הזדמנות פנטסטית: על האלבום החדש של פנטסטיק נגריטו – Last Days of Oakland

הזדמנות שנייה היא משהו שלא רבים זוכים לו, ובטח בתעשיית המוזיקה בה בדרך כלל אזכור שמו של אמן או להקה מספיקים כדי להעלות אסוציאציה או רגש כמעט מיידים בעזרתם המוח שלנו מנסה לסווג את אותו אמן לתוך משבצת ולקבוע כמעט מיד אם אנחנו אוהבים, אוהבים פחות או אולי אפילו שונאים אותו או אותם. ההזדמנות השנייה של פנטסטיק נגריטו (שמו האמיתי הוא Xavier Dphrepaulezz, שלגמרי ברור למה הוא לא שם הבמה שלו) הגיעה בדמות זכייה בתחרות הראשונה שערכו
ב-NPR ב-2015 הנקראת Tiny Desk Concert Contest. סדרת מופעים שמתרחשת במשרדי NPR סביב אותו שולחן עבודה ומארחת מוזיקאים רבים: גדולים ומוכרים כמו אדל, ווילקו והפיקסיז, אבל גם אמני אינדי רבים פחות מוכרים, בעיקר מהסצנה האמריקאית אך לא רק.

הקטע ששלח נגריטו וזיכה אותו במרבית הקולות בתחרות

הופעת הזכייה של נגריטו ב-Tiny Desk

התחלה ואמצע
כדי להבין מאיפה בוקע הקול הזה והאם כל הרגש שעובר דרך המוזיקה של פנטסניק נגריטו הוא אמיתי או חלק מהשואו, צריך לחזור אחורה לסיבה שבגללה הוא בכלל היה זקוק להזדמנות שנייה, או שלישית, תלוי איך מסתכלים על זה.

כילד ה-8 מתוך 14 במשפחה מוסלמית מסורתית ספג אקסבייר בעיקר מזמורים ערביים מסורתיים כשגרו במסצ'וסטס, עד שהיה בן 12 – אז עברה משפחתו לאוקלנד, קליפורניה. המפגש הזה עם סצנת ה-R&B והFאנק של אוקלנד היה שונה כל כך ממה שהכיר עד אז עד שהרגיש שהוא חייב ללמוד לנגן על כמה שיותר כלים ולהוציא את המוזיקה שנמצאת בתוכו, החוצה לעולם. אז אחרי שאיימו עליו עם אקדח לרקה, פשוטו כמשמעו, באוקלנד החליט אקסבייר לעבור ללוס אנג'לס ולהתחיל לדפוק על דלתות של חברות תקליטים עם קלטת דמו שהקליט. דרך חבר, שעבד כנהג לימוזינה בבל-אייר הגיעה אותה קלטת למפיק העל ג'ימי ג'וביין (Jimmy Iovine), מייסד Interscope Records שהפיק תקליטים לברוס ספרינסטין, פטי סמית', יו2 ועוד. האלבום הוקלט ושוחרר ב-1996 תחת שמו הפרטי (Xavier) כשם הבמה, אך נכשל מסחרית. חלק מהסיבה כנראה נעוצה בתקופה – המוזיקה הפופולרית הייתה יותר היפ-הופ וגנגסטר-ראפ מאשר סול ומחוות לפרינס. עם הכישלון, היצירתיות קמלה וכך גם הרצון לעסוק במוזיקה.

בשנת 2000 אקסבייר היה מעורב בתאונת דרכים קשה שהכניסה אותו לתרדמת למשך 4 שבועות ואילצה אותו לעבור תהליך פיזיותרפיה ארוך ומתיש כדי שיהיה מסוגל ללכת שוב. לנגן כבר היה סיפור אחר והנזק היה קבוע ומנע ממנו לנגן כמו שיכול היה קודם. הוא חזר לאוקלנד והשתקע, גידל ירקות, תרנגולות ובעיקר מריחואנה כדי להתפרנס כשהוא מתחיל להבין את מקומו בעולם. ואז נולד בנו, ושחרר את היצירתיות שהייתה אצורה בתוכו כל כך הרבה זמן ובעצם הוליד את פנטסטיק נגריטו.
החזרה לשורשי המוזיקה האמריקאית; הבלוז, הגוספל והסול הייתה טבעית לו, ועליהם ערם רוק, R&B וגישה של פאנק. כך שהתוצאה היא מצד אחד שילוב של סגנונות והשפעות שאנחנו מאד רגילים שמותכים לתוך משהו אחד, אך מהצד השני כמו בסלט בו המרכיבים מתערבבים אבל לא מאבדים את עצמם, כך גם הקול הייחודי שלו מגיע לידי ביטוי וההשפעות מקבלות מקום של כבוד בסיבה שלשמה התכנסנו כאן. אלבום הבכורה של פנטנסיק נגריטו – Last Days of Oakland.

עטיפת האלבום החדש

?What Happened America
כמו נגריטו, גם אוקלנד עברה שינויים באופייה בזמן שגר בה, ממקום מולדתם של הפנתרים השחורים בשיכונים בהם גרים בעיקר מהגרים ועניים ועד לאטרקציה למשקיעים ואף כינוייה כ"ברוקלין הבאה", כשמחירי הנדל"ן בסן-פרנסיסקו גואים ומרחיקים קהל צעיר למעגל השני והוא בתורו מרחיק את האוכלוסיה הוותיקה החוצה אל הפריפריה. השינוי מורגש כבר בפתיח הקצר הנושא את שם האלבום, וממשיך לתוך השיר הראשון Working Poor כשהוא לוקח את השורה I Keep on Knocking but I can't come in בשינוי קל מהשיר של ליטל ריצ'י ומייחס אותו לא לאהבה בלתי מושגת אלא לסיזיפיות של המציאות.

האלבום כולו מצוין והמסר נמצא בעצמותיו יחד עם הסיפור האישי שמחזק את כוונת המשורר והזמר, אך בעיני יש כמה שירים ששווה להתייחס אליהם יותר ולשכנע כי מדובר בהאזנת חובה.
In The Pines שבמקור נכתב ובוצע על ידי לדבלי האגדי, חזר לתודעה בעזרתו של קורט קוביין ונירוונה בקאבר המופלא בהופעת האנגפלאגד שלהם והסתיים בספק צרחה ספק יללה שבדיעבד סימנה את הסוף. בקאבר המופלא לא פחות, מוסיף נגריטו את הגוספל על הבלוז בתוספת מילים משלו כדי להעביר את המסר כשהוא מחליף את נושא השיר מנטישתה של אהובה לביקורת נוקבת על האלימות המשטרתית המופנית כלפי השחורים בארה"ב.

ב-Scary Woman לוקח אותנו נגריטו חזרה למה שמעסיק את כל בני האדם, סקס ומה שסובב אותו. בקצב מהיר שמתחיל לבדו על הגיטרה ומחיאות כפים ואז מיד מצרפים אליו שאר הכלים עם פסנתר דומיננטי שגם מקבל מקום של כבוד בסולו קצר ועושה חשק להזיז את הרגליים עם מהלכים קצרים אך מדוייקים בגיטרה החשמלית שכאילו נמצאים שם בסביבה הטבעית שלהם.

Hump Through the Winter הוא אחד השירים שמחזקים את המוטיב המרכזי של האלבום והוא הכעס שנובע מהשינוי שאמריקה עוברת בעשורים האחרונים ומנפצת את החלום האמריקאי בו כל אחד יכול להשיג הכל אם רק יעבוד קשה. הוא פותח בקריאה What Happened America וממשיך במשפט הראשון של השיר בו הוא מספר על כך שהוא צריך לעבוד בשלוש עבודות כדי לשלם את החשבונות. אך לא נימה של קיטורים וייאוש נובעת מהשיר אלא תהיה אמיתית על העתיד תוך כדי שממשיכים לדחוף קדימה חזק יותר ורועש יותר. בהתאמה לנימה של השיר, הקצב החשמלי שמגיע מהגיטרה וההמונד מרגיש מתאים מאד למעין דרשה זועמת אך לא מיואשת.

אחת מההשפעות הגדולות על פנטסטיק נגריטו עוד בימים של אלבומו הראשון כ-Xavier הוא פרינס. בשיר האחרון באלבום, בלדה בשם Nothing Without You, אפשר לשמוע את ההשפעה הזו מאד בבירור ואם יש איזשהו ספק, חכו לסולו הגיטרה בסוף.

בשורה התחתונה, האלבום הזה מביא יוצר שעבר כמה גלגולים כדי להגיע לאן שהגיע, עם מטען רב שמורכב מרצון וכשרון לעשות מוזיקה מעולה יחד עם עיניים פקוחות ובטן מלאה על הסביבה בה הוא חי – לדעתי מצרך מבוקש בימים אלה, בטח כשזה ארוז במעטפת כל כך יפה.