Homeספיישלים

ירון ברוידא ממליץ על שלושה סרטי דוקו מוזיקליים שכדאי לכם לתפוס בדוקאביב

הערב ייפתח בתל אביב בפעם ה-18 פסטיבל דוקאביב לסרטים דוקומנטריים – כנראה פסטיבל הקולנוע הכי כיפי בארץ (טוב, פסטיבל קולנוע דרום בשדרות גם מתחרה ראוי על התואר). אם תשאלו אותי, הקולנוע המסקרן ביותר בעשור האחרון, זה שמותח את גבולות העשייה הקולנועית וממציא את עצמו מחדש כל הזמן – זהו הקולנוע התיעודי. ומדי שנה כמעט כל הטוב שבו מרחבי העולם מתנקז לתוך פסטיבל דוקאביב. בקיצור, אם זה לא היה מובן עד עכשיו – אל תפספסו את הפסטיבל הזה.

אבל אנחנו פה בשביל המוזיקה, ולמזלנו בכל שנה יש בדוקאביב תוכנית סרטי מוזיקה מגוונת – וחלקה אפילו מוצג בחינם. מיום ראשון ועד רביעי, בכל ערב יוקרן בנמל ת"א סרט מוזיקה אחר, כאשר לפני כל הקרנה יתקלט אחד משדרני רדיו הקצה. בראשון יוקרן אחד הסרטים שאני אישית הכי מצפה להם: Little Girl Blue המביא את סיפורה של אחת הזמרות הגדולות בהיסטוריה – ג'ניס ג'ופלין, ואמור להציג חומרי ארכיון, הופעות, מכתבים והקלטות שלא נחשפו עד היום. בשני יוקרן The Reflektor Tapes שעוקב אחרי הפקת האלבום הרביעי של ארקייד פייר וסיבוב ההופעות שליווה אותו. אני מניח שצמד המילים "ארקייד פייר" הספיק לרובכם בשביל לרוץ לסרט הזה בלי להסס, אז אין צורך שארחיב. בשלישי יוקרן סרט הקאלט DIG! (עליו גם כתבתי בהרחבה), וברביעי עוד סרט שאני מצפה לו בכיליון אוזניים: Junun בבימויו של פול תומאס אנדרסון הגאון, אשר עוקב אחר שיתוף הפעולה בין המוזיקאי הישראלי שי בן צור לבין גיטריסט רדיוהד ג'וני גרינווד וההרכב ההודי ראג'סטן אקספרס. נשמע כמו שילוב מושלם בין ויז'ואל לסאונד, כולי תקווה שהוא לא יאכזב.

ואם אתם עדיין מתלבטים, הנה סקירתי הצנועה על שלושה סרטים שהספקתי לראות מבעוד מועד באדיבות הפסטיבל:

DIG!

סרטה של הבמאית אונדי טימונר (שגם תהיה אורחת כבוד של הפסטיבל) משנת 2004, כבר הפך לקאלט, ולסוג של סרט חובה לאוהבי מוזיקה. טימונר עקבה במשך שבע שנים אחר מערכת היחסים הפתלתלה-מעצבנת-אובססיבית-הרסנית בין The Dandy Warhols לבין The Brian Jonestown Massacre – שני הרכבים שהתיימרו להחזיר את רוח הרוק הפסיכדלי של הסיקסטיז למרכז התודעה בחילופי המילניום. הכיוונים השונים ששני הסולנים הכריזמטיים האוהבים-יריבים לוקחים – האחד לעבר הצלחה מסחרית תוך וויתור על האותנטיות, והשני לעבר הידרדרות והרס עצמי טוטאלי – מציבים מראה די מטרידה מול תעשיית המוזיקה. אך בו-זמנית, נושבת מהסרט רוח אופטימית של חדוות יצירה חסרת פשרות, והוא בהחלט מצליח לתפוס את המושג החמקמק הזה שנקרא "רוקנרול" אמיתי.

האמת, מדהים לחשוב כמה עבר על תעשיית המוזיקה ועלינו כמאזינים בעשור וקצת שחלף מאז הסרט יצא, וקשה היום שלא להתבונן בעיניים קצת ציניות על כל גינוני האמן המיוסר אל מול המצלמה, ההרס העצמי המופגן, מלחמות האגו המתוזמנות והמכות על הבמה. הסרט – כמו מערכת היחסים בין שני הסולנים – הוא תזזיתי ונע בין סיטואציות שונות באופן גס ומחוספס. אך עם כל הבעייתיות שיש בסרט כמוצר קולנועי, אין ספק כי בניגוד לסרטי הדוקו המוזיקליים המאוד מהוקצעים של השנים האחרונות (על איימי ויינהאוס, קורט קוביין, אליוט סמית' ועוד), ב"דיג!" יש משהו בוסרי (במובן הטוב של המילה) שמעביר את רוח הזמן בצורה מאוד ישירה וחסרת אמצעים. אה, וגם המוזיקה אחלה.

לילה טוב ברוקלין

מועדון Death By Audio

מועדון Death By Audio

כמו ב"דיג!", גם כאן מדובר בהתנגשות בין שני כוחות מנוגדים – האחד בנסיקה והשני בקריסה. הסרט עוקב אחר החודשים האחרונים לפני סגירתו של מועדון ההופעות הניו יורקי המיתולוגי Death By Audio, וכרגיל, הסיפור המעניין באמת מתרחש לא על הבמה אלא מאחורי הקלעים. מסתבר שהסיבה שבגללה נאלץ המועדון לסגור את שעריו היא השתלטות על הבניין בידי המגזין הנחשב VICE – זה שהתחיל כמגזין אלטרנטיבי וחתרני, והפך עם השנים לסוג של תאגיד תקשורת מפלצתי.

בניגוד ל"דיג!", הסרט "לילה טוב ברוקלין" הרבה יותר סטנדרטי בעשייתו הקולנועית, ובי אישית הוא פחות עורר השראה, אבל אין ספק שהוא מעורר שאלות רבות לגבי מקומה של יצירה חתרנית במרחב העירוני המתפתח במהירות. בכל אופן, אני בטוח שחובבי אינדי רבים יתרגשו מהסרט, פשוט כי הוא מלא במוזיקה מעולה וצילומי הופעות של מיטב אמני האינדי של השנים האחרונות, כמו A Place To Bury Strangers, Future Islands, TY Segall, Deerhoof ועוד.

אבל מה שתפס אותי באמת, הוא המשפט שסוגר את הסרט, כתוב על רקע מסך שחור: Every Great City Has A Space Like Death By Audio. If Yours Doesn't, You Should Start One.

החולמים מבבילון

הסרט הזה הוא אמנם לא על מוזיקאים, אבל הוא מפוצץ בכל כך הרבה אהבה למוזיקה שאני חייב להפציר בכם ללכת לראותו. הבמאי הצעיר רומן שומונוב תיעד בצורה אינטימית עד כאב קבוצת רקדני ברייקדאנס מאשדוד – כולם יוצאי בריה"מ לשעבר – שמנסים להתמודד עם מציאות חייהם הקשה בניסיון להגשים את חלומם ולזכות באליפות העולם בברייקדאנס. בגדול, מדובר בחוויה קולנועית מרגשת, מדכאת, מצחיקה, מותחת (לפעמים כל אלה באותה סצנה) – וגם, רוויית מוזיקה. כי מלבד ריקוד, חלק מחברי הקבוצה הם גם ראפרים חובבים, והסרט שזור לכל אורכו בקטעי היפ הופ וראפ ברוסית שחלקו מאולתר ומבוצע ברחוב. במובן הזה ובהרבה מובנים אחרים, הסרט הזכיר לי מעין גירסה אשדודית תיעודית של "8 מייל", וזו חתיכת מחמאה.

ולסיום, אם המבחר בדוקאביב לא מספיק לכם, אתם מוזמנים לקפוץ לפוסט ההמלצות של צוות קולומבוס על סרטי דוקו מוזיקליים מכל הזמנים. תהנו!

COMMENTS

WORDPRESS: 4
  • comment-avatar

    דווקא מעניין לשמוע על הסרט על ארקייד פייר – שווה את המאמץ והעצבים להגיע תל אביבה?

    • comment-avatar

      היי יעל,
      זה כמעט חילול קודש להכריז על כך באתר מוזיקה, אבל אני לא מעריץ נלהב של ארקייד פייר. לכן פחות מעניין אותי העיסוק בלהקה ויותר העשייה הקולנועית, ובמובן הזה (מהקצת ביקורות ששמעתי בינתיים) לא נראה שיש איזה ייחוד לסרט שהופך אותו לחובת צפייה. מצד שני, זה לא הפריע למעריצי הלהקה לעוף על הסרט. אז עצתי אלייך: אם את מעריצת ארקייד פייר, תעשי לך יום שלם בדוקאביב שבו תראי עוד איזה סרט או שניים ואז הנסיעה תשתלם בכל מקרה 🙂

      • comment-avatar

        תודה (:
        מהביקורות המסויגות אני מניחה שאפשר לחכות עם זה עד שהסרט יגיע אליי לטלוויזיה… אני מאוהבת במוזיקה שלהם, אבל דוקומנטרי מוזיקלי צריך לבוא עם סיפור מעניין או ערך מוסף אחר כדי שתהיה לי סבלנות אליו בצפייה פאסיבית.

  • comment-avatar

    […] ההמלצות של מגזין קולומבוס על סרטי המוזיקה המומלצים […]

DISQUS: 0