Homeהיום לפני

להקליט מהפכה: תומר כהן מציין 50 שנים ל-"Revolver" של הביטלס

13942337_10153573262167282_277334491_n

ג'ורג' האריסון, מנוחתו עדן, אמר קצת לפני שהחזיר ציוד לבורא ש-"Rubber Soul" ו-"Revolver" היו בכלל צריכים להיות אלבום כפול לפי דעתו, ואם ג'ורג' אומר אז ג'ורג' יודע.
אי אפשר לדבר על האלבום השאפתני והמסקרן הזה בלי להבין מה קרה קצת לפניו, אז הנה כמה מילים על Rubber Soul ואז נמשיך עם הדבר שלשמו התכנסנו; 'נשמה מגומי' הגיע בשלב מאוד קריטי – הלהקה בדיוק היתה לפני קבלת ההחלטה שהיא מפסיקה להופיע, בין היתר כי הם כבר לא יכלו לבצע את המוזיקה על הבמה, בתוספת כל מיני תאוריות קונספירציה (בעיקר השמועה שמקרטני נהרג בתאונת דרכים) וגם בגלל ההתקדמות המוזיקלית והמעבר מלהקת בנים פופית להרכב המשפיע ביותר בעולם. הביטלס הרגישו שהגיע הזמן לזוז קדימה. ולא רק חברי הלהקה הרגישו כך – ישנו הסיפור המפורסם על המפגש בינם לבין בוב דילן, האחרון היה בטוח שהביטלס כבר חוו לא מעט מפגשים עם מריחואנה ואפילו כתבו על זה בשיר (I Want To Hold Your Hand), שם נכתב שחור על גבי לבן – I Get High. הביטלס בתגובה פרצו בצחוק והסבירו כי כתבו – I Cant Hide. דילן, קצת נבוך, אבל ללא היסוס הדליק ג'וינט מכובד והעביר אותו לג'ון שבנימוס העביר אותו לרינגו בטענה שרינגו הוא הטועם המקצועי של חברי הלהקה. רינגו, בלי להכיר את החוקים, סיים לבדו את הג'וינט והיה מבסוט מתמיד, חברי הלהקה ראו כי טוב ואותו לילה הסתיים בהרבה עישונים, צחוקים, ודילן אחד ששכנע את אותם מופלאים מליברפול להתקדם קצת, להפסיק עם מוזיקת הפופ של המעריצות הצווחניות, להתחיל להגיד משהו אמיתי בשירים שלהם ולעלות שלב, לשלב של המוזיקאים החושבים. שמים את שירי ה"בינו לבינה" קצת בצד ונכנסים לבפנים של הראש והלב. ובתוספת אותו צמח, הדרך רק חיכתה לחברי הלהקה שידרכו בה. אם Help הוא ראשיתו של תחילת השינוי, הרי ש-Rubber Soul הוא אבן הפינה, שניה לפני שהביטלס מניחים את היסודות שיקראו Revolver.
ל-Rubber Soul, כמו לכל אלבום אחר של הביטלס, יש את הקסם המיוחד שלו, פלוס תוספת קטנה – למוזיקת הרוק הצטרף רובד אתני וקלאסי. Michelle שמשלב מעין שנסון צרפתי, Girl עם צלילים יווניים משהו, In My Life והפסנתר הבארוקי של ג'ורג' מרטין, ועוד משהו חשוב חשוב – האריסון התחיל להיות מעורב יותר בכתיבה, בשירה ובהלחנה. השיר של לנון (Norwegian Wood (This Bird has Flown היה יכול להיות עוד שיר "רגיל" של הביטלס; שתי דקות, קולו הנעים של לנון, בעטיפה מאוד מסודרת לאוזן. אלמלא שינוי אחד, מרענן ויוצא דופן בנוף הביטלסי – הסיטאר של ג'ורג'י שלנו. אותו סיטאר בדיוק הוא המפתח לאותה דלת של פתיחות מוסיקלית, התבגרות, יציאה מהנוחות וניצול מלא של כישרונם, כל אחד לחוד וגם ביחד, הלהקה שממש אתמול לפני יובל בירכה והיממה את העולם עם אחד האלבומים המשפיעים ביותר – Revolver.

http://www.youtube.com/watch?v=T-V9AerKPIY&ab_channel=JohnConant

לא חייבים להיות מעריצי ביטלס כדי לאהוב את האלבום, אפילו לא צריך לאהוב את הביטלס. צריך רק לאהוב מוזיקה. חלק חשוב שבו ארצה להתמקד בהקשר של הצלחת האלבום האלמותי הזה הוא העבודה ביחד ולחוד של ארבע חיפושיות ומפיק אגדי אחד, רגע לפני שהאגו משתלט, הריבים יוצאים החוצה ויוקו מחרבנת הכל, האלבום השביעי במספר אך הראשון והצחור שבו כל חברי הלהקה קיבלו במה שווה, והביא את כולם לבריאת יצירת המופת הזו.

מכיוון שגו'רג' הכי יפה (מבפנים) והחיפושית הכשרונית ביותר בעיניי, איתו אתחיל.
עד אלבומם החמישי (כולל), רק לנון ומקרטני היו כותבי השירים והזמרים הבלעדיים (האריסון ורינגו קיבלו שירים לעיתים רחוקות), מה שיצר קיבעון מסוים. בעיקר אם במקרה עומד מולך סר ג'ורג'. לאחר הברקת הסיטאר מהאלבום הקודם, הביטל השקט הועלה בדרגה, וב-Revolver הוא מקבל שלושה שירים שהם שלו, Taxman הביקרותי, Love You To המהפנט ו-I Want To Tell You אפוף האסיד. באותה תקופה באנגליה שיעור המס היה מוגזם בטירוף, ודווקא ברגע הבכורה שלו בחר האריסון לעסוק בביקורת על אותו משרד. Taxman נבחר לפתוח את האלבום ומספר על אותם אנשים נוראיים שיקחו למתים גם את המטבעות איתם ישלמו את כניסתם לגן עדן מהעיניים. Love You To שמגיע דקות ספורות אחריו לא משאיר מקום לטעויות – הן האריסון והן הביטלס כבר לא ילדי פופ מתוקים. הטאבלה והסיטאר מכתיבים את אחד מהשילובים הראשוניים של מזרח ומערב. אתני ורוק. לא משהו ששמעו ברדיו באותם ימים של 1966. ויש כמובן את I Want To Tell You, שיר שנכתב אחרי שהאריסון כבר היה די מנוסה בשימוש בסמים, קלים וקצת פחות, הבין את היתרון שבצריכתם (עד וודסטוק, כשראה מה שקורה לאנשים בקהל, אז החליט להפסיק עם האסיד). השיר נכתב מתוך תוכו של מוח תחת השפעה, או כמו שהאריסון מתאר באנתולוגיה – אסטרונאוט בספינת חלל שמביט לאחור ורואה את כדור הארץ היישר מהתודעה. הבנתם? לא? קחו אסיד. להאריסון היתה יכולת התבטאות נפלאה גם בשירה, גם בנגינה (תמיד הרגשתי שיש לגיטרה שלו את הצליל הייחודי שלה, כמו גילמור, הנדריקס וזאפה) ובעיקר ביכולת להוציא אותה החוצה – הגיטרות ההפוכות ב-I'm Only Sleeping של לנון הן פרי יצירת מוחו של ג'ורג', והיו לחלק חשוב האלבום.

אותו לנון אחראי על הצד הפסיכדלי באלבום. לנון זכה כבר עד עכשיו לכל הכרה אפשרית. עולם שאהב אותו ושנא שניה אחרי שהצהיר שהביטלס גדולים מישו, לנון התמודד עם הכל, קיבל, המשיך הלאה, והגיע לשלב בו גם הוא, כמו האריסון, יכול להעיז יותר. חמישה שירים שייכים לג'ון באלבום, ארבעה מהם הם פסיכדליה אב-טיפוסית ומתקדמת, ועוד שיר נחמד נחמד כמיטב המסורת על דוקטור רוברט, אותו דוקטור שטיפל בביטלס כשחלו, ויש שיגידו שגם היה זה שסיפק להם סמים. אבל נשים קונספירציות בצד לרגע, ובואו נתמקד בעיקר; התחלתי לדבר על הגיטרות ההפוכות של האריסון, אותן גיטרות שאילצו את חברי הלהקה להתאמן עליהן שש שעות ברצף (את אלבומם הראשון הם הקליטו ב-14 שעות לצורך ההשוואה) ואותן גיטרות שהפכו לסימן היכר של האלבום, הצליחו ונכנסו בשיר שלנון כתב בשעת עייפות מאוחרת, אותן שעות שבהן המחשבות רצות חופשי, והשילוב בין הרעיון לביצוע יחד עם הגיטרות שהוקלטו בצורה פורצת דרך יצרו רגע נדיר בו שיר מצליח להעביר תחושה. חשוב שוב לציין את האולפן ככלי חשוב, והפסקת ההופעות (הביטלס יצאו לסיבוב הופעות אחרון אבל לא ניגנו כלום מתוך האלבום), ששברו המון חוקים ונתנו דרור למוזיקאים ליצור יצירות כמו Tomorrow Never Knows שלוקח את המאזין היישר לעבר ז'אנר צבעוני, קסום ושאפתני – הפסיכדליה ששנה לאחר מכן תשתלט על כל מקום אפשרי בעולם. She Said, She Said הוא מבול של צלילים שבראשם רינגו סטאר עם אחד מקטעי התיפוף של חייו ופול מקרטני, שתמיד היה לדעתי נגן בס נהדר, שמצליח להתנתק סוף סוף מהמיינסטרים המאפיין אותו ומכניס קצת בשר לצליל הבס שלו. הלהקה עובדת כחלק אחד ומה שנוצר מזה ישרוד עוד שנים ארוכות.

http://www.youtube.com/watch?v=Ah2ckzXgrx4&ab_channel=PauloHCaetano

האלבום מכיל 13 שירים. חמישה לג'ון, חמישה לפול, שלושה של ג'ורג' ואחד לרינגו. שיהיה מבסוט. כמה שנים אחרי צאת האלבום אמר מקרטני שזה האלבום שהוא באמת כתב מכל הלב ובלי מעצורים. דוגמא נפלאה לאמירה הזאת היא השיר Got To Get You Into My Life שבשמיעה ראשונית נשמע כמו עוד דוקטור רוברט, אבל כשקצת נכנסים לעובי הקורה מגלים שזה בעצם שיר על מריחואנה, אותו ג'וינט עם דילן מ-64 המשיך עם מקרטני, קיבל שיר משלו ואנחנו קיבלנו פול בוגר יותר, פתוח יותר וחושב יותר.
יש שירים שהם נדירים. שהם פשוט שיא השלמות, כאלו שרק מצליל אחד כל השערות סומרות. ופול רשום על שניים מהם. הראשון הוא Here There and Everywhere שהוכתר כשיר האהוב ביותר על חברי הלהקה. יצירת מופת של קצת פחות משתיים וחצי דקות, יופי מינימליסטי בכלים ועשיר בקולות רקע, ליריקה מלאת הוד והדר, שיר שתמיד היה עבורי הסיבה שבזכותה צריך להאזין למוזיקה. וכמובן תודה רבה לג'יין אשר, אותה שחקנית וחברתו לשעבר שעבורה נכתב השיר הזה. שיא השלמות המקביל לו הוא For No One, שאם אחיו הוא שיר אהבה מובהק, הרי שהוא הצד השני – הבלבול וחוסר ההבנה שבפרידה, הרגעים אחרי שהאהבה מתה, שיר שמנוגן רק על ידי פול, רינגו וכלי אחד חשוב – קרן יער. עוד אלמנט מסקרן שתרם פול היה כמובן ב-Eleanor Rigby, אותה רביעיית כל מיתר ואותה השפעה קלאסית כמו ב-Rubber Soul נכחו גם כאן ואף השתדרגו. השיר נכתב מנקודת מבט של שתי דמויות מאוכלוסיה קשת היום וחייהם הלא פשוטים, והכתיבה יחד עם ההלחנה הגאונית הם חלק חשוב בפאזל.

http://www.youtube.com/watch?v=SuvMcoZVYUM&ab_channel=musicman73100

אבל גם עם כל הסיפורים, הכישרון, המוזיקה והמילים, אלמלא בן אדם אחד, יחיד ומיוחד, שום מילה עד עכשיו לא הייתה רלוונטית. אותו מפיק אגדי שהלך לעולמו רגע לפני חגיגות היובל – ג'ורג' מרטין. מרטין היה שם מהתחלה; זיהה את Love Me Do כשיר שישים את החיפושיות על המפה, האמין לאורך כל הדרך, ידע תמיד שעומד מולו פלא, היה האב, החבר והמשענת. החיפושית החמישית שאחרי Revolver זכה בתואר הזה ללא עוררין. אחד היתרונות הגדולים ביותר של מרטין היה היותו אדם שהגיע עם רקע מוזיקלי עשיר, בדגש על קלאסי. ואוזן חדה כתער. אותה אוזן ופתיחות מוזיקלית היתה מה שחברי הלהקה היו צריכים. מרטין כתב עבור פול את תפקיד כלי המיתר ב-Eleanor Rigby, היה זה ששילב את קולות הרקע ב-Here There and Everywhere לכדי שלמות וגרם לקולו של לנון להשמע כמו עשרת אלפים נזירים טיבטיים ב-Tomorrow Never Knows, השיר שחותם את האלבום וכל פלא מוזיקלי אפשרי קורה בו. יחד עם טכנאי האולפן ג'ף אמריק יצרו השניים אפקטים של גיטרות הפוכות, הקליטו את לנון תלוי מהתקרה ושר לתוך מגפון, ידעו להקליט את הקולות המיוחדים ולמקם אותם בסדר הנכון, ומיצבו את האולפן כעוד חבר בלהקה. וכל זה קורה ב-1966, כן?
אבל אולי חשוב מכול – זה שידע ללכד את כל השירים שנכתבו כבודדים לתוך אלבום שלם, לא אלבום קונספט, אלא אחד כזה שבו כל שיר לבד יעשה לך טוב, אבל כולו, מהתחלה ועד הסוף, יוצרים חוויה שנמשכת כבר 50 שנים. מרטין לקח את הילדים שהפכו לגברים, תמך בסקרנותם והוציא את המירב מארבעת המופלאים אל תוך אלבום שמזמן עבר בחשיבותו את סרג'נט פפר, אלבום שבזכותו שנה מאוחר יותר כל העולם יאזין לסגנון מוזיקלי אחד – פסיכדליה.

וכמובן שיש את רינגו. על הנייר רינגו קיבל את צוללת צהובה, שיר ילדים שהולחן במיוחד עבורו, ומרגיש כאילו זרקו לו נימוס של – הנה, קח תשיר משהו. אבל בפועל, על התופים נתן רינגו את נגינת חייו. רינגו אחראי להכתבת הקצב המשתולל ב-She Said, She Said, היחיד ששותף ביצירות Eleanor Rigby ו-For No One של מקרטני. רינגו סטאר היווה, לפי דעתי, חלק משמעותי מאוד באלבום הזה. וזה משהו שאפשר לומר על כל אחד מחברי הלהקה, שהוא היווה חלק משמעותי באלבום. אלבום שהוא דרך מובהקת בהתפתחות המוזיקה עד היום. תקשיבו לקטע הבא ותבינו כמה שרינגו חשוב בו

http://www.youtube.com/watch?v=qF92gQx8P2Q&ab_channel=JacobRaffensberger

Revolver – ככה נקרא האלבום החשוב ביותר של הביטלס. אלבום שמתח את הגבולות, פרץ את רובם והכתיב את העתיד לבוא. אלבום שבזכותו Pet Sounds של נערי החוף נולד וקיץ של אהבה שנה מאוחר יותר הפך לפרק חשוב בהיסטוריה של המוזיקה. היצירתיות, הצבעוניות והתעוזה של האלבום גם עזרו למבול האלבומים של 1967 להגיע, השנה עם המוזיקה הכי טובה עד כה, שנה פוריה במיוחד. אז תודה רבה Revolver! תודה שנולדת, תודה לחמשת הוריך. טובה לי הידיעה שתחיה לנצח. לחיי עוד כמה יובלים טובים.

COMMENTS

WORDPRESS: 3
  • comment-avatar
    עידן וילנצ'יק 8 שנים ago

    ממש לא מדויק.פט סאונדס יצא לפני ריבולבר(פט סאונדס יצא במאי 1966).בריאן וילסון רצה להתעלות על Rubber Soul ופט סאונדס השפיע על הביטלס ליצור את סרג'נט פפר.

  • comment-avatar
    תומר 8 שנים ago

    רק חשוב לתקן שפט סאונדס לא נוצר בעקבות ריבולבר אלא בעקבות ראבר סול. למעשה הוא יצא במאי 66 וריבולבר באוגוסט, תחת השפעה כבדה של בריאן ווילסון. במיוחד היר דר אנד אבריוור, שמושפע ישירות מgod only knows

  • comment-avatar
    יאיר 8 שנים ago

    לא הטעות היחידה – הבס ב- She Said She Said הוא בכלל של האריסון

DISQUS: 0