בחדר המיטות עם אלינור פרידברגר: ראיון לקראת ההופעה בארץ

צילום: Joe Denardo

ערב אחד הוספתי את אלינור פרידברגר לרשימת אנשי הקשר שלי בסקייפ. ככה, בפעולה ששמורה בדרך-כלל למשפחה ולחברים לעבודה, הוספתי מישהי שאלבומהּ האחרון, New View, מתנגן אצלי כבר חודשים בפלייליסט. אז כן, אני מבינה שבסופו של דבר מדובר בבני-אדם, אבל עדיין אופפת אותי התרגשות-מה כשמדובר באמנית אהובה שהתראיינה לגרדיאן ולטיימס.

בשעה הנקובה, אלינור מחייגת אליי והדקה הזו של: "האם את שומעת אותי?" מהדהדת משני הכיוונים. טכנולוגיה. כשאני שואלת את אלינור לשלומה היא מספרת שהיא חולה ומקוררת וזה אכן ניכר בקול העמוק שלה, שהעמיק עוד יותר. "אם כך," אני שואלת, "איפה אני תופסת אותך?". היא עונה לי בחצי-התנצלות, חצי-התלוצצות: "האמת, אני במיטה בבית". בראיונות שנערכו לקראת יציאת אלבומהּ האחרון אלינור סיפרה כי עברה לאפסטייט ניו-יורק (האיזור הצפון-מערבי שמעל לניו-יורק סיטי – ש"ר); זוהי הפעם הראשונה בה יצרה אלבום מחוץ לבועה הברוקלינאית בה גרה מאז שנת 2000, שנת הקמתו של הצמד The Fiery Furnaces עם אחיהּ מת'יו. כבר שלוש שנים שהיא מתגוררת מחוץ ל-NYC, ומהשיחה איתה עולה כי היא שם כדי להישאר.

אלינור, מאוד אהבתי את New View. אחד הדברים שייחודיים לאלבום הוא העובדה שאי אפשר להתעלם מהמילים ופשוט לתת למוזיקה לסחוף אותך. הרבה אמנים מצהירים שהם קודם כותבים את המוזיקה ורק אז את המילים, אבל אני מניחה שזו לא הדרך בה את עובדת.
"נכון, תמיד כתבתי את המילים לשיר לפני שכתבתי את הלחן – התייחסתי לליריקה כאל טקסט או תסריט. תשעים אחוז מהאהבה שלי למוזיקה היא לקול ייחודי, אני יכולה לאהוב מוזיקה גם אם המילים גרועות אבל אני עדיין אמשיך לנסות לגרום לכך שאנשים יכנסו לאוטו או למסעדה ויזהו את חתימת הקול שלי, את הכתיבה שלי.
זה אתגר גדול בשבילי לעשות את הדברים בסדר ההפוך. אני עסוקה מאוד לאחרונה בכתיבת שירים חדשים ואני באמת מנסה לכתוב מוזיקה לפני שאני כותבת את המילים, שזה משהו שלא התנסיתי בו מעולם. אני לא בטוחה אם הקושי נובע מהעובדה שכתיבת מלודיות לא באה לי באופן טבעי מכיוון שמעולם לא למדתי מוזיקה בצורה פורמלית, אולי זה עניין של מחסור בתרגול."

אז איך למדת לנגן? פשוט לקחת גיטרה והתחלת?
"כן, אני בת-מזל שיש לי את אחי ושהוא בעל אישיות… איך נאמר… שתלטנית. מת'יו מאוד התעניין במוזיקה בתור ילד, שנינו למדנו פסנתר בגיל צעיר, אבל הוא המשיך עם האהבה שלו למוזיקה וניגן בתזמורת בתיכון. בגיל 18 הוא קנה לי גיטרה וכתב לי במחברת תווים, אקורדים וכמה שירים ומשם המשכתי לבד…אני אסירת תודה שיש לי אותו בחיי."

בינואר 2000 הקמתם ביחד את ה-Fiery Furnaces והוצאתם יחד מספר אלבומים וסינגלים. באיזשהו מקום זה נשמע כאילו המשפחה הפכה להיות ביזנס.
"כן, כשהתחלנו לנגן ביחד היה ממש כיף, אבל הוא התפוגג די מהר. ברגע שזה הפך לביזנס ואנחנו חותמים ביחד על חוזים ועורכי-דין וכסף מעורב בכל העניין – זה סיבך דברים. אני כן שמחה שזה היה עם אחי, מישהו שאני יכולה לסמוך עליו. הרי זו הסיבה שלהקות מתפרקות – מקימים להקה בתור חברים… וזה לא תמיד נגמר ככה."

אז אחרי יותר מעשור עם מת'יו החלטת לצאת לדרך עצמאית והוצאת את Last Summer ב-2011, את Personal Record ב-2013 ואת New View בינואר השנה. בכל האלבומים הללו, שם האלבום לא נלקח מאחד השירים שמופיעים באלבום. איך בחרת את השם עבור New View?
"זה די מצחיק, היה לי מאוד קשה לבחור שם לאלבום. Open Season (השיר השני באלבום – ש"ר) היה השיר ששקלתי לתפקיד, אבל את יודעת, זה גם אזכור לעונת הציד ורציתי שהאלבום ישמע יותר אופטימי…. אחרי שבחרנו את התמונה לאלבום וידעתי איך העטיפה עומדת להיראות פחות או יותר, היו לי כמה רעיונות ו-New View פשוט היה הכי מתאים. אני מאוד אוהבת את העובדה שאפשר לפרש את השם בצורה דו-משמעית, באותו אופן שאני אוהבת את השם Personal Record… אני גם אוהבת שזה נשמע קצת ניו-אייג'י."

היית מתארת את עצמך כבחורה ניו-אייג'ית?
אלינור צוחקת ואומרת: "תראי, באופן כללי לא. אבל אני מאוד מתחברת לרעיון ולאסתטיקה הניו-אייג'ית במנות קטנות. אני גרה באפסטייט ניו-יורק, אני קצת קלישאה במובן הזה. אז מנות קטנות נראה לי הדבר הנכון."

בראיונות וביקורות שיצאו על New View, הרבה תיארו אותו כשונה מהיצירה שלך עד כה. איך New View שונה עבורך? האם הוא בכלל שונה באיזשהו אופן?
"עבורי, New View הוא המשך טבעי ל-Personal Record. ההבדל העיקרי הוא דווקא בתהליך היצירה וההבשלה של האלבום הזה. האלבום הוקלט עם החבר'ה שמטיילים איתי בעולם במסגרת סיבובי ההופעות וזה הרגיש כמו להקה אמיתית. שיתפנו פעולה במשך כמה חודשים והגענו מוכנים לאולפן. זה נשמע מצחיק, הרי מדובר בתהליך המסורתי – לעבוד על השירים ואז לבוא להקליט אותם באולפן. עבורי זה היה מאוד מעניין וגרם לכל התהליך לעבוד חַלק כי ידענו מה אנחנו עומדים לנגן מראש. מעולם לא הקלטתי אלבום עם חמישה אנשים שעומדים בחדר. עם מת'יו היינו שנינו, כשהוא עושה המון overdubbing.

האלבומים של ה-Fiery Furnaces היו יצירי-אולפן בלבד, כשהיינו מגיעים להופעות הקהל היה תמיד מופתע מכיוון שעיבדנו את כל השירים לגרסאות שיהיה אפשר להופיע איתן. הקהל מעולם לא שמע את מה שהוא הכיר, מה שהופיע באלבום."

כשאני האזנתי לאלבומים הקודמים דווקא כן הרגשתי שיש משהו שונה באלבום הזה, אפילו לעומת Personal Record, שהוא אולי יותר "אווירתי", אם נקרא לזה ככה. בטח לעומת החומרים של Fiery Furnaces, שם זה ממש נשמע כאילו זה את ומת'יו נגד העולם.
"אני מסכימה עם מה שאמרת לגבי ה-Fiery Furnaces, זה שיקוף של האופי של אחי; מת'יו הוא בן-אדם מאוד מורכב, וככזה הוא רצה להביע המון רעיונות ולגעת בהרבה נושאים משוגעים באלבומים שלנו. אני הרבה יותר רגועה ממנו והעבודה על אלבומי סולו שחררה אותי לדרך יותר אמיתית וכנה. בנוגע לאלבומים שלי – זה מעניין – אני חושבת שמבחינת הליריקות אין הרבה הבדל. אמרת שזה נשמע אחרת, ואני שמחה שהאלבום נשמע אווירתי. כנראה שהעיבודים באמת עשו את תפקידם".

משפחה היא חלק מאוד מרכזי ומיוחד ביצירה שלך. החל מהעובדה שבתור ילדים, את ומת'יו גרתם אצל סבתא שלכם וכלה בעבודה עם אחיך. היית מגדירה את עצמך כבן-אדם משפחתי במיוחד?
"המשפחה שלי הם ההשפעה הגדולה ביותר בחיי – אנחנו משפחה של אוהבי מוזיקה וההורים תמיד עודדו אותנו להיות אמנים ויוצרים ותמכו ביצירה שלנו. אני מאוד קרובה להורים שלי, אבל אני לא רואה אותם הרבה. בחודש שעבר חגגתי יום-הולדת וההורים שלי הגיעו להופעה באנגליה."

ואיך זה? להופיע מול ההורים שלך?
"זה לא זר לי, להופיע מול משפחה. בגלל שהופעתי עם מת'יו במשך כל-כך הרבה שנים, זה מעולם לא הרגיש לי מאוד 'מגניב' כי אני עומדת פה ומנגנת ליד אחי הגדול… אתה לא באמת יכול להתרברב יותר מדי"

אגב התרברבות… הרבה גברים הקדישו לך שירים או אלבומים, ביניהם גם אחיך אבל גם בני-זוג לשעבר. זה מוזר בשבילך? את עדיין מרגישה בן-אדם פרטי?
"אמממ…" היא מהססת במבוכה, "זה לא מרגיש לי מוזר כי אני יודעת על מה כל העניין. את יודעת, אני לא באמת חושבת על זה. גם אני כותבת שירים על אנשים ובשביל אנשים ורובם אנשים שאני מכירה ככה שזה די הגיוני בסך-הכל. מה שמצחיק זה שהכל נהיה מאוד פומבי. אני מקווה שאנשים עדיין נותנים משמעות שלהם לשירים"

השיר Open Season לדוגמא, הוא נכתב על מישהו ספציפי?
אלינור צוחקת, "זה שיר מאוד מאוד ספציפי. לחלוטין – אפשר לעבור עליו שורה-שורה וכל אחת מדברת על סיטואציה מאוד ספציפית, זה שיר מאוד אמיתי". כשאני שואלת אותה על תהליך הכתיבה – האם יש תהליך הסתרה או טשטוש מכוון, היא עונה: "לא הייתי אומרת שאני מאוד מחושבת לגבי זה, אני לא מגבילה את עצמי. באופן כללי, אפשר לומר ששמונים אחוזים מהשיר הם אמת ועשרים אחוז הם המצאה או הגזמה, אבל זה תהליך די טבעי עבורי."

גם השיר Lost Alphabet City שיצא כסינגל כמה חודשים לפני New View הוא שיר מאוד אישי, והוא גם סוג של קדימון לאלבום. למה הוא לא נכנס לאלבום?
"יש סיפור מעניין מאחורי השיר הזה. היינו באמצע ההקלטות לאלבום אבל כבר התחייבתי בפני חברה שלי שהיא אמנית, שרה מאגנהיימר, להשתתף באיזו תערוכה שלה שהציגה בגלריה בעיר ולהשתתף בסרט שהיא עובדת עליו. התפקיד שלי היה DJ מניו-יורק והייתי צריכה לקרוא מתוך תסריט שנכתב עבורי. הייתי מחויבת לדבר הזה, אז כמה מחברי הלהקה החליטו להצטרף אליי ושרנו שם כמה שירים ואחד מהשירים נתקע לי בראש… אחרי כמה חודשים של הופעות החבר'ה בלהקה ממש רצו שנקליט את השיר הזה. אהבתי מאוד את המילים שלו… מכתב אהבה-שנאה לניו-יורק סיטי. חשבתי שבאיזשהו מובן זה להגיד להתראות לניו-יורק; מבחינה תמטית – הוא פשוט לא התאים לאלבום, לא הרגשתי שהוא שייך לשם."

אני יכולה להבין את זה, האלבום החדש באמת מנותק לחלוטין מהסצינה הניו-יורקית הרוחשת, אם נקרא לזה ככה. בראיונות שלך סיפרת שעזבת לאפסטייט ניו-יורק כדי ליצור מוזיקה פול-טיים, ללא צורך בהכנסה משלימה. איך זה עובד לך? היית ממליצה לאמנים לעשות צעד כזה?
"זה היה צעד גדול לעזוב את העיר. לא יכולתי להרשות לעצמי לגור שם בתנאים שבחרתי…. כשאתה צעיר יותר, אתה מוכן לגור עם שלושה-ארבעה שותפים. במשך 13 שנים תמיד הסתדרתי, אבל הייתי מאוד עסוקה בלנסות ולהרוויח משכורת שתאפשר לי להחזיק את הראש מעל המים בעיר. הייתי ממליצה לאמנים ליצור במקום שנותן להם השראה; כשרק עברתי לניו-יורק ניגנתי המון כי היו כל-כך הרבה מקומות להופיע בהם – הייתי אומרת שהיכולת להתאמן היא הדבר החשוב ביותר."

אז את מגיעה לישראל ב-7.11 להופיע בתל-אביב בפעם הראשונה. יש לך ציפיות מסוימות מהקהל הישראלי?
"לא, מעולם לא הייתי בישראל כאמנית או כתיירת ואני ממש מצפה לזה. לצערי לא יהיה לנו הרבה זמן לטייל אחר-כך, אנחנו נשארים רק עוד יום אחד נוסף אחרי ההופעה. אנקדוטה משעשעת – לפני כמה שנים התפרסמה כתבה עליי בעיתון גדול בישראל, כתבת שער או משהו כזה, ובחרו תמונה מביכה מאוד שלי. חברים שלחו לי את הכתבה וזה היה כל-כך משוגע – תמונה כזו שלי במיטה עם חלוק וסיגריה… בכלל לא ידעתי אז שיש לי עוקבים בישראל."

ואחרי סיבוב ההופעות הנוכחי, מה בתכנית?
"אני חייבת להתחיל לכתוב מוזיקה, זו העבודה שלי…."

את לא נשמעת מאוד נלהבת לגבי זה.
"אני חייבת להתחיל את התהליך, זה מרתיע אבל גם כיף. אני מתחילה לאט – התאמנתי הרבה בגיטרה ומצאתי קטעים שאני אוהבת ורוצה לשלב בשירים, כל מיני שילובי אקורדים וחלקים שישתלבו בשירים אחר-כך. זה מתחבר למה ששאלת בהתחלה – אני רוצה ליצור קודם את המלודיה ואז למלא אותה בליריקה אז אני פשוט בתהליך המחשבה על מלודיות."

מה לגבי העיבודים? כבר יש לך מושג מה תהיה האווירה של האלבום?
"התזמוּר עדיין לגמרי תלוי באוויר… אני עוד לא יודעת. אני מנגנת בגיטרה הרבה יותר מפעם ואני רוצה גם לכתוב שירים שאני אוכל לבצע בצורה טובה על הבמה. זה מאוד מאתגר אבל גם כיף…באמת! זה מצחיק – היינו בהופעה באנגליה והקלטנו שיר בשביל המנהל של הטוּר בתוך הוואן, מן הסתם לא היה לנו ציוד או שום-דבר – הקלטנו את זה דרך הטלפון. זה יצא אלקטרוני וכל-כך מגניב!! אמרתי לכולם… 'אולי פשוט נעשה את זה, בואו נגרום לאלבום להישמע ככה!'"

אלינור פרידברגר ולהקתה יגיעו לארץ להופעה אחת ויחידה בבסקולה, תל-אביב, ב-7.11. להגעתה אחראיים Zooz Agency ו-Auris Media. ניתן לרכוש כרטיסים כאן ולעקוב אחרי האירוע כאן.