גירל פאואר: ניצן אנגלברג וענבר שפס כותבות על פסטיבל "האישה הכי יפה בעיר"

נגה ארז. צילום: Gaya's Photos

לא צריך להיות מבין גדול בתרבות מקומית כדי לדעת שפועלות כאן היום לא מעט נשים צעירות ומצליחות. ביום שבת האחרון ניתנה לרבות מהן במה במסגרת פסטיבל "האישה הכי יפה בעיר", שכשמו כן הוא, פסטיבל שכולו על טהרת היצירה הנשית.
את הפסטיבל יזמו ניבי יהלום, ירדן אלבוחר ומורן ויספיש והוא התקיים ב"בסקולה" בתל אביב.
בפסטיבל האקלקטי שנמשך בערך 12 שעות, השתתפו מוזיקאיות, אמניות, מעצבות, רקדניות, דיג'איות וסטנדאפיסטיות.

ההופעה הראשונה שראינו הייתה של הילה רוח. רוח היא אחת מהיוצרות הטובות והמסקרנות שיש לנו כאן – אמנית אמיתית, אמיצה ובועטת. בהופעה ביצעה שירים מתוך אלבומה המעולה "רופאה במערב", באווירת רוקנרול מחוספסת, חמושה בשלושה נגנים, התמודדה עם נושאים של בדידות, התבגרות ("תכף בת 30") וכמובן נשיות חזקה. רוח ביצעה קאבר מפתיע בעברית לשיר Bang Bang של ננסי סינטרה, ואת גרסתה הגראנג'ית ל"דובה גריזלית" של יונה וולך. קולה של רוח עמוק, ונגינתה בבס עוצמתית. ההופעה שלה הייתה אחת מהטובות בפסטיבל.

ההופעות לא היו הדבר היחיד שהוקדש ליצירה נשית באותו ערב.
בקומה השנייה של ה"בסקולה" היה אפשר להתרשם ממיצגי אומנות, קעקועים ובגדים. כולם, כאמור נוצרו ועוצבו על ידי נשים.
בסביבות השעה 17:30 החלל התחיל להתמלא ביותר ויותר אנשים, ואז התחיל מופע הפלמנקו של הרקדנית יעל ימין שלווה לכל אורכו בקול תשואות רמות מצד הקהל.
לא סתם הפסטיבל נקרא בשמו הארוך יותר: "פסטיבל האישה הכי יפה בעיר לאומנות נשית רב תחומית עצמאית ובועטת".

אחר כך עלתה לבמה תום יער. יער ידועה כסטנדאפיסטית ללא גבולות, שלא מפחדת לצחוק על אף נושא, ובעיקר על עצמה. היא מודעת למראה החיצוני ומשתפת את הקהל בחוסר הביטחון שלה כשהיא מביטה במראה, בבנות הסנוביות מילדותה ברמת השרון, מציגה לראווה את הבגדים המיוחדים שיתאימו למידותיה ומאוכזבת מכך שהיא שמנה אבל לא שמנה מספיק כדי שיעשו עליה סרט דוקומנטרי. יער צוחקת גם על אבא שלה, אותו היא מכנה "האבא הכי טיפש בעולם" ועל מאבקיו בעולם הטכנולוגי והמתחדש. קשה שלא להתפוצץ מצחוק במופע של יער, המציגה בעיות שכולם יכולים להזדהות איתן, בגישה כנה, משעשעת ושובת לב.

לאחר מכן, הגיע אחד מההיילייטים של הפסטיבל ועל הבמה עלתה אסתר רדא כאשר באופן לא מפתיע, חלל המקום היה מפוצץ באנשים (ובעיקר בנשים) כמעט עד אפס מקום.
רדא, מהמוזיקאיות הבולטות והמצליחות שפועלת היום בארץ, עלתה לבמה עם הרכב אקוסטי ונתנה הופעה קצרה מאוד אך מהנה מאוד וגרמה לקהל להיסחף בג'אזיות ובגרוב של המוזיקה שלה.
אחרי שההופעה נגמרה, הבחנו שהאנשים הרבים שהיו במקום מתפזרים ולקראת החלק הבא של הערב נשארו רק בערך מחצית מהם.

התיישבנו מול הבמה ועליה עלתה נעם פרתום כשהיא מחזיקה את ספרה "להבעיר את המים באש" ומתוכו התחילה להקריא את "מיי גירל" אותו הגדירה כשיר של אחווה נשית אל מול עולם של גברים מבאסים.
לאחר שסיימה את הקראת השיר, זז הפרוז'קטור לעבר המדרגות בצד ה"בסקולה", שם עמדה סיגלית בנאי, על ראשה מטפחת, מקריאה את השיר "בוא נעבור לירושלים" מתוך ספרה "שכונת התקווה, קהיר", המדבר על רב התרבותיות בירושלים.
אור הזרקורים חזר אל פרתום שבניגוד לשירה הקודם, הקריאה הפעם שיר אהבה על גבר שלא מבאס אותה כלל. ("פריטי ופריטי עם כוכבים בעיניים").
אחר כך, פרתום מציגה קטע (אפשר לקרוא לזה א-קפלה) משעשע בשם "שברת לי את הצ'יפס", המורכב כולו מדימויים של אוכל. אל השיר הזה אף אחד מהקהל לא נשאר אדיש.
בסוף החלק הזה של הערב, הפרוז'קטור שוב מטייל בחלל והפעם עוצר במדרגות בצד השני של המועדון. למעלה עומדת סיגלית בנאי ותוך כדי הקראת השיר, גם הוא על ירושלים, עיר הולדתה, מורידה מהמעקה בד גדול עליו מודפסות אותיות בעברית, שנזרק למטה בסיום השיר.

שני המופעים האחרונים שראינו היו של gael ונגה ארז. "גאל" הן הרכב נשי המורכב מיעל פלדינגר (החברה גם בפוטוטקסיס),זוהר גינזבורג ורוני פרנס. ההופעה בפסטיבל הייתה הופעת הבכורה שלהן, והייתה מצוינת- סגנון שנע בין פולק-רוק למוזיקה לטינית עם אלמנטים שבטיים. ואכן פלדינגר גילתה את המוזיקה בטיולה למקסיקו וכתבה שם את מרבית השירים. באותו טיול המקומיים כינו אותה "גאל" במקום "יעל" ומכאן שם ההרכב.
גינזבורג ופרנס מנגנות נהדר בקחון וגיטרה חשמלית, ומסקרן לשמוע עוד מההרכב הזה.
ההופעה האחרונה שראינו הייתה של נגה ארז. לאחרונה נודע כי ארז היא אחת משלושת המוזיקאים הישראלים שיזכו להופיע על במת הפסטיבל הנחשב "פרימוורה" בברצלונה. ואכן ההופעה האלקטרונית המרשימה שלה הצדיקה את הבחירה הזו.
על הבמה עמדו רק היא והאפקטים שלה, ורן יעקובוביץ', המתופף המשובח שמלווה אותה בכלי הקשה אלקטרוניים. אמנם הקהל הצטמצם, אבל מי שנשאר בהחלט נהנה ונסחף עם המוזיקה הרקידה של ארז.

מהערב העשיר הזה יצאנו עם מסקנה אחת – אנחנו מקוות שיהיו בעתיד עוד ערבים כאלה.
מכיוון שאם חושבים על מהות הערב, "האישה הכי יפה בעיר" שם את היצירה הנשית העשירה שקיימת כאן במרכז ופועל נטו כדי לקדם אותה. לפני כל הדיבורים והקיטורים (שגם להם יש מקום, כמובן, למרות חוסר האפקטיביות לרוב), עומדת העשייה עצמה ובה צריך להתרכז.
לחלוטין Girl power.