דמיון חופשי – תום יוגב ישבה לשיחה עם הפסנתרנית ענת פורט

ענת פורט-צילום שלמה ישראלי

האלבום החדש של הפסנתרנית ענת פורט – “Birdwatching” ניחן באיכות המזוקקת של מוזיקה שמצליחה לעורר בך רגש, מבלי לזרוק לאסוציאציה ספציפית מדי. למה הכוונה? יש לנו נטייה מיד כשאנחנו שומעים קטע חדש, להתחיל לספר לעצמנו סיפור דרכו. בשיר עם טקסט, הכותב כבר עושה לנו את העבודה. אבל גם בקטעים אינסטרומנטליים, לרוב תוך כדי ההאזנה, המוזיקה תזרוק אותנו לתוך זיכרון או תחושות קונקרטיות. אצל ענת פורט לעומת זאת, בהאזנה ראשונה ואפילו בהאזנות שבאו אחריה, על אף שהמוזיקה עוררה בי הרבה תחושות – הן היו תחושות חדשות. בין אם זה Jumpin’ in, המשוחרר, מלא ההומור, עם דו-שיח ער בין הקלרינט לפסנתר; It’s Your song – שיר נוגע ללב, ואולי ה'מוחשי' ביותר מבין השירים באלבום מבחינת המלודיה הברורה והמבנה; או Song of the Phoenix (על שני חלקיו), שבו הקלרינט והפסנתר בכל פעם מביאים האחד את השני לשיא, ואז נסוגים בעדינות חזרה אחורה – המוזיקה שלה היא מופשטת, אך כזו שמצליחה לשבות את המאזין, כי היא מלאת דמיון ורוח חופשית. "אני רוצה שאנשים ירגישו את הרשות לחוות את עולם החוויות שלהם בהקשר למה שאני עושה. אני תמיד נמנעת מלתת יותר מדי פרטים למאזין, כדי לאפשר לו לעשות את זה". מספרת פורט. זהו אלבום של הטריו שלה עם נגן הקלרינט האיטלקי הנפלא ג'אנלואיג'י טרובסי, מדור הנפילים של הפרי ג'אז האירופאי (Free Jazz).

ידעתי שדרכה המוזיקלית התחילה במוזיקה קלאסית ושלג'אז הגיעה בשלב מאוחר יחסית, לקראת סוף שנות העשרה, אבל פורט מזדרזת לספר שהזרעים ניטעו עוד קודם: "התחלתי ללמוד בגיל 5 אצל נועה בלאס, לא למדתי אצלה פסנתר, זה לא היה לימודי כלי, אלא מה שהיום קוראים לו ריתמוזיקה. אז היא הייתה מהחלוצים ששילבו מוזיקה עם תנועה, משחק וציור – מאוד אינטראקטיבי, וזה היה מדהים. אני מציינת את ההתחלה הזו כי אני חושבת שיש לה בהחלט השפעה על איך שהמוח שלי עדיין מנותב. היה משהו מאוד יצירתי ופתוח בצורה שהיא עבדה איתנו, ואני חושבת, אני מקווה, שזה נשאר איתי עד היום".

נשמע לי הגיוני – כמו שיש אנשים שלומדים מגיל צעיר ונהיו להם טראומות לכל החיים, באותה מידה זה עובד לכיוון השני.

"לגמרי. היו לי גם טראומות אחר כך אבל למרבה המזל כנראה שהבסיס היה כל כך חזק שזה כבר לא שינה. אחרי זה התחלתי פסנתר וניגנתי קלאסי כל השנים, אבל לא מתוך כוונה להיות מוזיקאית. נורא נהניתי, אבל לא עניין אותי להיות פסנתרנית קלאסית. הייתי כל הזמן מאלתרת, מוציאה שירים של אייטיז מהרדיו, ניגנתי ושרתי אותם עם חברים, אבל שום דבר מעבר לכך, ובטח לא חשבתי שאלו יהיו חיי. בכלל רציתי להיות רקדנית. לקראת סוף התיכון הנגינה קצת התחילה להדלל אצלי, נהייתי נורא עמוסה וכמעט הפסקתי, ואמא שלי שתבורך, אמרה "אבל את נורא אוהבת מוזיקה, זה פשוט לא מה שאת אוהבת לנגן, בואי נמצא מישהו שיכול לעזור לך בכיוונים שאת רוצה". התחלנו תהליך חיפוש של מורים, ושוב, היו כל מיני טראומות, עד שהגעתי בצבא למורה שאיתו למדתי את כל הבסיס בג'אז. אני זוכרת את ההבנה, אחרי אולי שלושה חודשים אצלו, שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. זה היה מאוד מפתיע – פתאום הבנתי שיש את העולם של הג'אז, והבנתי לאן אני יכולה לגדול ולאן זה יכול לפתח אותי. זו הייתה התאהבות מטורפת שלא הפסיקה עד היום".

פרפרים בראש

למרות שמלכתחילה נמשכה לפרי ג'אז, בחרה פורט ללמוד אחרי הצבא דווקא בניו ג'רזי, ב-William Paterson University, מוסד שנחשב שמרני מבחינת קו מוזיקלי בג'אז. למען הסדר הטוב, נפתח לרגע סוגריים מוזיקליים ונעשה חתך גס בין כמה זרועות של התמנון המכונה ג'אז: בג'אז המסורתי אנחנו יכולים למצוא מה שנקרא "סטנדרטים" (Standarts) – שירים יחסית פשוטים, שנועדו כדי לשיר אותם, ושהפכו ברבות השנים ממש למוזיקת עם אמריקאית. הנה דוגמה חרושה היטב. כשאלו התחילו לשעמם (כלומר, כשהאמריקאים הלבנים אילפו אותם יותר מדי), קמה תנועת הנגד של הבי-בופ: מנגנים מהר יותר, מורכב יותר ועם גרוב (למשל ככה). עם הזליגה והערבוב של סגנונות מוזיקליים שונים עם הג'אז, פרח גם המיינסטרים ג'אז – שיכול להתכתב עם רוק, מקצבים לטיניים ועוד. דוגמה מקומית – אבישי כהן (הבסיסט). ה"פרי ג'אז", הוא בגדול כמו שהוא נשמע – תנועת נגד ששוברת את המוסכמות, לוקחת את היצירתיות צעד נוסף קדימה, ויוצאת לדרכים חדשות ופתלתלות. הדגש הוא פחות על הרמוניה או מלודיה ויותר על אלתור והפקת סאונדים חדשים וייחודיים.

ענת – מה הוביל להחלטה ללמוד דווקא בבית ספר מסורתי יותר? מבחינת התחושה שלך – בדיעבד ההחלטה הוכיחה עצמה?

"מבחינת התחושה שלי הרגשתי שזה היה כיוון נכון. היו לי אז כל מיני פרפרים בראש והרגשתי שמאוד בקלות אני יכולה להתחיל לעוף אחרי פרפר כזה או אחר. הייתה לי אינטואיציה שכדי לעשות את זה בצורה יותר מקורקעת, אני צריכה קודם כל לקרקע את עצמי במסורות. בעיקר כדי שיהיה לי ממה לעוף – שאני לא סתם אתעופף בחלל בלי שורשים. כל בית ספר עושה איזו טראומה, והוא גם עשה את שלו, אבל מכיוון שהיו לי עוד עולמות חצי מפותחים, יכולתי שלא להישאב לגמרי לתוך זה, ולאבד את עצמי רק באופן זמני. אחר כך מצאתי את עצמי מחדש, עם השורשים שאני מאמינה שניטעו יותר עמוק. זה נורא חשוב ואני אומרת את זה עד היום לכל התלמידים שלי".

ה'למצוא את עצמך מחדש' היה בניו יורק?

"כן. עברתי לניו יורק מיד אחרי שסיימתי את הלימודים, והייתי שוב בלימבו של "הייתי עכשיו ארבע שנים במקום מאוד ספציפי עם מסרים מאוד ספציפיים – של טרדישן ומיינסטרים וביבופ – כל הסגנון הזה שאני אוהבת אותו, אבל אף פעם לא נמשכתי לנגן ככה. הלכתי לבית ספר כדי ללמוד איך להפנים אותו ולהוציא בצורה שלי, אבל לא עניין אותי לעשות קריירה כזאת. אחרי שיצאתי מבית הספר הראש שלי היה קצת מבולבל, כי ידעתי שוב, שזו לא הדרך היחידה, והייתי הולכת לניו יורק לכל מיני הופעות מאוד אחרות, אבל מבחינת העשייה עצמה – לא ידעתי איך עושים משהו אחר, וגם עוד לא הייתה לי קהילה כזאת. רוב האנשים מבית הספר היו בראש אחד ובוייב ספציפי. לקליקה הישראלית אף פעם לא השתייכתי. לא הייתי בה בשום שלב, בהתחלה בגלל נסיבות חיים אבל אחר כך גם מתוך איזושהי בחירה".

בחירה סגנונית?

"בחירה מבחינת הדחייה של הקליקה. קליקה בעיני היא עדריות. הלכתי לבית ספר שלא היה בו ישראלי אחד, הייתי הישראלית הראשונה שם, וזו הייתה חוויה מאוד אחרת. היום אני כבר פחות נגד, אבל אז לא התאים לי בכלל. אחרי הלימודים הייתי צריכה למצוא את עצמי מחדש – היו לי המון קטעים מקוריים שכתבתי ולא כל כך ידעתי מה אני עושה איתם ואיך, ולקח זמן לדבר להתבשל. לאט לאט התבהר שאני צריכה פשוט לעשות אלבום של המוזיקה שלי ולהגיד לעולם היי באמצעותו, וזה מה שקרה, ככה זה התחיל".

"האלבום הוא כמו הירח, אבל ההופעה היא כמו השמש!"

“Birdwatching” הוא כבר האלבום השלישי של פורט שיוצא בלייבל הג'אז היוקרתי ECM. הלייבל הוא מפעל חייו של מאנפרד אייכר, שמשנת 1969 ועד היום מעורב בכל פרט ופרט של כל אלבום היוצא במסגרת הלייבל – החל משלב ההקלטות ועד עיצוב העטיפה. התוצאה היא אלבומים אווירתיים מאוד, בעלי סאונד מובחן שלעתים לוקח זמן להצליח לצלול לתוכם, אבל מרגע שמתחילים ישנו חשש כבר להתמכרות.

את הגעת ל-ECM דרך המתופף פול מושן, נכון? זה מהלך מעניין.

"זה ה-מהלך. רציתי לנגן עם פול מושן, ובאיזשהו שלב התחלתי לנגן עם הבסיסט אד שולר. ידעתי שאד ניגן עם פול בעבר, ויום אחד אזרתי אומץ ושאלתי אותו 'תגיד, אם אני רוצה לעשות משהו עם פול, יש סיכוי?' והוא אמר 'כן. הוא צריך להיות במוד הנכון כדי להגיד כן, הוא לא ירצה לשמוע את המוזיקה שלך, הוא לא ירצה לעשות חזרות, ואם הוא יסכים זה יהיה רק לתקליט. תשאירי את זה לי'. זה היה תהליך, אבל בסופו של דבר נכנסנו לאולפן, בלי חזרות, ומלא להכיר אותי בכלל ולא לדעת למי הוא אומר כן, אין דרך אחרת להגיד את זה – הוא התאהב. בסוף היום הראשון הוא כבר רצה לקחת את המוזיקה הביתה. הוא אמר שעוד מעט יש לו שני סשנים עם ECM ושהוא נורא אוהב את המוזיקה, ואולי ירצה להקליט משהו ממנה. אני כמובן הייתי באופוריה מטורפת, ובסוף הוא לא הקליט את המוזיקה אלא פשוט לקח את ההקלטות שלנו למנפרד. ECM היה לייבל חלומותי כשהייתי טינאייג'רית והלאה, אבל שנים לפני שנהייתי בת לייבל קצת הוצאתי אותם מארסנל השמיעה שלי. ועדיין, לא העזתי לחלום. אבל בכל זאת חלמנו ושלחנו לו את הדיסק, ויום אחד קיבלתי שיחת טלפון שבה מנפרד אומר לי שהוא רוצה להוציא את הדיסק. עד היום אומרים לי ב- ECM שאפשר למנות על יד אחת את מספר הפעמים שזה קרה בלייבל, שקיים כמעט 50 שנה, כי לרוב הוא לא מוכן להוציא דברים שהוא לא נכח בהקלטה שלהם".

איך נוצר החיבור עם ג'אנלואיג'י טרובסי באלבום?

"הכרתי אותו דרך כל מיני אלבומים של ECM שהוא ניגן בהם, ושמתי לי בליסט שיום אחד זה יצטרך לקרות. ואז ניגנתי בפסטיבל באיטליה שהוא ניגן בו גם, וסיפרתי למפיק שאני מתה עליו ורוצה לנגן איתו. הוא עשה לנו היכרות בלובי של המלון ואמר 'אוקיי, תכירו, ואנחנו נעשה את ההמשך'. וההמשך היה לשלוח לו הקלטות שלי. בפסטיבל בשנה לאחר מכן הביאו אותנו לדואו, ואחר כך הוא הצטרף אלינו גם לטריו ולאט לאט התחיל הרעיון של התקליט".

מה המקום של “Birdwatching” ביחס לאלבומים קודמים שעשית, איך את תופסת את הכיוון המוזיקלי שהוא הלך אליו?  

"אני חושבת שאלבומים, ובמיוחד אלבומים של ECM, הם דבר נורא ספציפי. אני דווקא מרגישה שלפעמים הם פחות משקפים את העשייה השוטפת שלי, שאפשר לחוות בהופעה. הם יותר מוצר בפני עצמו שבא להעביר אותך חוויה – כשאתה מאזין בבית עם עצמך. יש נראטיב מאחורי זה, ואני מקווה שנוצר מעין סיפור שמסתפר תוך כדי הקטעים. אני מאוד אוהבת את הקונספט של ECM ושל הדיסקים ה'מספרי סיפור', אבל זה לאו דווקא תופס אותנו מבחינת הפרפורמנס. המוזיקה בדיסק הולכת למקום יותר אינטימי, חדרי וסיפורי.

בהופעה לעומת זאת, יש אנרגיות מאוד אחרות. חשוב לי הנראטיב גם בהופעות, אני מתעסקת בו כל הזמן – איך לספר סיפור בתוך כל קטע, בתוך כל סולו וגם לאורך כל ההופעה. אז במובן הזה יש קשר בין ההופעות לדיסק. אבל לדיסק ובכלל לדיסקים, במיוחד ב- ECM, יש סאונד מאוד מאופק, בעוד שבהופעה אנחנו מתחרעים. לפעמים אנשים שיש להם את הדיסק מגיעים להופעה ונכנסים לשוק. כשהופענו בפריז עם הדיסק הראשון, באו אלי כל מיני כתבים סנובים שנורא התלהבו מהדיסק, ואז אמרו לי: “But your CD is like the moon and this was like the sun!”.

עד כה יצא לי לשמוע את פורט בהופעה רק בהזדמנות אחת – כשהתארחה בהופעה של אליוט ויחד הן ביצעו שני שירים של פוליאנה פראנק – "Another country" ו”And if”. אני זוכרת את ההלם של ההאזנה הראשונה (בחזרה, יש לציין) : אליוט נעה בין שירה באנגלית, ספוקן-וורד באנגלית ובעברית, ומפוחית שבורה; והפסנתר של ענת, חופשי מכל מגבלות והגדרות צרות, פכפך לפרקים, נסק לפרקים, והצליח בה בעת להיות מאוד מכוונן לשיר, ומאוד רחב יריעה. מיותר לציין שטייק אחד הספיק. אבל למה לבזבז מילים? פשוט תאזינו כאן, בהאזנה ראשונה בהחלט, מיוחדת לקוראי וקוראות קולומבוס.

"פשוט לעשות"

אחרי 17 שנים בניו-יורק, שבה פורט לארץ בשנת 2010, והיא מבלה בהופעות ובטורים בעולם חלק משמעותי מזמנה. מרביתן מתרחשות עם הטריו שלה שמורכב מהבסיסט גארי וונג והמתופף רולנד שניידר, אך היא משתפת פעולה עם עוד שורה של מוזיקאים מחו"ל ומהארץ – מהופעות משותפות של האלבום החדש עם ג'אנלואיג'י טרובסי ועד שיתוף פעולה מסקרן עם שלום חנוך.

במעבר מניו-יורק חזרה לפה, את מזהה הבדלים באורח חיים ובקצב של מוזיקאים בשני המקומות, באופן שבעיניך משפיע על היצירה?

"בשנים האחרונות בניו יורק הייתה לי קהילה. יכולתי לקום בבוקר, להתקשר לטובי המוזיקאים בעולם שנמצאים בניו יורק ולהגיד 'מה אתה עושה היום בצהריים, רוצה לבוא לנגן איזה שעתיים?' והם היו באים. זה משהו שמאוד חסר לי פה. יש כאן מוזיקאים מאוד טובים, אבל הרעב – הרצון כל הזמן לנגן ולהתפתח וללמוד ולהתנסות, בלי שום ציפייה שתרוויח כסף או שיצא לך מזה משהו. פה אנשים מאוד עסוקים, כולם טרודים בלרוץ אחרי הזנב שלהם ולגמור את החודש, אני מבינה את זה, אני חיה את זה גם, ולמרות זאת אני עדיין מנסה לייצר משהו אחר, והיום אני גם מצליחה. יש לי סשן שבועי, ויש סשנים אחרים שמדי פעם צצים ואני מקפידה עליהם, כי נורא חשוב לי פשוט לעשות. לא שניו-יורק היא מקום שקל לשרוד בו, אבל איכשהו יש יותר זמינות.

כשרק חזרתי לפה, כולם הרגישו לי עייפים ושחוקים, ושהם מעדיפים ללכת לשתות קפה או לאכול חומוס ולא לנגן. היום כבר יש לי קהילה – אנשים שהם יותר בראש כמו שלי, והבדל נוסף הוא שכיום אני משתתפת בחינוך של הדורות הצעירים. אני רואה את האטיטוד שלהם, הרעב שם בטירוף, ואני מרגישה שהקהילה הזאת שואבת גם ממוסר העבודה, גם מסגנון המוזיקה, והיא הולכת ותופחת וזה נורא כיף. אני חווה עשייה יותר רעננה בשנים האחרונות, רואה שהם מתפתחים בכיוונים שמעניינים אותי, ואני אופטימית לגבי העתיד".

ענת פורט תופיע בדואו עם הבסיסט ג'ו מרטין מניו-יורק במסגרת פסטיבל הג'אז ירושלים, ביום רביעי הקרוב 14.12 במוזיאון ישראל; וכן ב- 29.12 במועדון הג'אז במצפה רמון, עם טל רונן ודני בנדיקט.