האישי, הפוליטי, השחור והקווירי: ציפי פישר ושחר רודריג בביקורת כפולה על אלבומו החדש של בלאד אורנג'

ציפי:
דב (דבונטה) היינס, האיש מאחורי פרויקט האר' אנד בי/אלקטרוניקה "בלאד אוראנג'", הוא כנראה אחד היוצרים והמפיקים הכי מעניינים שפועלים בתעשיית המוזיקה כיום. כמי שהגיע מעולם הרוק ועשה קרוסאובר לעולם הפופ, הוא מביא איתו "אדג'יות" אלטרנטיבית ורגישות לסאונד שלא ניתן למצוא אצל כולם. קשה לי לחשוב על אמנים רבים שלא רק הספיקו לשבור כיוון מוזיקלי ז'אנרי פעם אחת, אלא עשו זאת שוב, ועשו זאת בהצלחה. אפשר כמובן להעלות את השם של מלך הזיקיות, דיוויד בואי, שכמו היינס עסק בשלב מסוים במתיחת הגבולות המגדריים, אבל בניגוד לבואי היינס אינו שומר על מרחק אירוני בין הפרסונות שהוא לובש והקהל שלו. אפילו יותר מכך, האמרה "האישי הוא פוליטי והפוליטי הוא אישי" הינה נכונה במיוחד לגביו, דבר ששוב מבדל אותו מבואי שדי התרחק מפוליטיקה.

בדב היינס נתקלתי לראשונה בבלוג אנגלי שמתמקד במוזיקת אינדי, בתור אחד הנגנים של להקה צעירה מאוד ומבטיחה, Test Icicles. הסאונד של הלהקה אופיין בפאנק-פופ אגרסיבי ורועש, ובשעתו היא נתפשה כחלק מהתעוררות של מוזיקת גיטרות שחלה אי אז בסביבות 2005 באנגליה, לצד הארקטיק מאנקיז, בלוק פארטי ועוד. בקליפ הזה למשל אפשר לראות את היינס בפוזת רוקסטאר עם גיטרה בצבע וורוד בזוקה.

אף אחד לא היה יכול לצפות מראש שאחרי רק אלבום אחד, הלהקה תתפרק, והיינס יעבור לארה"ב כדי להמציא את עצמו מחדש כסינגר סונגרייטר רגיש שמזוהה עם הלייבל של ברייט אייז – Saddle Creek. בתור Lightspeed Companion היינס הוציא שני אלבומים ב-2007 ו-2010, והופיע עם גלריה די מרשימה של שותפים כמו פלורנס וולש. יחד עם זאת היתה תחושה שהיינס לא ממצה את עצמו בתור מוזיקאי. האמנם העולם באמת היה זקוק לעוד מוזיקאי שיודע לכתוב שירים חמודים לגיטרה אקוסטית? התשובה היא כנראה לא, כיוון שהיינס גנז את הפרויקט לאחר כשלוש שנים. לפחות הוא השאיר לנו את הקליפ המתוק הזה עם חתולים ובובות.

השלב הבא בקריירה של היינס היה אפילו עוד יותר לא צפוי. אם מקודם אפשר להגיד שהוא שינה סגנון אבל נשאר בתוך גבולות הגזרה של הרוק, הפעם הוא נטש את הגיטרה לטובת סינת'ים פופיים. למעריצים הוותיקים שאולי עוד קיוו שיחזור לדיסטורשן, זו היתה בוודאי החלטה nפתיעה, ולא רק בגלל השינוי הסגנוני אלא גם בגלל הנושא שהוא בחר לאלבום הראשון. האלבום הראשון של בלאד אוראנג' – Coastal Grooves מ-2011 היה מחווה לסרט דוקו קאלט בשם Paris Is Burning, על הקהילה הלהט"בקית הניו-יורקית, בדגש על נשפי הדראג המחתרתיים של שנות ה-80 (דבר שגם ניכר בסאונד האייטיז של אלבום עצמו). היינס אמר לגבי האלבום הזה: "רציתי ליצור שירים שמלכת דראג תוכל לשיר", וגם אם זה לא לחלוטין ברור מהשירים עצמם, מלכת הדראג בעטיפה בהחלט רומזת לשם.

במקביל לעבודה על בלאד אוראנג', היינס התחיל לעבוד כמפיק ומעבד מוזיקלי. במהרה הוא מצא לעצמו נישה כמפיק לכוכבות פופ קצת "אחרות", שפוזלות לאינדי. השיר הכי מוכר שהוא כתב והפיק יחד עם זמרת הוא "Losing You" של סולאנג' נואלס, האחות של ביונסה ב-2012, שהיה אחד השירים שהכי אהבתי אז. בעקבות זאת הוא המשיך לעבודה עם סקיי פריירה, FKA Twigs, קיילי מינו וקרלי ריי ג'ספן.

"Cupid Deluxe", אלבומו השני של בלאד אוראנג' הרגיש יותר מפוקס ויותר נגיש. בעוד האלבום הראשון בעיקר משך תשומת לב של "יודעים לדבר" בעולם האינדי, השני כבר הגיע לקהל רחב יותר. בניגוד לאווירה הלילית הקצת סליזית ומהוסה של האלבום הקודם, נכנסו בו קצת יותר אלמנטים אופטימיים הלקוחים מפופ איטייז. אפשר למצוא בו גם הרבה שיתופי פעולה כמו אירוח של קרוליין פולצ'ק מ-"Chairlift", ושל סמנתה אורבני, מי שהיתה בת זוגו של היינס באותה תקופה.

ניתן לראות זאת מצפייה בקליפים המצורפים, המעבר לאמריקה שינה עבור דב הרבה דברים, לא רק מבחינת הסגנון המוזיקלי, אלא גם באיך שהוא מציג את עצמו בסגנון לבוש ועם מה הוא מזדהה. לאט לאט, דב היינס התחיל לקחת על עצמו יותר ויותר סממנים של תרבות "שחורה אורבנית" או אפרו-אמריקאית, ולהביע הזדהות עם מאבקה של קהילה זו. בתור בן של מהגרים אפריקאים שנולד באנגליה, זה לא דבר מובן מאליו – יצאו כבר כמה ספרים שמספרים על ההבדלים בין פוליטיקת הזהויות השחורה האמריקאית שנבנתה כלעומת זו הלבנה והינה בעלת סממנים ייחודיים שמפרידה אותה מהזהות השחורה הבריטית ו/או האפריקאית. מעורבות זו הגיעה לשיאה ב-2015, כאשר היינס הוציא את הסינגל Sandra's Smile, שסוקר גם בדף הפייסבוק של קולומבוס. השיר שובר הלב הזה מתייחס לתצלום האחרון בחייה של סנדרה בלאנד, שנעצרה בגלל עבירת תנועה פעוטה, הושמה במעצר בשל "תקיפת שוטר במהלך מילוי תפקידו" ולמחרת בבוקר נמצאה תלויה בתאה. מותה של בלאנד היה אחד מסדרה של אירועים של אלימות משטרתית כלפי הקהילה השחורה, שהובילו להקמת תנועת המחאה Black Lives Matter. קטע פחות מוכר שהושפע מהתנועה הוא Do You See My Skin Through the Flames הכולל את היינס מקריא שירה על רקע מוזיקה ג'אזית, ותוהה על משמעות שם המשפחה שלו שמשמעותו באירית הוא "משרת". המעורבות של היינס עם תנועה זו תמשיך גם אל תוך אלבומו החדש שיצא החודש.

העניין של היינס בזהות שחורה התרחב גם לנושא חקירת השורשים האפריקאים שלו – בקליפ של Chamakay, אפשר לראות את היינס בביקור ראשון בגינאה, הארץ ממנה אמא שלו הגיעה, שם הוא נפגש לראשונה עם סבתו בת ה-90+. נושא זה מהווה רקע חשוב להבנת אלבומו החדש, ששמו מהווה מחווה לעיר פריטאון, עיר הבירה של סיירה לאונה, מקום הולדת אביו. אבל עוד על כך אחרי הביקורת של שחר.

שחר:
בניגוד לציפי, עבורי זוהי האזנה ראשונה ועיוורת ל-Blood Orange. בשיטוטיי בשולי המיינסטרים היוטיובי, האח הגדול כבר הצליח לעלות על זה שכדאי לנסות עליי כל מיני דברים חדשים ופשוט הגריל את Freetown Sound בשאפל.

יש שירים כאלה, שאורכם לא מספיק. הם מתחילים ובבת-אחת מגיעים לסוף ואת מרגישה שרגע אחד! זו הייתה רק הפתיחה, לא? איפה עוד חמש דקות פלוס דקה הארכה של פייד-אאוט? את מכניסה אותם לריפיט ובכל האזנה הם עדיין – נגמרים מהר מדי. הפתיחה של פריטאון סאונד, By Ourselves, היא בדיוק כזו. מעבר לכך, זה שיר שמוזר לי לקרוא לו שיר כי הוא בעצם קולאז'. בהאזנה ראשונה קצת הזכיר לי את מה שקנדריק לאמאר עשה עם "To Pimp a Butterfly": הלחמה של צלילים שרחוקים זה מזה – קלאסי, ג'אז, ספוקן וורד פמיניסטי ורית'ם אנד בלוז.

כש-By Ourselves נגמר מתחיל Augustine. מיד אחריו מתחיל Chance, הנפתח באזכור לספר בראשית, פרק י"א, פסוק 10: "אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת שֵׁם–שֵׁם בֶּן-מְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת-אַרְפַּכְשָׁד: שְׁנָתַיִם, אַחַר הַמַּבּוּל". ניתן היה להתבלבל ולחשוב כי מדובר באלבום בעל נופך דתי, אבל Blood Orange מגייס את אוגוסטינוס ושֵם לטובת המאבק לשיוויון זכויות:

Genesis, chapter eleven, verse ten
Explains the genealogy of Shem
Shem was a black man, in Africa
If you repeat this fact, they can't laugh at ya

השיר הבא, Best To You, הוא כנראה מהאהובים עליי באלבום. אולי כי הוא מתחבר לחוויה אישית יותר מהמאבק לזכויות השחורים שככל שאתמוך בו – לא נשאתי את צלקותיו על בשרי. ב-Best To You מתארחת לורליי רודריגז (Empress Of) ושרה על לבטים שבתוך מערכת יחסים: I'd rather be nothing to you than be a part of something that I didn't do. אולי הוא גם אהוב עליי במיוחד כי קולע בדיוק לז'אנר שאני אוהבת: אלקטרו-ר'נ'ב שלא חוטא לשורשים שלו אי שם במיטב שנות התשעים. גם Hardon Collider, שמתארחת בו נלי פורטדו, הוא פנינה מאותו איזור הטעם הנוסטלגי שלי.

האלבום ממשיך באותו הקו המבולגן אך אחיד: הוא לא לגמרי אישי אבל גם לא מאה אחוז קולקטיבי, הוא לא לחלוטין נשי או גברי, הוא לא יושב על אף משבצת ז'אנר קבועה ומפלרטט לכל אורכו עם סולואים של חצוצרות, עם זמרות אורח שונות ועם אמנות הספוקן וורד. ב-Love Ya, משובץ ראיון עם טה-נהסי קואטס, עיתונאי וסופר אפרו-אמריקני שנחתך באכזריות באמצע המשפט. לעיתים המעברים כל-כך לא חלקים עד כדי צרימה, ועדיין – הם מתאימים לאלבום המשוגע הזה והופכים אותו למעין שטף תודעה שאי אפשר להיחלץ ממנו מכיוון שכל רגע קורה משהו אחר ומסקרן.

השיר האחרון באלבום הוא Better Numb, שממש כמו תחילת האלבום פותח בצליל לא לגמרי מכוון. הפייד-אאוט שלו הוא העברת תדרים ברדיו – מעין משחק בין תחנות בהן Blood Orange נותן הצצה מסוימת להשפעות השונות על האלבום. זוהי מעין מטא-מחשבה על האלבום כולו – האם נכון להתעסק בנושא הזה? האם נכון לפקוח את העיניים שבוכות ולהיאבק? או האם עדיף פשוט לאטום את עצמך ולפתח אדישות?

ציפי:
בתור מי שנחשפה לקצת מהטיזרים לאלבום לפני שיצא, ולראיונות עם דב היינס שיצאו בעקבותיו, אני יכולה להגיד שיש הרבה מידע "מסביב" לאלבום הזה, שמסייע קצת לפענח את הדברים היותר סתומים שהיינס מסמפל אותם או מתייחס אליהם, אם יודעים מה הקונטקסט של מאיפה הוא לקוחים.

נתחיל בזה שהיינס העלה לאינסטגרם שלו "הצהרת כוונות" למי האלבום מיועד:

http://www.instagram.com/p/BGS25NVobHD/?taken-by=devhynes

"האלבום הזה מיועד לכל מי שנאמר לו שהוא לא שחור מספיק, או שחור יותר מדי, או קוויר יותר מדי, או קוויר לא בצורה נכונה, שלא מוערך מספיק, זו טפיחה חזרה". ולצד זה הוא שם את הסמל של פרינס.

ובכן. הצהרה כבדת משקל למדי, מתריסה אפילו. וגם כזו שמסמנת ששני הנושאים שהעסיקו בעבר את דב יוצגו באלבום הזה כשווי משקל, שמסמנים אותו כ"אחר" בכל העולמות – לבן מדי בשביל חלק מן השחורים (היה רוקיסט פעם, ואוהב מוזיקה קלאסית, בנוסף לכך), שחור מדי עבור חלק מן הלבנים (מה פתאום ערק מעולם הרוק ומציג את עצמו כמו אחד מה-hood?), גיי מדי עבור חלק מן הסטרייטים (מה זה כל הגברים בלבוש נשי בעטיפות האלבומים שלו?), לא גיי מספיק (בכל זאת, קיים זוגיות מתוקשרת עם אישה) עבור חלק מהלהטב"קים. בנאדם שמסרב להגדרות פשוטות ופשטניות, ובוחר בדרך שלו לעשות דברים.

והדרך שלו, על ההתחלה, היא לתת במה לקול הנשי. אני לא יודעת כמה אנשים קולטים שעצם העובדה שצריך לחכות שיר שלם + עוד כמעט דקה מהפתיחה של השיר הבא עד ששומעים בפעם הראשונה את הקול של דב היינס שר לבדו באלבום שלו עצמו היא החלטה אמיצה. במקום זאת אנחנו שומעים את משוררת הספוקן וורד אשלי הייז מדברת על עד כמה פמניזם העניק לה, ועל כך שמיסי אליוט חשובה לה בגלל שהיא נותנת לה קול כאישה בעולם של גברים, ושחורה בעולם של לבנים. זה אלבום שהוא פמיניסטי במובן הכי ישיר של המילה – לא באופן הצהרתי בלבד בסגנון של "זה ממש אחלה שלנשים יש כוח היום ודיכוי נשים זה רע", אבל על ידי זה שלנשים יש בו קול שווה. יש נוכחות נשית בכמעט כל שיר בין אם בצורת מקטעי דיבור או קולות רקע, כשהשיר הארוך ביותר, Hadron Collider, מושר בידי נלי פורטדו ברובו, ואחרים גם מורכבים על ידי דואטים בין נשים להיינס, כמו Best To You. בראיונות היינס ציין שהוא משתמש בקולות נשיים כי יש להן טווח יותר גדול מזה של גברים, ובנוסף לכך, הוא למד מפרינס להשתמש בקול נשי ששר במקביל לזה הגברי והוא אהב את האפקט. כך שיש פה שימוש כפול – הוא גם ממחיש את מה שהיינס למד במהלך העובדה שלו עם זמרות בולטות, וגם מהווה מחווה לאמן האהוב עליו שנפטר לא ממזמן.

אני חושבת שזה אלבום פמיניסטי גם מכיוון אחר, כי הוא עוסק בהבניית זהות גברית שנותנת מקום לרגשות שנתפשים כ"נשיים" – אמפטיה, רגישות, חוסר בטחון, נתינה. המקום שבו דב היינס מאמץ את הקוויריות שלו הוא גם המקום שמאפשר לו להפסיק לשחק את המשחק של הגבר הקשוח והלקוני שסוגר את כל הרגשות בפנים. זה מאוד בולט בקליפ שהוא יצר ל"אוגוסטין", שבו היינס ושאר הרקדנים רוקדים בתנועות זורמות ומאוד רכות. היינס עצמו אמר באותו ראיון שציינתי לעיל שהוא ביקש ליצור פרשנות הומו-אירוטית למילותיו של אגוסטינוס עצמו, שפיתח תיאולוגיה שהיא נדבך מרכזי בנצרות ששולל קשרי אהבה ארציים לטובת אהבת האל, ובכך למעשה יוצר קריאה חתרנית, הפוכה לזו של המחבר עצמו.

כמו שחר, אני מתקשה לפעמים להזדהות עם הרטוריקה היותר לוחמנית שקשורה למאבק השחור בארה"ב, למרות שאני לגמרי מבינה מאיפה עולים רגשות של זעם ותסכול לנוכח עוולה מתמשכת וממוסדת. אבל הדרך של היינס לדבר על הדברים האלה היא כל כך עדינה, זה אף פעם לא מרגיש לי כאילו הוא בא במסר של אלימות נגדית או רצון לנקמה. כמו שהיינס מנסה למצוא דרך שלישית בין "גבריות" ל"נשיות", זה מרגיש לי כמו ניסיון של לשנות את השיח שמעמת בין "לבנים" ל"שחורים" לאיזו דרך שלישית, דרך שמצד אחד מנכיחה את העוולה ולא מכחישה אותה, ומצד שני לא מדבר על הקיפוח והאפליה בדרך שמסמנת מישהו כאויב. ההשראה שג'יימס בולדווין מעניק לו בנושא זה (שהוא גם סופר אהוב עלי), בדגש על המסות שהוא כתב בנושא זהות שחורה, ניכרת בדבריו.

יש משהו מאוד קליל ומרחף באלבום של הזה של בלאד אורנג', לצד עצבות שנובעת מהצורך הזה למצוא אוזן קשבת, מישהו שמבין אותך. כאן לדעתי נכנס המימד של הרקע הקלאסי של היינס, העובדה שמגיל 11 הוא למד לנגן בצ'לו והזיקה שלו למוזיקה כנסייתית באופייה (לפי הוידאו הזה, המלחין האהוב עליו הינו סיבליוס!). זה בולט בשיר שבצורה ברורה מתייחס לנצרות, כמו "אוגוסטין" אבל גם במה שלטעמי הינה בלדת הפופ המושלמת שיצר עם נלי פורטדו, באיך שהקול שלה מרחף יחד איתו כשהם שרים על מלאכים שנפלו מהשמים (ובמאמר מוסגר בתור בת של פיזיקאי זה לגמרי מגניב אותי שיש שיר על שם אחת ההמצאות הכי מרתקות בתחם הפיזיקה). לצד זאת, ישנם אלמנטים של מקצבים אפריקאיים, שקושרים את האלבום לתמה שבה היינס עוסק בזהות של הוריו כמהגרים אפריקאים במערב, שמצויים בשירים כמו Juicy 1-4, שבפזמונו פונה היינס לאפריקה:

Our lady Africa
You promised us a home
But never while we're young

המוטיב המילולי שחוזר בשירים האלה, הינה המילה "טוב". טוב מספיק, יותר טוב ממני, לא טוב, הכי טוב עבורך. לפעמים השירים מרגישים לי כמו מקטעים של ויכוח פנימי שמנהל היינס עם עצמו: איך אני יכול להיות בן זוג טוב יותר? למה אכפת לי אם אנשים חושבים שאני לא טוב מספיק? למה אני מאפשר לאנשים שעושים לי לא טוב להיכנס לחיים שלי? מהו הדבר שעושה לי הכי טוב, עכשיו? השיר "But You" שמופיע באמצע האלבום מרגיש לי כמו מין שיר העצמה עצמית כדי לעודד את עצמו אל מול המונולוג השלילי שמתרחש בתוכו, בו הוא חוזר בפזמון שוב ושוב "אין לך מישהו חוץ מעצמך, את/ה מיוחד בדרכך".

התזמון שפריטאון סאונד יצא בו, לצערנו הופך אותו לאלבום רלוונטי יותר מתמיד. חוסר הביטחון שעליו היינס מדבר בשיר Hands Up, שמקשה עליו אפילו ללכת ברחוב מבלי לשבור את הראש אם הוא נראה מאיים יותר כשהקפוצ'ון של הסוודר משוך למעלה או למטה, לא נראה כמו פרנויה במציאות בה שני גברים שחורים נהרגים בתקריות שאמורות היו להסתיים במקסימום מעצר. בראיונות מספר היינס על חוסר הבטחון שהוא פיתח כילד ונער שעבר התעללות מילדים שחורים כמוהו, שהרביצו לו כי "הוא לא נראה שחור מספיק" ו"נראה כמו הומו", כך שלפחות בתיאוריה גם בתוך הקהילה שלו ישנו איום אחר, איום ההומופוביה, שאף הוא קטל את חייהם של אמריקאים החודש. הבחירה של דב היינס לענות לאיום זה בקריאה ליותר חמלה, יותר אהבה, יותר כבוד לחיים היא קריאה שמצטרפת לזו שקיימת באלבומים "חשובים" נוספים שייצאו במהלך השנה האחרונה, כמו "למונייד" של ביונסה והמיקסטייפ "קולורניג בוק" של צ'אנס דה ראפר. ואני חוזרת על מה שכתבתי בהתחלה, על הפוליטי הוא אישי ולהפך – זה אלבום לחלוטין אישי, שמדבר על החוויה הספציפית של היינס של שברון לב ועיסוק במקום שלו כמהגר באמריקה והמקום של ההורים שלו כמהגרים מאפריקה לאנגליה, וזה אלבום לחלוטין פוליטי, שמדבר על נשיות, גבריות, זהות שחורה וזהות קווירית. והגאונות של האלבום הזה זה שהוא מצליח להיות שני הדברים האלה בעת ובעונה אחת.