הולכת רחוק: אלקנה כהן משוחח עם בבת לכבוד צאת אלבום הבכורה שלה

צילום: טל משולמי

בדרך לפגישה עם בבת בן-יהודה אני מקשיב ברכב ל"פנטזיה", השיר הרביעי מתוך אלבום הבכורה שלה, וכשהוא מסתיים אני מקשיב לו שוב, ושוב, עד שהנסיעה נגמרת. מעבר ליופי של השיר הזה, יש בו משהו מסתורי ומתעתע – איזה מין שיר זה בעצם? לאיזה סגנון הוא שייך? יש קסם בחיבור הזה של גיטרה ופנדר רודס Fאנקים עם מקצב מרוקאי, מנגינות צועניות והקול הגדול של בבת. אנחנו נפגשים לדבר על החיבורים האלו שבבת עושה לכל אורך האלבום, ובכלל.

http://www.youtube.com/watch?v=KfKZNMh3ZQY

"גדלתי על מוזיקה קלאסית, שמעתי רוק ומוזיקת עולם ומוזיקה מזרחית, השירים שלי סיפרו את הסיפור של החיבורים האלו, שנראים לי טבעיים למציאות שלנו כאן בישראל. אני באה מבית של רופאים, אחותי הגדולה היתה מ"פ בקרקל, קיבלתי חינוך לנתינה ולחיבור עמוק עם הארץ. מתוך החיבור הזה לארץ מגיעה המוזיקה שבאמת מנסה לשלב בין דברים ששומעים פה".

בשביל להביא את כל הקולות האלו לתוך השירים ההפקה צריכה להיות ענקית ועשירה, לא מספיקה גיטרה אקוסטית או פסנתר.
"דווקא בגלל שתמיד ליוויתי את עצמי בגיטרה או בפסנתר כששרתי, זה העיף אותי תמיד למקום של יום הזיכרון, של טקסים, ורציתי לצאת מזה. באקדמיה למוזיקה יצא לי לשיר עם תזמורת שמורכבת מנגנים של הפילהרמונית ונגנים של האנדלוסית, וזה היה מדהים ועצמתי. אני אוהבת את ההפקות הגדולות, וחלק מזה נובע מהתחושה שלי שהמוזיקה – הלחן והעיבוד, צריכה לקבל יותר מקום מאשר הטקסט. זה מצריך קודם כל הרבה פתיחות מצד מוזיקאים למקצבים וצלילים שלאו דווקא באים מאיזור הנוחות שלהם. הייתי צריכה למצוא מפיק עם אומץ שיוכל לקחת על עצמו פרויקט כזה, ובאמת הרבה מפיקים אמרו לי "לא". שמוליק דניאל שהפיק את האלבום הוא לא רק מוזיקאי מוכשר, הוא גם אמיץ ולא מפחד מדברים לא שגרתיים. העובדה שהוא מפיק ידוע גם עזרה לו להביא לאולפן את המוזיקאים הכי טובים שיש. היו שעות עבודה אינסופיות באולפן במטרה להגיע לצלילים שרצינו".

ויש נוכחות חזקה של קצב. בס ותופים דומיננטיים שהופכים את הכל למעניין.
"שמוליק מנגן גם בס וגם תופים באלבום. יש משהו מעניין במפיק שמנגן Rhythm Section ולא פסנתר, נגיד, שהופך את הכל לרך יותר".

יש באמת משהו יוצא דופן בהפקה הגדולה הזאת, ובאומץ של מוזיקאית צעירה לצאת עם אלבום בכורה כזה. בעולם של זמרות אינדי ששרות בקול קטן ורועד עם גיטרה אקוסטית על ביטים אמביינטיים, בבת נשמעת אחרת. כאן גם מתגלה שבבת ואני חולקים רתיעה משותפת מהמונח "אינדי".

"אני מעריצה את הדיוות הגדולות: עפרה חזה, ריטה, ואני רוצה לשיר כמוהן. ממש לא עניין אותי לשיר בשקט. חוץ מזה, אני אוהבת פופ ומוזיקה מיינסטרימית. "הצלחה" היא לא מילה שלילית בעיני, להיפך, חשוב לי להגיע לקהלים כמה שיותר גדולים ושישמעו את המוזיקה. זה קשה, כי ההצלחה לא תלויה רק בי, או בכמה קשה אני עובדת. יש קולות מסביב שקצת מייאשים אותי לפעמים. מצד שני, יש גם הרבה פירגון. יש שדרים ועורכים ברדיו שאוהבים ומשמיעים את הסינגלים, וזה טוב, זה כיף.
הרגשתי שאני כבר צריכה להוציא החוצה את החומרים שנאספו במשך השנים, שמוליק דניאל הבין מה אני רוצה לומר ועזר לי להפיק את החומרים לאלבום, שבוע שעבר היתה הופעת השקה בתל אביב והשבוע תהיה בירושלים (עם כתיבת מילים אלו ההופעה בירושלים התקיימה כבר א.כ.). עכשיו לשירים יש חיים משל עצמם".

"אין כמוך" יוצא עכשיו כסינגל, והוא גם השיר הפותח של האלבום. אותי תמיד מעניין הקטע הראשון באלבום בכורה של אמן לא מוכר – למה דווקא הוא?
"אני לא לגמרי בטוחה, מה שכן מיוחד בקטע הזה הוא שאני שרה אותו בסולם נמוך יותר מאשר שאר השירים באלבום, ואולי זה מכניס את המאזין בעדינות למה שעומד לבוא אחר כך…".

http://www.youtube.com/watch?v=mdqOIbGIlsI

דבר המבקר:
"בבת", אלבום הבכורה של בבת בן יהודה, הוא אלבום יפה ולחלוטין לא שגרתי: הקול שלה נמצא איפה שהוא בין ריטה לדקלה – גבוה, עוצמתי, חזק ולא מפחד להסתלסל. "אין כמוך" הוא מלודיה ים תיכונית עם מילים מסתוריות, "הים מפריד בינינו" הוא בלדת פופ עוצמתית שעופרה חזה היתה יכולה להתגאות בה, "פנטזיה" שכבר הוזכר הוא פנטזיה של צלילים ומקצבים שמצליחים לחיות ביחד, "טבע מופרע" שבא מיד אחריו, הוא סול-רגאיי מקפיץ ומלא נשמה. "המדבר" ו"כסי אותי" מלאים בנשמה ים תיכונית, ו"נעוריי" מביא מילים אישיות שחושפות עומק ועושר פנימי. "לכי הכי רחוק", השיר שסוגר את האלבום, הוא בלדה מלודית עם הרמוניות שמזכירות את אמצע הדרך הישראלי של שנות השמונים – אמצע הדרך בין רוק לפופ, בין מזרחי למערבי, וגיטרה אקוסטית מרגשת של עמית יצחק.

http://www.youtube.com/watch?v=xQestbX6SrA

בהופעה, מתלווה לבבת הרכב מצוין (חיים וויס, שהם גבאי, מירון צרויה ואביחי קצב), שמגביר את הגרוב שקיים כבר בשירים ומצטרף לקול האדיר של בבת, ולנוכחות הבימתית החזקה שלה.

במתח שבין המיינסטרים לשוליים, בבת מצליחה לתפוס את החבל בהרבה יותר משני קצוות. המוזיקה שלה מגשרת בקלילות מעל תהומות וגבולות שהרבה אנשים מפחדים לחצות, אבל מה שיותר חשוב – היא טובה, נעימה, כיפית ומשאירה טעם חזק של עוד. טוב שתמיד אפשר ללחוץ על הריפיט.