מרכז פעילותם של חברי להקת האלקטרו-רגאיי האתנית Anna RF (אופיר ג'יי רוק, אור רווה ורועי סמילה) בתחילת דרכה, היה ביישוב שחרות הנמצא כ-45 קילומטרים מאילת ומונה נכון לסוף שנת 2014, 121 תושבים בלבד.
מהיישוב הקטן בערבה, העלו החברים ליוטיוב קליפים שצילמו ומאז הפופולאריות שלהם רק גוברת גם מחוץ לגבולות ישראל, בטורקיה, בהודו ואפילו במדינות ערב.
כיום הם כמעט לא בבית, פועלים בדרכים ויוצאים לעיתים קרובות לטורים בארץ ובחו"ל.
לא מזמן הם הוציאו את הסינגל החדש שלהם מתוך אלבומם האחרון, "אזל המלאי", אותו ישיקו בהופעה חגיגית בבארבי.
לכבוד צאת הסינגל והשקתו, שוחחתי עם מלכי החפלה והוייבים הטובים על פועלם כחברי להקה שנמצאים באופן תמידי בדרכים.
עכשיו אתם מטיילים בכל העולם ומופיעים בכל הארץ, אבל בתחילת הדרך, לא היו לכם רגעים בהם חשבתם לעבור מהיישוב לעיר גדולה ומרכזית יותר ולפעול משם?
"לא, מה פתאום. כל ההוויה שלנו היא שאנחנו יוצרים מתוך החופש ומתוך הכלום, מתוך זה שאנחנו לא בלחץ ולא חלק מאיזה משהו, מתוך התלישות הזאת. ולהיפך, גם כל פעם שיש לנו איזו תקופה אינטנסיבית בעיר, אז אנחנו פחות פרודוקטיבים. מה עוד שגם אין לנו איפה להיות כשאנחנו בעיר, אז זה הופך את זה להרבה פחות יעיל".
איך התחלתם לפעול כהרכב?
"התחלנו לפני 4 שנים. החלטנו שאנחנו מקימים להקה שתשלב מוזיקה ערבית עם רגאיי ואלקטרוני והמילים שלה יהיו נטו מנקודה של השלמה עם העולם וממקום שהוא מבסוט על מה שיש ולא מנסה לכפות שינוי ולהתבאס, אלא פשוט להתמקד ביופי, בכיף, בטוב ולחזק את העניין הזה. מתוך איזה חוסר ברירה התחלנו לעשות סרטונים והם תפסו בצורה הזויה ברשת. זה נתן לנו מוטיבציה להמשיך וזה בעצם התווה לנו את הדרך שבה אנחנו עדיין יוצרים: כותבים שיר, מצלמים את הוידאו וממשיכים הלאה.
חצי שנה אחרי שהיינו בתקופה בה רק הגענו למדבר ועשינו סרטונים, יצאנו להופעה ראשונה בתל אביב וישר פגשנו את אור רווה – Dubtazer. מיד התאהבנו בו, באותו יום נשארנו לישון אצלו בבית ביפו.
מאוחר יותר, ממש מיד בעצם, הוא הצטרף ללהקה והפך לחלק אינטגרלי ממנה. הוא לקח את כל הפיקוד על ההפקה המוזיקלית, על האלקטרוניקה, על הבס ועל עוד הרבה אספקטים אמנותיים. כיום אנחנו שלושה חברי הרכב ובהופעות מתלווים אלינו עוד שניים".
דיברתם קודם על הקליפים. איך אתם בוחרים את הלוקיישנים לצילומים?
"לפי המקום בו אנחנו נמצאים באותו זמן".
זה עד כדי כך ספונטני?
"אנחנו מסתובבים המון בטורקיה, באירופה, גם פה ואנחנו בונים את הסיפור לפי הלוקיישן הקיים. זה לא תמיד מתוכנן לגמרי מראש, אנחנו לא מתכננים להגיע ללוקיישן מסוים ולצלם שם. זה קורה גם, אבל פחות".
איך התחילה ההכרה שלכם במדינות כמו טורקיה והודו ואפילו בעולם הערבי?
"דרך האינטרנט. פשוט כמו שזה נשמע. אנשים מחפשים באינטרנט, ביוטיוב, משתפים, מעבירים לחברים שלהם. הם לא בהכרח יודעים מאיזו מדינה מגיעה איזו מוזיקה ואיזה קליפ. אנשים אוהבים מה שהם אוהבים וככה זה ממשיך.
זה גם קשור לשילוב הזה של המוזיקה. אנחנו מכניסים אלמנטים של מוזיקה מהמזרח שמשולבת עם ביטים, ומוזיקה מסורתית שמשולבת עם מוזיקה מודרנית, והרבה אנשים מתחברים לזה בעולם הערבי. זה מה שיוצר את העניין".
בשבוע הבא אתם עומדים לצאת לטור בטורקיה. איך החוויה של לצאת לטור במדינה זרה?
"כל מדינה זה משהו אחר. לאכול גבינת אמנטל בשוויץ, זה מאוד שונה מלבקר במסגד הכחול באיסטנבול.
זו שאלה שהיא קצת כוללנית, אבל בואי נגיד שטורקיה זו אחת החוויות הכי עוטפות, נעימות, לבביות ומסבירות פנים. יש שם אנשים שנותנים לך בערך את כל מה שהם יכולים לתת. זה ברמה שהם גורמים לנו בתור ישראלים להסתכל על כל ההגדרות מחדש.
אתה מגיע למקום בו אנשים מוכנים לתת לך בו הכול – את הבסט של הבסט; יתנו לך לישון במיטה שלהם, יכינו לך ארוחת בוקר, יזמינו אותך לכל המסעדות. זו נתינה ברמה הזויה, אהבה מאוד מאוד מתקדמת ואנושיות כל כך גבוהה.
זה לפעמים מחזיר אותנו אחורה לתקופות קצת יותר קדומות ופחות מודרניות. פחות ממה שקורה היום פה בישראל, שזה מדהים.
טור זה גם משהו מאוד אינטנסיבי. בסופו של דבר זה קצת כמו טיול שנתי משולב עם עבודה. מאוד כיף.
הרי אתה מבלה בנסיעות וטיסות עם החברים הכי טובים שלך, מריצים צחוקים על החיים ותוך כדי זה אתה יוצר, מגשים את עצמך, עובד, מפיץ את המוזיקה שלך ופוגש עוד אנשים ונחשף לתרבויות, דברים חדשים ומקומות. תכלס זו הדרך הכי מדהימה בה אפשר לחיות, אנחנו ממליצים בחום".
דיברתם על הדברים הטובים, אבל מה לגבי האתגרים או הקשיים שעולים בבחירה לפעול כל הזמן בדרכים?
"בגדול זה מגביל את האופציה שלך להיות בבית, אם יש לך בית. זה נהיה יותר ויותר נדיר לחזור אליו.
דבר שני, זה מעייף. זאת אומרת, יש המון תנועה. אתה צריך לנייד ציוד, אתה צריך לנייד את עצמך, שינויי מזג אוויר, שינויים אנושיים. כל פעם אתה נתון למצב אחר מבחינה אנושית. החיים הופכים למשהו מאוד משתנה. זאת אומרת, גם בתל אביב יש המון שינויים, אבל לא ככה".
באיזה אופן המסעות האלה בעולם משפיעים על יצירת המוזיקה שלכם?
"באופן מאוד עמוק וברור. זאת אומרת, אנחנו שואבים השראה. אתה מגיע למקום, אתה שומע רדיו מקומי, אתה רואה את הנוף, אתה אוכל את האוכל, זה משפיע על השיר הבא שתכתוב, גם על הנושא.
עוד דבר שמשפיע זה לפגוש אנשים שונים מתרבויות שונות. אתה נפגש עם מוזיקאים מתרבויות שונות, אמנים, ואתה יוצר איתם ביחד. זה ישר מחלחל למה שאתה עושה, גם החשיפה לשפות שונות, שזה גם חלק מהיצירה שלנו. אנחנו עושים הרבה שיתופי פעולה, זה חלק מהמהות של הפרויקט.
בעצם, אפשר להגיד ש-Anna RF זה לא רק שלושתנו. זה שלושתנו ועוד מלא מלא חברים: מוזיקאים, צלמים, רקדנים וכן הלאה. הם הרבה פעמים מלווים אותך לאורך תקופה מסוימת ונוצר שיתוף פעולה שהוא פורה. זה קורה בהרבה מהשירים והרבה מסרטונים".
ובכלל, מה ההשפעות המוזיקליות שלכם?
אור: "כל אחד פה בא מעולם אחר לגמרי, לגמרי. אני מגיע מעולם של מוזיקת באסים. אלקטרוני, קצת רגאיי, דאב, פאנק, מוזיקה שחורה, דברים כאלה".
"לאופיר היתה להקת רוק לפני זה. הוא מגיע מהעולם של רוק כבד וסונגרייטינג ושירים מאוד מלודיים".
אופיר: "רוק כבד, פולק וגם הרבה צ'ילאאוט ופסי קול".
רועי: "אני בא מהעולם של המוזיקה השורשית מהמזרח. תרבויות שיצא לי לחקור. מוזיקה פרסית, מוזיקה מאזרבייג'ן, מוזיקה מטורקיה וממדינות ערב. זה בעיקר מה שיצא לי לחקור ולשמוע, אבל גדלתי גם על בוב מארלי ופינק פלויד שאלה השפעות לא קטנות עלי. כל אחד הביא פה מטען ממש שונה. סגנון ממש אחר".
ההופעות שלכם כוללות הרבה מאוד אינטראקציה עם הקהל. תוכלו לספר על איזו הופעה מיוחדת או מקרה מיוחד שהיה בעקבות האינטראקציה הזאת?
"הופענו בפסטיבל בשחרות בטור הראשון שעשינו בישראל. פסטיבל ממש באמצע המדבר, 200-300 איש בקהל, כולם חברים פה מהיישוב וחברים של חברים. הפסטיבל בקושי פורסם. כלומר, הוא כן פורסם אבל זה היה משהו לואו-פיי כזה.
כבר הייתה לנו אז הרבה אינטראקציה בפייסבוק ואופיר רואה מהבמה מישהו שהוא מכיר, והוא מסתכל ואומר, רגע אני מכיר אותך מהפייסבוק. עכשיו, הבן אדם הוא רוסי, היפי בן איזה 70, אולי 60, ואישתו והוא הגיעו להופעה. הם הגיעו במיוחד עד שחרות, עד קצה המדבר בטרמפים באמצע הלילה ומדובר בשני אנשים שנראים כמו מתושלח והבת שלו.
הם מעריצים של הלהקה מן הסתם, אבל הם גם נהיו חברים טובים והם מגיעים להמון מקומות שאנחנו נמצאים בהם. הם ראו אותנו בטורים בטורקיה פעמיים וגם כשהופענו בגואה הם הגיעו פעמיים, בישראל הם גם מגיעים".
במיוחד כדי לראות אתכם?
"במיוחד, וגם הרבה פעמים הם גם פשוט הופכים לחלק מהצוות. יש לנו דירה, הם ישנים איתנו. אנחנו אומרים להם: אוקיי, בואו.
הם מלווים כסף מהילדים שלהם בשביל להגיע. ברמה הזאת. האמת שהם מאוד תורמים לנו ומחזקים את האמונה שלנו בעצמנו באיזשהו מקום. מבחינתם זו סוג של שליחות רוחנית כזאת. יצא לנו גם להגיע אליהם באיזושהי פעם. הקשרים כבר מאוד חזקים. זו הכלאה של הערצה, משפחה וחברים, הכול ביחד. היינו עושים שם חזרות והם היו מכינים לנו כל יום שני סירי אוכל ומביאים לנו לחדר חזרות".
באיזה מקום בעולם שעוד לא הופעתם בו הייתם רוצים להופיע?
"האמת שיש המון. כל מקום שלא הופענו בו, צפון אמריקה, דרום אמריקה, במדינות ערב אנחנו קצת מוגבלים מבחינת פספורט, אבל באמת היינו שמחים להופיע שם כי יש הרבה אנשים שהיו שמחים לבוא להופעה. כל מקום באמת סבבה. לכל מקום שיש יכולת להזמין הופעה – אנחנו בכיף באים. אין מקום על הפלנטה שהוא לא מדהים ושאין בו אנשים ממש מדהימים".
מה רציתם להעביר בסינגל החדש, "אזל המלאי"?
"זה שיר שלום אנטי-קפיטליסטי. בעיקרון, יום אחד ראינו סרט שנקרא "שר המלחמה" וזה גרם לנו להבין שמה שמניע פה את רוב המלחמות בעידן שלנו, זה לא באמת שטחים ואפילו לא דת, אלא פשוט כל מיני אינטרסים כלכליים ובעצם אם לא היה לאנשים מה למכור יותר במצב ההיפותטי והאוטופי הזה, אז גם לא היה לאנשים שום אינטרס להרוג אף אחד או לשלוח אנשים אחרים להיהרג או להרוג.
ואז מה שזה אומר, אחרי הבית מגיע הפזמון: א-סלאם עליכם, ועליכם א-סלאם.
השיר עצמו הוא שיר שיש בו מימד אמנותי כזה, אז הוא לא כתוב בצורה ברורה, אין שם איזו האכלה בכפית.
ואם לשים עוד משפט בסוגריים, מעבר להסבר של פשוטו כמשמעו, אנחנו מהלכים על קו דק בין שטות למסר.
אנחנו כותבים משהו שהוא ספק שטות ספק מסר והמאזין צריך למצוא בעצמו את המשמעויות".
מה צפוי להיות במופע השקת הסינגל בבארבי?
"חפלה גדולה, טירוף!
קודם כל, מגיע אחד מאמני הרגאיי הגדולים בקליפורניה, אם לא להגיד הגדול בקליפורניה – ליאור בן חור שהוא כמו אח וחבר והפרופסור שלנו לרגאיי. הוא ישראלי לשעבר, אבל כבר מעל לעשור הוא חי בקליפורניה. פגשנו אותו בהודו והתחברנו מאוד. גם שיתפנו פעולה באלבום האחרון בשיר Fire In Your Eyes והוא הולך להגיע לישראל.
הולכת להתארח גם אחת הלהקות היותר מגניבות שפועלות היום – רבע לאפריקה.
בנוסף אנחנו הולכים לבצע כל מיני גרסאות מחודשות לכל מיני שירים שאנחנו מעבדים אותם מחדש והולכת להיות בעיקר אנרגיה ממש, ממש גבוהה. יבהרבה מובנים גם אנחנו בעצמנו לא יודעים מה יקרה, כי זו אינטגרציה של התגובה של הקהל יחד עם עוד דברים. מכוונים שיהיה כיף ושתהיה אנרגיה גבוהה".
מה אתם מתכננים להמשך הדרך?
"האלבום הבא שלנו הולך להיות בעצם סרט דוקומנטרי. מצטרף אלינו יוצר בשם טל אלקלעי שהוא בחצי שנה האחרונה מתעד את מה שקורה בלהקה ברמה של טורים, יצירה ושיתופי פעולה. הסרט הוא סרט אלבום, או סרט מיני אלבום של שיתופי פעולה עם יוצרים שאל רבים מהם אנחנו לא יכולים להגיע מישראל בגלל גבול מדיני, ואנחנו כותבים איתם יחד שירים, או שאנחנו מביאים כל אחד את המטען שלו. אנחנו בעצם יוצרים משהו חדש.
עשינו כבר שיתוף פעולה אחד כזה בהודו עם זמר מדהים עיראקי וזה יצא ממש יפה, עשינו וידאו ושיר. אנחנו ממשיכים עם הקו הזה ככה שתוך כדי הטור אנחנו יוצרים את הסרט ואת האלבום".
זאת אומרת שלסרט הזה יתלווה פסקול שהוא יהיה האלבום?
בדיוק. זה אומר שיהיו קטעים מצולמים בסרט שהם יהיו בפסקול וגם מוזיקת הרקע שתהיה בסרט תורכב משירים אחרים שלנו שנכתבים או שכבר נכתבו במהלך הדרך. אז בעצם האלבום הרביעי שלנו יהיה אלבום סרט. אלבום ו-DVD".
שאלה לסיום: מה העניין עם הקוף? מאיפה הוא הגיע?
"תראי, זה עניין אבולוציוני (צוחקים). עצם זה שאת שואלת את השאלה, זה אומר שהקוף עושה את העבודה שלו בסופו של דבר.
הקוף הוא שם, תמיד שם. גם אם אנחנו בפאנצ'ר בהר קפוא וצריך להחליף את הגלגל, הוא תמיד תקוע עם החיוך שלו ומזכיר לנו שתכלס הכול באמת סבבה".
סוג של הקמע שלכם?
"לגמרי הקמע, אולי אפילו המאסטר. הוא הגיע אלינו בצורה רנדומלית. תפיסת החיים שלנו היא לא להרוס את הזרימה. אם יש זרימה – לא להתנגד. אם יש איזה פלואו אנרגטי, צריך לתת לו להיסחף.
אחד החברים הטובים שהיו כאן ועזרו לנו בהתחלה, פשוט הביא את הקוף לאחד הצילומים ואמר, תשמעו בואו נשים את הקוף בכל שוט במקום אחר. אנחנו לא הבנו את הרעיון, אבל הרעיון הוא לא לעצור את הזרימה אז הסכמנו ומאז הקוף איתנו תמיד".
http://annarfmusic.bandcamp.com/track/azalam-lie
Anna RF ישיקו את הסינגל החדש "אזל המלאי" ב-20.4 בבארבי, תל אביב.
COMMENTS