא לוקח צעד אל עבר העולם שמעבר, רק כדי לקבל איזשהו סימן מוחשי מבנו המת. בניגוד לאלבום של כהן, שהוא רווי חמלה, ובעיקר השלמה עם המוות הקרב ובא, אצל ניק קייב יש משהו שאינו מוכן להשלים עם המוות שכבר התרחש. קייב משתמש במוזיקה שלו כמו אדם שממשיך לבצע הנשמה בגוף הדומם. דרך השירים, הוא מבקש להחיות את בנו לחלקיק שנייה, להיות לרגע שוב קיים – דרכו.
כפי שכבר כתבתי כשהוא יצא, השיר הזה הוא כמו סרט אימה, אבל בלי הקטעים המבהילים – רק המתיחוּת לקראתם. בכל רגע יש תחושה שעומדת להתרחש התפרצות של תופים או כלי נשיפה, אך היא לא מגיעה. המלודיה נותרת כמעט ללא שינוי, מלווה בגיטרות שמהדהדות ללא הרף מתחת לפני השטח, והיללה המטרידה הזו ברקע – כמו עיני ינשוף שבוהות בך בחשכה מחוץ לחלון… קייב קורא לבנו המת בקולו השבור, בידיעה שמן הצד השני לא יגיע מענה. דויד גרוסמן המחיש את הניסיון העיקש, המסוכן וחסר התוחלת הזה בספרו "נופל מחוץ לזמן":
"הבט בי, בני
הנה אינני
רק מצע חיים הנני
אשר קורא לך לבוא
ולהיות דרכי
להתרחש, ולו לרגע קט
שוב להִצָרף
בּיֶש
בוא, אל תהסס
הֵיה
אני לא פה עכשיו
הבית הוא שלך
ומרוהט בכל האיברים
זרום לתוכם וִהִקָוֶה."
Regina Spektor – The Trapper and the Furrier
כתבתי על השיר הזה בהרחבה כחלק מסקירת האלבום האחרון של רג'ינה ספקטור. אז בקצרה: שיר יפהפה, דרמטי ומטריד, שנשמע עוד יותר מטריד מפיה של אמא טרייה. ספקטור מראה כאן שוב את יכולתה לבטא מנעד רגשות באמצעות ניואנסים קטנטנים; תשמעו איך שבסוף כל פזמון היא זועקת בצורה טיפה שונה את אותן המילים: "!More, More, More, More" – פעם בשֶבר, פעם בזעם, פעם בייאוש, פעם במחאה. וגם אני מבקש: עוד! עוד! תני לי עוד שירים כאלה, רג'ינה!
Radiohead – Daydreaming
שיר על חלימה בהקיץ, שהוא בעצמו חלום בהקיץ. "החולמים, הם אף פעם לא לומדים", שר תום יורק בקולו הענוג, וממש כמו הקליפ היפה (שביים פול תומאס אנדרסון), גם יורק מזמין אותנו לשוטט במרחבי תודעתו, כשכל דלת מובילה אותנו לעוד חדר, לעוד מסדרון, לעוד חלל, במעין מבוך אינסופי שאין ממנו יציאה. חלום.
Die Antwoord
קודם כל, הרשו לי לשבח את מתחם הופעות חו"ל הטוב בישראל כרגע: לייב פארק ראשון לציון. גם מרווח, גם הסאונד מעולה (יחסית לשטח הפתוח), גם לא המוני מדי, ובעיקר – רואים את הבמה מכל מקום שבו עומדים. ולעניינינו: ואוו, איזו הופעה מטורפת! נינג'ה, יולנדי ודי.ג'יי היי-טק נתנו כאן מופע שהוא חצי קרקס וחצי רייב (מיטיבי הלכת זיהו גם מחווה קטנה לפרודיג'י באמצע המופע). בלי לעצור לדקה, כשהוא רכוב על אהבת (וזרועות) הקהל, נינג'ה לא הפסיק לירות מילים מהפה גם כשכמעט תלשו ממנו את הבוקסר הרופף שלו, וזה כבר הישג ראוי לציון. אפילו האירוח של גורי אלפי היה חביב, על אף הגימיק ("בישלתי פריקי והכנתי סלט").
הנאום של נינג'ה על מוזיקה חוצת גבולות ופוליטיקה היה באמת מרגש (וגם מצחיק לאללה) – בעיקר כאשר ברקע החלו להגיע הידיעות על הפיגוע במתחם שרונה, שהתרחש ממש דקות לפני כן. וכך, למשך שעה וחצי, שכחנו שאנחנו כאן, במדינה מוכת השכול הזו, והרגשנו לרגע כאזרחי העולם. לאחר שהמופע הסתיים ונדלקו האורות, כולנו חזרנו למכוניות בשקט, בצעידה איטית, דוחים במעט את הרגע שבו ניאלץ להתמודד עם המציאות.
המיקס המלא עם כל הבחירות של הצוות:
http://beta.mixcloud.com/columbusmusicblog/best-songs-2016-mix-columbus-music-magazine-staff-picks/
COMMENTS
[…] ויניב יורקביץ' והסיכום האפריקאי מאת עומר אסייס [בחירות הצוות || בחירות הקפטן || הסיכום המזרח תיכוני || הסיכום […]