Homeאלבומים חדשים

שינוי של 90 מעלות: ציפי פישר על "Jet Plane and Oxbow", האלבום החדש של Shearwater

shearwater_sit

האלבום החדש של שירווטר עורר אצלי ציפיות ולו בשל השם האניגמטי שלו – מה הקשר בין מטוס סילון לרתמת ראש ששמים על שור עבודה? הסינגל הראשון Quiet Americans הגיע בהפתעה, כיוון שמוזיקלית הוא היה שונה כל כך מהאינדי רוק התזמורתי שהלהקה בדרך כלל יוצרת. האזנה לאלבום המלא העלתה שאמנם יש פה שינוי כיוון, אבל זה לא שינוי מהקצה אל הקצה אלא משהו יותר מורכב, המכניס אלמנטים חדשים, אבל גם משאיר חלק מהישנים.

כדי להבין מהו השינוי עליו אני מדברת, קודם כל צריך לעבור קצת על ההתפתחות הסגנונית של הלהקה מהיום שהוקמה ב-1999 ועד היום. עד לא מזמן, היה נהוג להגיד שישנן שתי תקופות בסגנון הלהקה: הראשונה, בזמן שוויל שף, הסולן של אוקרביל ריבר היה חבר בה, ולאחריו. אני לא ארחיב לגבי התקופה הראשונה, כיוון שעזיבתו של שף אפשרה לסולן של שירווטר, ג'ונתן מייברג, למצוא את קולו העצמאי ככותב שירים. יצאו אז שני אלבומים מופתיים: "פאלו סנטו" (2006) שגם היה האלבום שחשף אותי לראשונה ללהקה, ו"רוק" (2008), שזכה לתשבוחות אוניברסליות, והיה אלבום קונספט על ציפורים (לא מפתיע בהתחשב שהדיי ג'וב של מייברג, הוא חוקר ציפורים. שירווטר הינה שמה של ציפור ימית, בעברית זה יסעור). אחריו הגיע "גולדן ארכיפלגו" (2010), שהיה טיפה יותר רוקיסטי ולמעשה סגר את הטרילוגיה שלה קרא מייברג "האי". את אלבומי הטרילוגיה מאפיין סאונד תזמורתי עשיר, משהו כמו סופיאן סטיבנס של שיקגו פוגש את רדיוהד של אין ריינבואס.

אלבומם הראשון בלייבל סאב פופ מסיאטל, "Animal Joy", יצא ב- 2012 והיה אמור להוות אלבום הקפיצה למיינסטרים. לטעמי הוא לא היה באותה רמה של קודמיו, כי אחרי שהם נפטרו מהעיבודים הכליים הקלאסיים נשאר משהו דומה מדי לסאונד של להקות אינדי אחרות. אחרי זה יצא אלבום של קאברים שהיה מבוסס על קונספט חמוד (הקאברים היו ללהקות איתן הם עשו טור בעבר כאשר הלהקות עצמן הוזמנו לקחת חלק באלבום כל עוד הן לא מנגנות בשיר שלהן). יצא מזה כמה קאברים מוצלחים ביותר, אבל משהו בעיסוק בקאברים הרגיש לי כהתחמקות מהתמודדות עם התקיעות הסגנונית אליה הם נקלעו. שוב, זה לא שהחומרים מחמשת השנים האחרונים היו רעים, זה פשוט שהלהקה הזו פינקה אותנו בעבר בשירים שגורמים לך לרצות להמליץ אותם לכל אחד שאת מכירה, ופחות מכך זה קצת מאכזב, גם אם עבור להקה אחרת אותו הדבר ממש היה נחשב מוצלח.

האלבום הנוכחי, אם כן, מכניס הפעם אלמנט חדש והוא של סינת'ים אלקטרוניים. במידת מה הסינגל הראשון הינו מתעתע – בניגוד אליו בו הסאונד האלקטרוני דומיננטי, זה בעיקר בקטנה. יש כאן אפילו צעד אחורנית, לכיוון הסאונד העשיר יותר של אלבומי הטרילוגיה, אבל הפעם התזמור גם הוא מופיע בקטנה. מה שקיבלנו למעשה הוא אלבום המכיל את כל ההתפתחות שעברה הלהקה עד כה, אלבום שמסכם 17 שנות פעילות מבלי להיות נוסטלגי, אלא כזה שיש בו ערך מוסף. זהו למעשה האלבום הכי ישיר שלהם, גם מבחינת הנושאים המדוברים בו, הפזמונים ההמנוניים סטייל ספרינגסטין, ואפילו המילים עצמן טיפה פחות פיוטיות ומעורפלות מהרגיל.

מבחינה נושאית, כפי ששמו של האלבום רומז, הוא עוסק בהתנגשות בין עידן הטכנולוגיה לערכים מסורתיים יותר. בעוד שבעבר מייברג בעיקר השתמש במטפורות מן הטבע כדי לדבר על רגשות פנימיים, זהו למעשה האלבום הראשון שפוזל לכיוון הפוליטי ולא האישי. הטבע עדיין נוכח באלבום, כמו ב- Wildlife in America, אך הטבע הזה אינו בהכרח אלמנט שמשתלב בהרמוניה עם האדם, אלא קצת מאיים, כמו שריפות הקוצים המוזכרות בשיר. כפי שהקליפ של Quiet Americans ממחיש, השיר הזה הינו ביקורת ישירה על מדיניות החוץ הביטחונית האמריקאית, שאינה מתערבת באירועים כמו מלחמת האזרחים בסוריה. במילות השיר מייברג מטיח: "כל העולם קורא, היכן האמריקאים, היכן המצפון לעזאזל? ונענה בשתיקה".

ניחוש מושכל שלי הוא שהכיוון האלקטרוני שתפס האלבום התרחש גם בעקבות ההוספה של יסכה הופ כנגנית קלידים קבועה בלהקה. הופ, שבעבר חיממה את שירווטר, היא מוזיקאית שאני מחבבת כבר זמן רב. היא התחילה את דרכה בתור הנני של טום וויטס, ולמרות שהיא במקור מקליפורניה היא בעיקר מבוססת באנגליה. השילוב של האלמנטים האלקטרוניים מסתדר בצורה אורגנית בתוך השירים, וגם יוצר תחושת דחיפות בשירים היותר רוקיסטים כמו Radio Silence, בסאונד שמזכיר לי קצת להקות כמו The Notwist או dEUS. כך שהמעבר לאלקטרוני הוא פחות דרסטי מנגיד זה שערך דיוויד בואי עם "לטס דאנס" או רדיוהד עם "קיד A" ויותר מהווה נדבך שמתווסף לבסיס של הרוק.

אסיים באחד השירים האהובים עלי באלבום, שתפש אותי מההתחלה. יש משהו פשוט מרומם רוח באקורדים המאז'ורים של השיר הזה, שמזכיר את כוח ההנע העצמי של שירים כמו I Still Haven't Found What I'm Looking For של U2. כשמאזינים לשיר הזה ניתן להתפלא עד כמה הוא שונה מהסאונד המאפיין של הלהקה בתחילת דרכה, שמלכתחילה נועד להיות שקט ואינטימי כיוון שוויל שף וג'ונתן מייברג במקור חיפשו להקים פרויקט צד ללהקות בהן הם היו פעילים באותה עת בגלל שרוח השירים השקטים לא התאימה לחומרים של הלהקות. אך לצד זאת, צריך לזכור שהשינוי הזה התרחש לאורך זמן די ארוך ובהדרגה, כלומר שינוי של 90 מעלות או פחות ולא 180 מעלות בין אלבום אחד למשנהו. ובסופו של דבר, משהו בתהליך ההתפתחות הזה מרגיש לי מאוד נכון, ואני שמחה שהוא הוביל את הלהקה ליצור אלבום שייתכן ויביא לה חשיפה רבה יותר. אחרי הכל, כשחיפשתי חומר על הלהקה, כמעט בכל מאמר עליה היה כתובים דברים כמו "למה הם לא מפורסמים יותר?" או "אחת הלהקות שלא זכו להצלחה המגיעה לה". נחזיק אצבעות לכך שכשהאלבום הבא שלהם ייצא, זה כבר לא יהיה נכון יותר.

ניתן להאזין לאלבום במלואו פה:

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0