החולם באדם שח: על חלומות, סיוטים ופרס נובל

בשעת כתיבת שורות אלו, לא ברור מה עולה בגורלו של פרס הנובל בספרות שאמור להיות מוענק לבוב דילן – האם הוא יטרח להרים את השפופרת ולענות לאנשי האקדמיה המלכותית השבדית למדעים ויכבד אותם בקבלת הפרס, או שידחה אותו. כך או כך, עצם הענקת הפרס מצדיקה כתיבה של קצת יותר מכמה מילים על המילים של דילן. אחרי הכל, מדובר בפרס שעוסק במילים.

באחד האלבומים האחרונים של דילן, באמצע השיר "I Feel A change Comin' On", מופיעות המילים הבאות:

Well now what's the use in dreaming/ You got better things to do
Dreams never did work for me anyway/ Even when they did come true

כששמעתי אותן לראשונה, היאוש שבמילים האלו הפתיע אותי: מעולם לא חשבתי שדילן לא מאמין בחלומות. אחרי הכל, חלומות תמיד היו מרכיב מרכזי בכתיבה שלו.
בוב דילן לא תמיד כתב על חלומות, כמובן. בתחילת הקריירה שלו הרבה מהשירים שלו עסקו באקטואליה, בפוליטיקה ובדמויות שהגיעו ישר מהעמודים הראשונים בעיתונים: דייוי מור, מתאגרף שמת בזירה, האטי קארול, משרתת שחורה שנרצחה בידי אדון האחוזה שלה, נשיא ארצות הברית, "תנועת ג'ון בירץ'" הגזענית ועוד היו אורחים של כבוד בשירה של דילן, אך לקראת אמצע שנות השישים הוא עזב את הכתיבה האקטואלית והקונקרטית לטובת כתיבה מעורפלת יותר ופנטסטית. במילים אחרות: חלומות.

"Mr. Tambourine Man" ו-"It's A Hard Rain A-Gonna Fall" הם שירים שנעים בין הפנטזיה לסיוט, אבל שירים כמו "Bob dylan's Dream #115" הם כבר במפורש שירים על חלומות, בהם דילן מפליג על המייפלאואר יחד עם קפטן אחאב מ"מובי דיק".

הכיוון הזה המשיך באלבום "Highway 61 Revisited", בו דילן הציג פנטזיות פרועות (כמו בשיר הנושא), והרחיב על סיוטים מחרידים: "Ballad of A Thin Man" הוא בפירוש סיוט כזה – "מר ג'ונס" נכנס לחדר, אין לו מושג מה קורה שם, כולם מצביעים עליו וצוחקים, נסיונו העשיר בקריאת קלאסיקות ספרותיות (חתני פרס נובל?) לא מסייע לו והוא נשאר אבוד ומבולבל.

http://www.youtube.com/watch?v=CUNZRlCeaEI

למשך רוב הקריירה הארוכה של דילן, הוא המשיך להפגיש דמויות הזויות בסיטואציות הזויות עוד יותר. מדי פעם הוא חזר "לעולם האמיתי", כמו בשיר הידוע על המתאגרף רובין קרטר מ-1975, אבל אפילו באותו אלבום, "Isis" ו-"One More Cup of Coffee" נשמעים מדומיינים ותלושים מהמציאות, לא בדיוק התייחסות לאמריקה של שנות השבעים.

מדי פעם, דילן לוקח את החלומות עד הקצה: כמו בחלומות של מיסטר ג'ונס, גם הגיבור של "Dreamin' of You", לא נהנה מהחלומות של עצמו, אלא פשוט משתגע מהם:

I’ve been dreaming’ of you, that’s all I do/ And it’s driving me insane

זה היה יכול להישמע רומנטי, אבל את דילן לא מעניינת רומנטיקה. החלומות האלו הם קריפיים, מפחידים, מסוכנים, והקלים שמצורף אליהם מוסיף סימני שאלה שפשוט אי אפשר לענות עליהם (ועם או בלי קשר, זה אחד השירים הכי טובים של דילן בעשרים השנים האחרונות).

מה מושך את דילן בחלומות? אפשר רק לנחש כמובן, אבל רמז אפשר אולי למצוא בשיר נוסף מתוך "Highway 61 Revisited"- "Desolation Row". שם אחרי שרומיאו פוגש את סינדרלה, קין והבל והגיבן מנוטרדם, ואינשטיין (שמשום מה התחפש לרובין הוד) הולך עם פנטום האופרה למסיבה של עזרא פאונד בתא רב החובל של הטיטאניק (רשימה חלקית), דילן מסכם בבית שהוא לא פחות מגאוני:

Yes, I received your letter yesterday/ About the time the door knob broke
?When you asked me how I was doing / Or was that some kind of joke
All these people that you mention/ Yes, I know them, they're quite lame
I had to rearrange their faces/ And give them all another name

במילים אחרות (ובפרשנות על אחריותי הבלעדית), דילן אומר: ראיתי את העולם שלכם, עם הבעיות היומיומיות והאנשים הרגילים. הוא משעמם. בואו נשחק עם הפרצופים, ניתן לכולם שמות אחרים.
מעניין אם פרס נובל היה חלק מהחלומות של דילן, או מהסיוטים שלו.

טקס שדילן כן בא אליו