Homeספיישליםאורחים כותבים

זכרונות מהבוידעם פרק 1: תומר מולוידזון על אלבום הבכורה הנשכח של בוז סקאגז

Boz Scaggs - Approved-press-photo-2

היה זה יום סגריר והקבוצה הפסידה, ואני מצאתי נחמה בסרט טוב ישר מהקופסא. אחת בלילה ואני מתעפץ מול "יריב אינטימי" (1997), כשלפתע פתאום, בדיוק ברגע בו בראד פיט רוקד עם נאטשה מקאלהון ליד המדורה ומתחיל למזמז אותה, בוקע סולו גיטרה בלוזי ומחשמל מהטרנזיסטור שהשניים הביאו לקומזיץ. מה לעזאזל אני שומע עכשיו!? הייתכן ששמעתי סולו גיטרה שמרגש אותי יותר מהסיכוי לראות את נטשה ערומה? עצרתי הכל וקמתי למחשב. לא, לא היה אז שאזאם יא רמאים, אנחנו מדברים על שנות הפורומים, זוכרים את "פורום זיהוי שירים בתפוז"? הייתי חבר פעיל שם ותולעת מוזיקה חרוצה. אז הפשלתי שרוולים, הפעלתי את החייגן וצללתי לנבכי המרשתת. אתם בטח אומרים לעצמכם, "מה הבעיה, כנס לרשימת השירים בפסקול הסרט וגמרנו". אז זהו שלא, לא יצא פסקול לסרט, יצא רק ה-Score של הסרט, דיסק שלם מלא בנעימות איריות, קצת כמו Lord Of The Dance אבל אינטימי. אם לסבך עוד קצת את העניינים אז גם כשכבר מצאתי כמה רשימות של השירים מהסרט, השיר הנ"ל לא הופיע בהן. הוא בוקע מהטרנזיסטור זוכרים? אבל למזלי היו כמה מילים שהזמר הספיק לשיר לפני שהשאירו לנו מקום לדמיון.

Somebody loan me a dime"
"I need to call my old time used to be

החיפוש הראשוני הוביל אותי לשיר נפלא של אחד הכוכבים הראשונים בהיסטוריה, בינג קרוסבי, בשם Brother Can You Spare A Dime. חפשו את הגרסה של ג'ורג' מייקל (אל תהיו סנובים), בית ספר לביצועים. באמת שיר נהדר, קלאסיקה משנות השפל הכלכלי הגדול' אבל זה לא היה השיר שחפשתי ואחרי שעה של חיפוש כשכבר אמרתי נואש, פתאום, יוריקה!
נשבע לכם, היה שווה לכם לחכות שאגיע לפואנטה, כפי שהיה שווה לי לחפש כל הלילה את הפלא הזה, 12 דקות של אושר ועושר טהור בשם Loan Me A Dime של Boz Scaggs.

http://www.youtube.com/watch?v=zQndBhB3ULg

עכשיו תבינו, סקאגז מוכר בעיקר כגיטריסט של סטיב מילר בנד (לפני האלבום הראשון שלו) וטוטו (הרבה אחרי), בשנות השמונים הוא עשה מוזיקה נוראית במיטב המסורות של העשור המיותר ההוא, אבל לפני שהוא התקלקל הוא הספיק להקליט ב-1969, אלבום נפלא בשם Boz Scaggs (מגלומן, אני יודע). מה הופך את האלבום לנפלא? העובדה שהוא הוקלט באולפני Muscle Shoals האגדיים, אם לא ראיתם את הסרט הדקומנטרי על המקום בו הוקלטו הקלאסיקות הגדולות של ה-Soul, עצרו הכל ולכו לעשות שיעורי בית. אבל לא עובדה זו בלבד היא החשובה כאן אלא העובדה שדוויין אולמן היה שותף מלא ביצירת האלבום והאחראי לסולו הגיטרה האלמותי בשיר המדובר. למחרת כבר מצאתי את עצמי בחנות המיתולוגית וקצרת החיים "קצת אחרת" ושם מצאתי את אלבום הקאנטרי בלוז הנשכח והנפלא הזה. אגב, השיר עצמו שייך במקור לבלוזיסט נשכח בשם Fenton Robinson.

האמת? אני חייב להודות שכתיבת שורות אלו מעלה בי געגוע עז לחיפוש הסזיפי ותחושת האושר הגדולה שהציפה אותנו כשמצאנו דברים נדירים ונשכחים. היום כשהכל זמין ואפשר לדעת בשניה לא רק מי שר או מנגן, אלא גם מי מזג כוסות מים ללהקה באולפן, הריגוש שבחיפוש נעלם. כן, יש לנו מזל שאנחנו חשופים בשניה לכמויות מוזיקה נפלאות, אבל תנסו לחשוב על זוגיות בלי הריגוש והחששות של הדייטים הראשונים ומשחק מקדים? זה קצת כמו ללכת לשלם על מין, לא?

אם עדיין לא השתכנעתם לתת צ'אנס לאלבום, הנה עוד כמה יציאות מוצלחות מתוכו:

http://youtu.be/sxDKk2fO8yQ

http://youtu.be/7J8s4EssFhA

http://youtu.be/-imwS6KJHy8

כותב שורות אלו הוא עורך, מגיש, מפיק, רכז רשתות חברתיות ונערת מים ב-88FM של קול ישראל.

COMMENTS

WORDPRESS: 2
DISQUS: 0