רוצה להישאר מוזר: ציפי פישר משוחחת עם עזרא פורמן לקראת הופעתו מחר בארץ

כשנודע לי שעזרא פורמן מגיע לארץ, הגבתי כמו הפאנגירל הכי מתלהבת בעולם. אחרי הכול, בחרתי באלבום האחרון שלו יחד עם ההרכב – The Boyfriends Perpetual Motion People לאלבום השנה שלי של 2015, וזה אולי אחד הדברים שהקשבתי להם בריפיט הכי הרבה במהלך אותה שנה. ידיד שביקש ממני לתאר את המוזיקה שלו, קיבל תשובה שזה אינדי רוק שיש בו גוונים של גאראג' רוק ולהקות בנות של שנות ה-60. התוצאה היא שירים קליטים להחריד שמזדמזמים בראש, המלווים בקולו המעט צורמני של פורמן ששר על איך זה להיות אאוטסיידר וכל השיט הרגשי שנלווה לכך – חרדה, העצמה, בלבול והשלמה. את עזרא פורמן מביאים לארץ Yellow Brick Productions, וניתן לרכוש כרטיסים להופעה שלו שתתקיים בבארבי בתל אביב ב-21 ביוני כאן.

לקראת הראיון גם קצת הלכתי אחורנית בזמן, והקשבתי לחומרים מהתקופה שהוא הקים את הלהקה הראשונה שלו, ההארפונס, שהייתה פעילה בין 2006-2011, וגם לאלבומי הסולו שהגיעו מאוחר יותר, וניתן לראות שמההתחלה פורמן הינו יוצר כנה לגבי חייו האישיים באופן בלתי רגיל (למשל, השיר "I Killed Myself But I Didn't Die" מהאלבום האחרון יחד עם ההארפונס מדבר על שהות בבית החולים לאחר ניסיון התאבדות), אבל גם בעל גישה מקורית לנושאים שלכאורה הם לא ממש רוק'נרול, כמו בשיר "And Maybe God is a Train" שעוסק בשאלה מה אלוהים רוצה מאתנו. מה שמיוחד אצל פורמן זה שהוא מצליח לגרום להזדהות עם הדילמות שמעסיקות אותו – כמו למשל היחס שלו לזהות מגדרית נזילה, הקושי להתחבר לאנשים או למקומות – באופן שגם אנשים שלחלוטין בטוחים בזהות המגדרית שלהם או איפה הם רוצים לחיות ומה לעשות, לגמרי יכולים להתחבר אליה. והיכולת הזו לעורר אמפתיה לחוסר הקונבנציונליות שלו, שמוגשת בעטיפה מוזיקלית כל כך כיפית ונגישה, היא זו שהופכת אותו למוזיקאי ייחודי ומעניין.

אחרי שכמובן השתפכתי על כמה מרגש אותי לקיים את הראיון, ניגשתי לשאלה הראשונה.
קראת לאלבומך האחרון Perpetual Motion People, וכותרת האלבום ושירים מתוכו כמו "Restless Year" או שורות משירים אחרים מדברות על תזזיתיות, קושי להרגיש בבית במקום מסוים בעקבות המעבר משיקגו לקליפורניה. האם בשנה שעברה מאז זה השתנה?
"לא ממש. אני חי כרגע באוקלנד, קליפורניה, אבל אני מתכוון לחזור בספטמבר לשיקגו, משם אני מגיע במקור. אבל אני כרגע מרגיש שאני חי בשלום עם התנועה המתמדת, אני בסדר עם זה".

ממה שאני רואה בעמוד הפייסבוק שלך, אתה באמת מרבה בנסיעות הרבה לאחרונה, היית באנגליה ואתה תחזור לשם בקיץ הזה, תשתתף בפסטיבל גלסטונברי שזה פסטיבל מאוד גדול. ניתן אפילו לומר שהתקשורת המיינסטרימית באנגליה "גילתה" אותך לפני זו בארה"ב. האם זה משפיע עליך זה שהחשיפה התקשורתית שם יותר גבוהה מאשר בבית?
"אני מנסה לא לשים לב לביקורות, לטוב או לרע. יום אחד זה יכול להתהפך עליך, כך שאני לא לוקח אותן באופן אישי. אני רוצה שהלהקה שלי תהיה טובה. אני צריך להתמודד עם הסטנדרטים שלי שהם מאוד גבוהים. "טוב" בעיני זה לא הצלחה מסחרית או לקבל חשיפה תקשורתית, אלא לעשות מוזיקה טובה (הערה שלי – במובן שהיא איכותית. קצת דיברנו על הקושי להופיע בפסטיבלים גדולים שהם בדרך כלל בסופ"ש תוך שמירה על השבת, הוא אמר שהוא בעיקר מופיע בימי שישי בצהריים בקיץ בשל כך. בהמשך השיחה חזרנו לדון על הנושא הזה. אני מצרפת פה את המשך הדברים). אני רוצה להישאר מוזר. כשאתה "מצליח" אז אנשים מתחילים ללחוץ עליך להמשיך לעשות את אותו הדבר, כי אם מה שאתה עושה עכשיו מצליח אז כדאי שתמשיך עם זה כי זה מכניס להם כסף. אני רוצה להיות מסוגל לקחת פניה חדה שמאלה, לרדת מהפסים אם בא לי ולעשות משהו שונה לחלוטין. המטרה מספר אחת שלי היא לעשות מוזיקה נהדרת. זו ההצלחה האמיתית בעיני, כי בראש שלי אני תמיד חושב שהאלבום הבא שלי הולך להיות הכי טוב שבעולם ואז בסוף זה לא תמיד יוצא כמו שחשבתי. אין תעודת אחריות בנוגע לכך. אני חושב שאני רוצה שהמוזיקה שלי תקבל חשיפה לכמה שיותר אנשים, אבל לפעמים אני לא בטוח לגבי זה" (פה אני מזכירה לו את השורה "We can't fit in so we just head for the fringes" מתוך השיר "Lousy Connection", המדברת על בחירה מודעת להפנות גב למיינסטרים כדי להישאר נאמן לעצמך).

אתה פעיל כבר עשור, התנסית במגוון סגנונות: אינדי לואו פיי עם אסתטיקת עשה זאת בעצמך, סאונד יותר אגרסיבי ו"פאנקיסטי", וגם עם ערכי הפקה יותר גבוהים כשהקמת הרכב מגבה חדש בשם The Boyfriends עם המעבר ללייבל גדול יותר (Bella Union). מה צפוי לנו בהמשך?
"נכון, האלבום האחרון היה שונה מקודמיו, כיוון שהם הוקלטו בלייב בבת אחת, והפעם הרכבנו את האלבום הזה חתיכה אחר חתיכה, כשכל חלק כמו התופים הוקלטו בנפרד. היינו זהירים בנוגע לאלבום הזה, כי רצינו משהו מאוד ספציפי. לגבי העתיד אני לא יכול להגיד, אני כותב המון ויש לי כיוון שאני חושב עליו, אבל אני לא רוצה לפרט כי יכול להיות שאשנה את דעתי לגביו בהמשך".

הוצאת תקליט קאברים ליום התקליט האחרון, שבו בחרת שבעה שירים מכל עשור מאז שנות ה-70. הבחירות שכללו דברים כמו זמרת הפולק מלאני ספקה ובק, העידו על טעם מגוון ומעניין במוזיקה. איך הטעם שלך במוזיקה נבנה? יש משהו שאתה מקשיב אליו היום שמשפיע עליך?
"אני מקשיב לטונות של מוזיקה. אני מקשיב עכשיו ליותר מוזיקת פופ מבעבר, להיפהופ, שירי קאנטרי ממש ישנים ולפורטיסהד. פרויקט הקאברים היה אולי אמביציוזי מדי, לא ממש חשבתי מראש על איך נעשה את זה, אני לא ממש זוכר מה קרה שם. זה היה כמו חלום, פשוט אמרנו בוא נקליט כמה שירים ועשינו את זה. עד גיל 12 הקשבתי למוזיקה של ההורים שלי, הם מדור ההיפים אז זה דברים כמו הביטלס ופול סיימון. בגיל 12 שמעתי את "Dookie" של גרין דיי וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי פאנק ונתפסתי לזה לגמרי, זו לא הייתה מוזיקה שההורים שלי הכירו. שמעתי את הסקס פיסטולז וכל הקלאסיקות. חשבתי שאני אהיה פאנקיסט כל חיי. רציתי גיטרה חשמלית אבל אימא שלי קנתה לי אקוסטית, חשבתי לעצמי שאלמד לנגן עליה איזה שיר או שנים כדי לשמח את אימא שלי ואחר כך אתקדם לחשמלית. היא אמרה לי להקשיב ל"Blonde on Blonde" של בוב דילן ומצאתי שם כתיבת שירים כל כך נהדרת, אז רציתי לכתוב שירים ככה. משם המשכתי לכותבי שירים נוספים, כמו לאונרד כהן ורנדי ניומן. כתיבת שירים כזו מספקת לי השראה".

אחד הדברים שאני ממש אוהבת אצלך זה חוש ההומור בשירים שלך, השורה "Can I Sleep in your Brain" למשל, גורמת לי תמיד לחייך. אתה מדבר על נושאים כמו זהות מגדרית, דת ובריאות נפשית מבלי שזה אי פעם יהיה כבד, המשחקיות והשנינות הזו מוודאת שזה לא ישמע שאתה נואם או מרצה למישהו בעצבים. איך אנשים מגיבים לשילובים הבלתי צפויים שאתה עושה? זה מפתיע אותם?
"מוזר, אף פעם לא שאלו אותי את השאלה הזו עד לא ממזמן. זה גם היה מישהו ישראלי מתל אביב (אני – צוחקת. זה אנחנו הישראלים, זו הישירות המפורסמת שלנו). אני חושב שאנשים שממציאים את הבדיחות הכי שחורות, יש להם את הנושאים הכי שחורים להתמודד איתם. אני רואה את הדרך להשתמש בהומור כדי לדבר על האמת בצורה שאחרת אי אפשר לדבר עליה (אני – זה קטע יהודי כזה, צחוק ודמע ביחד). נכון, הסבים שלי היו ניצולי שואה, אני חושב שההורים שלי קיבלו מהם את זה, לצחוק על דברים קשים, כדי להתמודד. אני אומר בשיר "Restless Year": "מוות הוא המעסיק הקודם שלי", אני מרגיש שהמוות קרוב אלי, ואני רוצה להתיידד איתו כדי להתמודד עם זה. אנשים צריכים את האירוניה כי היא מכניסה אותם לזה יותר בקלות.

סיימתי את הראיון בהבטחה ש"בחודש הבא בישראל" (וירושלים הבנויה, כפי שהפסוק הולך). כפי שהשתקף לי מהראיון, עזרא פורמן הוא מישהו שלוקח מאוד ברצינות את העבודה שלו ובעל רגישויות לאיכות וסגנון שלא תמצאו בכל מקום. לאור זאת, אין לי ספק שההופעה שלו בארץ הולכות לספק את הסחורה, בגדול.