זכרונות מהבוידעם פרק רביעי – צרחות באוזניים: תומר מולוידזון על ביל פיי

היה זה יום סגריר (הפעם באמת!) והקבוצה הפסידה, מצאתי נחמה בכביש ופשוט נהגתי, לא זוכר לאן ולא זוכר למה. האמת? לא זוכר כלום מהיום ההוא פרט למזג האוויר ול-3:24 דקות של גילוי מוזיקלי חדש ומסעיר. אה וגם את השעה אני זוכר, בערך. איך אני זוכר את השעה? זה קל, הגשם דפק על החלון, הייתי חייל משוחרר, ההורים היו בחו"ל (בית ריק ורכב צמוד, הדברים ששמחו אותנו אז ומעציבים אותנו היום אה?), השעה הייתה 10:00AM ואחד גל אפלרוייט "תפס גל" ב-88FM. באותה תקופה עבדתי ב-"מגדל התקליטים" ונחשפתי לכמויות אדירות של מוזיקה, אבל את מה שאפלרוייט שידר ומשדר עד היום היה קשה למצוא באימפרייה הצהובה אדומה. בחיים לא דמיינתי, בעת האזנה ל-88 שאי פעם אשדר בה, אבל היי! חלומות שלא חלמת מתגשמים אז למי אכפת מאלו שכן חלמת ולא התגשמו?

האזנה לגל תוך כדי נהיגה מסוכנת גם היום בעידן השאזאם, אבל אז? איך אפשר לנהוג ולכתוב במחברת שמות של שירים או מוזיקאים תוך כדי נהיגה. אם אחד מקוראי שורות אלו הוא שוטר/ת תנועה, לא עשיתי את זה נשבע! היו הרבה דברים טובים בתוכנית החורפית ההיא, אבל לפתע פתאום בקעו מהרמקולים בס-גיטרה-תופים בקצב דפיקות הגשם על החלון, ומעליהם ריחף פסנתר נפלא ופשוט שחזר על מנטרה קבועה. בגלל הגשם החזק היה קשה לזהות את המילים אבל הצלחתי לזהות את המשפטים הבאים:

?Will you stop asking me who I am"
Go and find someone else
To tell your jokes to
"What a great party this is

חוץ מהפזמון קלטתי גם משפט על "אוזניים". כמה אירוני זה היה שכשאפלרוייט אמר בסוף השיר במי מדובר והאוזניים שלי כשלו, לא שמעתי במי מדובר, רק הצלחתי לזהות שהשם הפרטי מתחיל ב-B והמשפחה ב-F. רשימות השידור של 88 לא היו נגישות בזמנו (כן כן, גם היום קשה למצוא אותן אבל הן שם ואנחנו עובדים על זה, תנוחו), ועם פרטי הטריוויה האלו נגשתי לאינטרנט של אז והתחלתי לחפש. גוגל לא היה חבר, לכן שאלתי בפרום זיהוי שירים. גם שם לא מצאתי מזור והלכתי לקשישים בפורום "פרוגרסיב" שכבר חלף מהעולם. אחרי כמה תגובות שהפנו אותי ל-Bryan Ferry, ההוא עם הבלורית מ-Roxy Music, כבר אמרתי נואש.
אין מצב שהמוזיקה הגאונית ששמעתי קשורה איכשהו למטרוסקסואל האולטימטיבי של שנות ה-70. מה שחיפשתי היה בדיוק האנטיתזה לזה. אחרי Refresh אחרון של יאוש (זוכרים שהיה צריך ללחוץ על זה כל פעם?), פתאום הופיעה תגובה חדשה: "אתה בטח מתכוון ל-Bill Fay". כן! כן! איך ידעת?!

את השיר מצאתי בשיטות של אז (סיכמנו כבר, אם יש לכם קשר לחוק, אז הכל כאן פרי דמיוני), את האלבום? לא מצאתי לא ברשת ולא בחנויות הקונבנציוליות. לא מספיק שאדון פיי הוציא רק שני אלבומים ונעלם עד לקאמבק ב-2012, השיר הספסציפי שאני חיפשתי אפילו לא היה חלק משני האלבומים האלו!
למעשה Screams In The Ears היה ה-B-Side של סינגל מעולה בפניי עצמו: Some Good Advice. פיי הלונדוני החל את דרכו בשנת 1970 עם האלבום Bill Fay ושנה לאחר מכן יצא אלבומו השני Time of The Last Persecution. שני האלבומים כשלו מסחרית ופיי זכה למעמד קאלט בקרב אנשים כמו אפלרוייט ושות' אבל עבורנו, הבריות, פיי מעולם לא היה קיים. תודות לאלוהי ה-Reissue, בשנת 98 שני האלבומים יצאו במהדורה מחודשת ושני הסינגלים הנשכחים צורפו לאלבום הבכורה הנפלא.

שנים אחר כך, בחילופי משמרות באולפן דיברתי עם אפלרוייט על הוצאות מחודשות ובדיוק יצאה גרסה מחודשת לאלבום South Atlantic Blues של Scott Fagan (עוד כישרון אבוד). שנינו לא ידענו מי זה ותהיתי אם זה בכלל שווה האזנה. גל נתן את התשובה האולטימטיבית: "אם מדובר באלבום שיצא בשנות השישים או השבעים אני רוצה להאזין לו".

פיי עצמו זכה לעדנה מחודשת בזכות ההוצאות המחודשות וב-2012 הוא הוציא את Life Is People, אלבומו הראשון עם חומרים חדשים מזה 41 שנים! וב-2015 זכינו לאלבומו הרביעי Who Is The Sender. אבל כמה עוד ביל פיי יש שם בחוץ? כמה עוד מוזיקאים נשכחים כמותו מחכים לנו? כאלו שלא זכו לאוזן קשבת בזמן אמת, להוצאה מחודשת בזמן הווה או לסרט דוקומנטרי שיעלה אותם באוב כמו איש הסוכר? בעידן בו בכל שבוע יוצאים כ-40 אלבומים חדשים (רק בלעז!), כמה עוד כאלו אנחנו מייצרים כבר עכשיו? מי הם הביל פייאים והרודריגזים של ימינו?

כותב שורות אלו הוא עורך, מגיש, מפיק, רכז רשתות חברתיות ונערת מים ב-88FM של קול ישראל