עם הגב לים: ראיון עם יוסף בוכניק (בנג'מינס בראת'ר)

צילום: רונן אקרמן, גרפיקה: עדי טקו

יום לפני מועד הריאיון שנקבע לשעת בראנץ' נוחה במיוחד, כזו שמתאימה ליקיצה טבעית של חגי תשרי, יצרתי קשר עם Benjamin's Brother. נאלצתי להזיז את מועד הריאיון ובהיסוס-מה שלחתי ליוסף בוכניק, האיש מאחורי ההרכב, הודעה:
"יש מצב שניפגש בבוקר מוקדם? שמונה וחצי כזה?"
"שמונה וחצי זה בסדר, בכל-זאת יש לי ילדה"
בעוד העיר ממריאה לה לאט לאט בשעות הבוקר הקרירות ומתחת לרדאר של תושבי העיר ללא-הפסקה, יוסף ואני שוחחנו על יצירה, על השראה ועל הקו הדק בין חשיפה מועטה למופרזת.

לאורך כל השיחה עלה ושב נושא הניהול המוזיקלי, כלומר ההופעות שהלהקה בוחרת לעשות, עבודת היח"צ, ההקלטות – עוטף-מוזיקה, אם תרצו. באינדינגב 2015, כשנחשפתי לראשונה למוזיקה של בנג'מינס בראת'ר, הם כבר היו להקה עם אלבום בנדקמפ והפקה מהוקצעת ומקצועית. כשאני שואלת את יוסף על האלבום הוא מספר: "האלבום עלה לבנדקמפ בינואר 2015. לקח בערך שנה לעבוד עליו, אבל לא באמת שנה. באיזשהו שלב ביקשתי מגיל לואיס שהפיק את האלבום שייתן לי דדליין – הייתי צריך את המסגרת – ויצרנו את האלבום באולפן של גיל בלונדון. גם את האלבום הבא שנקליט במרץ לא נקליט בארץ אלא בנורבגיה בלוקיישן מטורף על החוף, בין גלים מתנפצים…". בשלב הזה יוסף שולף את הטלפון ושולה מבין הטאבים הפתוחים תמונה של סטודיו דמוי אסם גדול השוכן על לשון אדמה מוקפת ים. מעבר ליופי עוצר-הנשימה, יוסף מספר כי כל תהליך ההקלטה הוא זול משמעותית בחו"ל ולכן בחר להקליט את שני האלבומים שלו מחוץ לגבולות הארץ.

מהשיחה שלנו עולה כי בנג'מינס בראת'ר מקבלים חיבוק חם יותר דווקא מעבר לים וייתכן וזה גם מה שדוחף אותם לצאת החוצה ולראות עולם, מלבד העלויות; יוסף מזכיר את הכתבה במגזין Paste לצד האבסורד שלעתים נקלעים אליו אמנים כשהם מחפשים מקומות להופיע בהם בארץ. לשיטתו, העניין טמון בגישה הכללית שהתעשייה הזו כופה על החברים בה. "יש מקומות שרציתי להופיע בהם ושאלו אותי 'איפה כבר הופעת?', זו ממש ביצה ותרנגולת. דווקא את סיבוב ההופעות הנוכחי הלהקה דחפה, זה לא משהו שרציתי. אבל אנחנו בהרכב חדש ויש עיבודים חדשים והכיף הזה מניע אותנו לעלות לבמה ולבצע את השירים."

כשאנחנו חוזרים אחורה בזמן להקמה של הלהקה והכניסה של יוסף לעולם המוזיקה, נדמה כאילו יש סיפור שרוצה להישאר תחת מעטה החשאיות הנוכחי. מסתבר כי בתחילת דרכו הופיע יוסף תחת השם שלו משיקולי יח"צ – יוסף בוכניק היה אז מוכר לציבור הישראלי עקב השתתפותו בעונה הראשונה של התכנית 'דה ווייס'. "זה מה שגרם לי לעשות מוזיקה", הוא מספר. מהעונה הזו הוא בעצם לקח, מעבר לתשוקה לעשיית מוזיקה, גם את גיל לואיס שהיה גיטריסט בתוכנית. "באודישן ביצעתי את 'נאחז באויר', חנה גולדברג שכתבה את המילים לשיר יצרה איתי קשר ומסרה לי שכך בדיוק התכוונה שיבוצע. זו הייתה מחמאה אדירה". כשאני צופה באודישן בן ארבע השנים, קשה להאמין שהבחור שיושב מולי הוא אותו צעיר חמוש גיטרה בג'ינס ובחולצת משבצות.

בנג'מינס בראת'ר הם מעין הסוואה, גם מבחינת שם הלהקה שמחביא מאחוריו את אחיו של בנימין – הלא הוא יוסף, אולם גם בשירה בשפה שאינה עברית ובתת-החשיפה שלהם בקרב הציבור הישראלי. בערוץ היוטיוב של הלהקה הוידאו הראשון הוא פרומו להופעת להקה ברדיו EPGB בתל-אביב; הדמויות בוידאו עטויות מסיכות כך שבלתי ניתן להסיק במי בדיוק מדובר. כשכתבתי עליהם לראשונה, לאחר ההופעה באינדינגב, היה קשה מאוד לשים יד על מידע אודות הלהקה ואפילו נאלצתי לתקן מספר טעויות לאחר שהכתבה התפרסמה.

http://www.youtube.com/watch?v=wFO4BR5eGFk

כשאני מעמתת את יוסף עם הניגוד הזה בין הדמות המוחצנת שלו לבין הפרסונה הבימתית שלו, הוא מסכים ומסביר שזה חלק מהאווירה שהלהקה מנסה למכור דווקא על-אף הימצאותו על הבמה. "הופענו על במה שכל התאורה שלה מופנית כלפי הקהל כך שבאמת לא רואים אותנו ואנחנו לחלוטין מוצללים. תקחי את בון איבר, הוא תמיד נמצא בצד, הוא לא מופיע במרכז הבמה, הוא יושב ממש כלוא בתוך העמדה שלו. ג'ים מוריסון לדוגמא – הוא היה מופיע הופעות שלמות עם הגב לקהל!". למחרת, כשאני מגיעה להופעה של הלהקה באוזןבר, הופעה שממלאה את הקומה השניה כפי שמעולם לא ראיתי אותה (פרט למסיבות הניינטיז של גיאחה), יוסף מסתובב עם הגב לקהל לדקה והקריצה הזו למוריסון בהחלט מורגשת. ג'סטין ורנון בהחלט נוכח ביצירה של בנג'מינס בראת'ר, גם מעבר להעמדה של הבמה; Room 505 הוא יצירה מאוד בון איבר-ית בשילוב בין שירת פלצטו ואלקטרוניקה.

כשאנחנו משוחחים קצת על בון איבר, נשמע כי אכן מדובר במקור השראה: "ורנון מבחינתי הוא מנטור לאיך לעבוד. הבנאדם עושה רק מה שמעניין אותו – בטור הקרוב שלו הוא החליט שהוא מופיע איפה שבא לו, הוא ממש מדלג על איזורים שלמים בארצות הברית. הוא הקים בעצמו פסטיבל (eaux claires – ש"ר) לאמנים שהוא אוהב ורוצה שיופיעו. למדתי ממנו שלא כל הופעה היא הופעת 'חובה'". גם תהליך היצירה של יוסף מזכיר את זה של ורנון: "אני אישית מתחיל מלכתוב מוזיקה, ואז המילים יוצאות מהסטייט הרגשי. בכתיבת השירים, אתה מנסה לשמור חלק לעצמך. אתה כותב 90% מהסיפור, ומשאיר את היתר לפרשנות של המאזין". עוד משהו שניכר מאוד ביצירתם של בנג'מינס הוא האסתטיקה שמלווה את האלבום; ללהקה יש לוגו (Bb – בדומה לקונבנציה בה מסמנים יסוד כימי) ושני הקליפים שיצאו לשירים מתוך האלבום מושקעים בצורה יוצאת-דופן: Room 505 מזכיר קמעא את Wide Open של הכמיקל בראת'רס ובק שיצא השנה בעוד Story About A Broken Heart מספר סיפור שובר ושובה-לב.

אני מתחקרת את יוסף קצת לגבי האלבום הבא – האם ילך בעקבותיו של ורנון ויכניס יותר אלקטרוניקה לאלבום? כיצד הארט ילווה את האלבום? האם אולי ישקול לצייר עטיפה לעצמו כפי שעשה לאחרונה דבנדרה בנהארט? "הכל יכול להיות, איפה הגבול נגמר באמנות? אני נגיד מאוהב במוזיקה מזרחית ואין לזה ביטוי במוזיקה שלנו כרגע…" לרגע העולם עוצר מסיבובו ויוסף מתחיל לזמר את "עיניך מספרות" של אייל גולן. אני פוערת פי ועיניי בתדהמה – איך הבחור הזה, שעד לפני רגע נדמה לי בחולצה המכופתרת ומשקפיים עגולים כשיא התגלמות התל-אביביות ההיפסטרית, פתאום נשמע כפייטן מן השורה? "רצינו להרים פרוייקט של מוזיקה מזרחית בעיבודים אחרים והטילו סוג של וטו על אייל גולן. אבל הנה, גולן וזוהר ארגוב… ארגוב הוא עבריין מורשע!! והקהל סלח להם. הקהל הישראלי סולח."

כאילו כדי לצקת עוד מורכבות לתוך הבן-אדם שיושב מולי שמעיד על עצמו שהוא "ימני מדי לשמאלנים ושמאלני מדי לימניים", יוסף שולף את הטלפון שלו ומצהיר: "כתבתי שיר פוליטי קשה ורע", הוא מושיט לי את הטלפון והמילים פלסטין, ישראל, סוריה מופיעות לאורך כל הטקסט. "אני אופיע עם השיר בהופעה מחר, ואפשר לצפות לגרסא שתעלה בעמוד הפייסבוק בקרוב". בהופעה יוסף אכן עולה להדרן עם השיר הקשה והרע והקהל מגיב במחיאות כפיים – אף פעם לא יהיו מספיק שירי מחאה, והם אכן הופכים ליותר ויותר נפוצים בימינו.

כבר שעת בוקר יותר סבירה לתל-אביבים והעיר מתחילה להתעורר. פתאום מתחיל להתנגן בבית הקפה בו אנחנו יושבים Room 505, הברמן שולח קריצה לשולחן בו אנחנו יושבים – שיר בוקר קלאסי. יוסף מספר לי שהוא לימד את עצמו פסנתר וגיטרה, ול'דה ווייס' הוא הגיע בעקבות דחיפה של אשתו. הם גרו אז בירושלים ובעצם מאותו הרגע החליט שיעשה מוזיקה. הוא למד באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים ומספר שמשם לקח את רוב הכלים שמשרתים אותו היום כאמן, לדבריו "האקדמיה הייתה התנסות הרבה יותר משמעותית בשבילי מאשר 'דה ווייס' ובכל זאת עזבתי את האקדמיה בשנה האחרונה".

כשאני מזכירה את העובדה שרוב האמנים הישראליים איתם יוצא לי לשוחח נאלצים להחזיק Day Job במקביל לעיסוקם כמוזיקאים פעילים, יוסף מזכיר את פרופסור מיכאל וולפה מהאקדמיה למוסיקה. "מדובר בבן-אדם שעבד עם גדולי הזמר העברי. הבן-אדם הזה קם ב-5 בבוקר כל יום כדי לחלוב את הפרות ולהוציא ביצים מהלולים בקיבוץ לפני שהוא בא לעבוד עם שושנה דמארי!", אני תוהה האם המוזיקה הופכת עם הזמן למקום שבורחים ממנו אם הוא הופך למפרנס העיקרי, במקום להפוך לעיר מפלט מהשגרה. "כל הזמן נמאס לי מהמוזיקה", הוא אומר, "זה לא קשור ל-Day Job. כמה פעמים בשבוע היית הולכת לפסיכולוג לפני שהיית יורה בו?"

בנג'מינס בראת'ר יופיעו בבר הספריה בקניון M הדרך ביום רביעי, ה-19.10. ניתן לעקוב אחרי האיוונט כאן.
להאזנה מלאה ורכישה של האלבום Like The First Time – לחצו כאן.